תודתנו למחבר על אישורו לפירסום הסיפור ב”מרקיע שחקים”
06:30 בבוקרו של יום קיץ, 1978 –
“בן גוריון, כחול 4, מוכן להמראה”
“כחול 4, רשאי להמריא”
הקרנף העמוס והכבד מתחיל בריצת ההמראה על מסלולו הבינלאומי של נתב”ג. אל תשאלו אותי איזה מסלול, כי אני לא זוכר ואז גם המספרים לא דברו אלי…
אני –במדי קצין “ירוק” ,על המיטה בירכתי קוקפיטו של ההרקולס הצבאי. לפני שלשת אנשי הצוות בסרבלי טיסה של חיל האויר הישראלי. בכסא הימני ג´ – קברניט של בואינג 747 מחדישי הצי של אל על, בכסא השמאלי ח´ הג´ינג´י , טייס וסרן בשירות קבע. באמצע ומאחוריהם ש´ השמנמן,מהנדס טיס ותיק במילואים ,רפתן בקיבוץ בעמק בחיים האזרחיים. מאחורינו – תא המטען הענקי עמוס לעיפה- נגמש M113 ארוז ומוכן לניסוי הטלה נמוכה.
המשימה: טיסת הצנחה במיסגרת תרגיל של פיקוד הדרום – רביעיה ראשונה של קרנפים נושאת צנחנים לצניחה אישית –יוצאת מתל נוף ,ורביעיה שניה –יוצאת מנתבג – שלשה קרנפים עם משטחי אספקה להצנחה ואנחנו במטוס הרביעי לניסוי הטלה נמוכה.
חיל האויר מנצל את הזמן לאמן טייסים סדירים בהצנחה וניווט נמוך.תדריך לפני הטיסה בשעה 0540, אני לפחות נהנה מארוחת בוקר “של טייסים” – לא תאמינו, לחמניה טריה וחמה, דייסה על בסיס חלב!!! חביתה עם ביצה מתנדנדת… חלום… ( ח´ שאותו אני מכיר ממספר טיסות משותפות – אומר לי “הפעם תאכל הרבה שיהיה לך במה למלא את שקיות ההקאה…) אמר, ולא ידע כמה צדק…
חדר התדריכים של הטייסת –בבסיס הסודי אי שם ליד נתבג.. – מפקד הטייסת נותן תדריך – “נתיב : נתבג- באר שבע גובה 8, באר שבע –מצפה רמון – גובה 5, מצפה רמון – יורדים לתוך המכתש, טיסה מתחת לשפת המצוק ומשם בקו ישר בגובה 300 רגל עד ניצנה. בניצנה – מטפסים לגובה הצנחה וישירות לנקודת ההצנחה באיזור קסיימה” (שאלתי בשקט שאף אחד לא ישמע “אני מקווה שלפני סוף המכתש עולים קצת מעל פני המצוק???”)
בדרך למטוס אני עושה היכרות עם ג´, הוא מתאר לי את מהלך הטיסה ” אני אמור להדריך את ח´ בנושא ניווט נמוך. אז תצפה לקצת קפיצות ורעידות” “אין בעיה.המפקד ” אני אומר לו “אני כבר טסתי אתכם הרבה פעמים…” “ואל תדאג ” מוסיף ג´ “לפני שטח ההצנחה אני לוקח פיקוד כי ח´ עוד אף פעם לא הצניח נגמש” (גם אתה לא … אני אומר בלב… זו פעם ראשונה שמנסים…)
לפני העליה למטוס ג´ מעביר תדריך לצוות והנוסעים. מוודאים שכל אחד יודע את מקומו ,שיש מצנח חירום עבורו ואיפה נמצא המצנח. ג´ מזהה את כנפי הצניחה שלי ואומר “טוב, הנה לפחות אחד שיודע מה לעשות עם המצנח… (אמר ולא ידע עד כמה הוא צדק)
ג´ ח´ ו-ש´ נכנסים מבעד לדלת הקדמית ומטפסים לקוקפיט. אני שם פעמי לרמפה של המטוס, לבדוק שהכל בסדר (ביום הקודם בערב פיקחתי על האריזה וההכנה של הנגמש וידעתי שמהצד של הירוקים – הכל תקין.) המטען במקומו, אני בודק שהמשטח בדיוק בתחנה שהוא אמור להיות בה (FS – נקודת אורך במטוס יחסית למרכז הכבד..) בתקרת התא מותקנת מצלמה מהירה של מנ”ט (יזהר???) שאמורה להנציח את כל מהלך היציאה וההצנחה של הנגמש. אני מזדחל בין דופן הנגמש ודופן המטוס – אז עוד הייתי קצת יותר רזה…. ומתגנב בשקט למושבי (מיטתי) בקוקפיט.
וחזרנו להמראה, ג´ מבקש full military power ” שזה אומר לדחוף את ה”מצערת” עד הסוף. ש´ מושיט את כף ידו הענקית כמו לקראת חליבה – ומוודא ש ח´ מזיז כל ארבע הידיות בתנועה שווה.הקרנף מאיץ לאט לאט בהתחלה אך צובר מהירות והמסלול זורם מתחתינו … גלגל אף באויר…. המנועים נאנקים (בסלד קבוע… 1500 ( והופ – אנחנו באויר.
הטיסה עד באר שבע –רגילה. הצוות מבצע בדיקות שונות שלא כל כך היו נהירות לי אז. אנחנו מסתדרים ברביעיה המורכבת משני זוגות. אנחנו “כחול4” מספר 2 בזוג השני. ג´ מראה לי על מסך המכמ את הרביעיה הראשונה הנושאת צנחנים. להם מראש חסכו את תלאות הניווט הנמוך והם בטיסה ישירה לקסיימה.(אני עוד מעט מאד מאד אקנא בהם.. מה גם שאהבתי לנחות לבד – עם מצנח – וללא גוף המתכת המעיק והכבד מסביבי.) (היום זה קצת שונה..)
מבאר שבע מתחילים להנמיך, המטוס הכבד קצת מתנדנד ברוח, תנודות מאד מאד ארוכות ואיטיות –כמו ספינה על הים – מה שמיד מייצר אצלי את ההרגשה של עכבר יבשה במים ואצל המזון שבבטני את הרצון לצאת לשאוף קצת אויר…
מעל מצפה רמון אני רואה איך הזוג הראשון יורד ונעלם בתוך המכתש, הזוג שלנו שתי דקות אחריו, מספר אחד מנמיך ויורד, אני מרוכז במראה המדהים של קרנף טס מתחת לגובה האדמה.. ו- ח´ דוחף את ההגה ואנחנו בצלילה אחריו. המטוס שלנו מקבל זוית אף שלילית ביותר ,הזנב הענק של מספר אחד חוצה את השמשה הקדמית ונעלם מעלינו , לעומת זאת אמא אדמה מאד מתקרבת אלינו. יש בקרנף חלונות לרגלי הטייס ומשם רואים את האדמה מה זה קרוב…ג´ צועק “המטוס שלי..המטוס שלי…” ש´ לוחץ בהיסטריה די גלויה על כל מערך הכפתורים שמעל ראשו.
ג´ מחבק את ההגה לבטנו ביד אחת ובשניה מבצע סדרת פעולות עם ידיות המנועים. אני שומע את רצועות המטען נאנקות תחת משקל הנגמש המאיים להשתחרר וליפול עלינו -בגלל זוית האף, תא המטען גבוה יותר מהקוקפיט וזה לא בדיוק מצב הטיסה שלוקהיד תכננו להצנחה. הם התכוונו שהמטען יצא דוקא מהדלת האחורית….. בגובה של אולי 50-60 רגל מפני המכתש ג´ מיישר את האף והמטוס מתייצב במקביל לאדמה. “גלגלים” ג´ צועק ו ח´ החיוור מוריד את הידית . מכת הפתיחה,, המהירות יורדת.. כל מיני צפצפות מזמזמות בחלל. לוח השעונים כמו עץ חג המולד – אדום וכתום מהבהבים…
“עולה לגובה ג´טיסון” ” פתח דלת הצנחה” “צוות-היכון לנחיתת חירום” נשמעים בוזמנית באינטרקום.
האוכל שלי כבר מזמן הפך למשקולת בפתח היציאה העליון – גם הוא לא תוכנן לצאת משם….
עכשיו אני בקונפליקט – מצד אחד האינסטינקט אומר לצאת לתא המטען ולחגור את המצנח, אבל הראש מראה שהגובה נמוך מדי ועדיף לחכות לנסיון נחיתה… ג´ מצליח להתחיל להרים את האף והמטוס במהירות הזדקרות,אבל לאט לאט לאט מטפס ומתחיל לקבל זוית חיובית,יותר חיובית… האף מתרומם ,המטוס כבר ב nose up aptitude … אבל לא מצליח לצבור מהירות ונראה שעומד להתיישב על הזנב.
ג´ פוקד “ג´טיסון מטען” ש´ ו ח´ לוחצים על הכפתור, אני שומע את ה LOADMASTER מאחור מושך את הידית וכלום לא קורה.
אני צועק לג´ “בגלל התנועה קדימה,המשטח נתפס בוו הבטחון ואינו משתחרר. הדרך היחידה היא לשלוף אותו עם מצנחי ההוצאה” (מצנחי ההוצאה הינם מצנחים בעלי קוטר בינוני הנפרשים מאחורי המטוס ומושכים את המטען עד שהוא עובר את הרמפה ואז הם עולים כלפי מעלה ומשמשים לפתיחת המצנחים הראשיים ,או במקרה כמו שלנו – הטלה נמוכה- מצנחי ההוצאה הם גם המצנחים העוצרים את המטען על הקרקע והם בעלי כח משיכה אדיר)
תוך כדי זה אני נזכר בתאונה שארעה בקנדה מספר חודשים קודם – קרנף שהצניח נגמש, המשטח נתקע תוך כדי תנועה בירכתי המטוס, הטייס שיחרר מצנחי הוצאה. המשטח לא זז, ותוך מספר שניות מצנחי ההוצאה עצרו את הקרנף. מכיוון שהמטען היה תקוע הרבה מאחורי מרכז הכבד האחורי, המטוס פשוט נעמד על הזנב והתרסק…. מזלי שג´ לא שמע אותי או לא התייחס אלי…..
תוך מספר שניות המטוס התייצב, צבר מהירות וחזר לישרה ואופקית…
ירדתי למטה לתא המטען, הקאתי את נשמתי בתא השירותים הקטן, והתפניתי יחד עם הצוות לנסות לשחרר את הנגמש. הנסיון הצליח ונראה היה שהמשטח חזר למקומו. המשכנו את הטיסה לפי המתוכנן. בכל מקרה היינו אמורים להגיע אחרונים לשטח ולבצע את ההטלה רק בגמר ההצנחה.
