כנפיים עבריות בשמי ניו ג’רסי

(מאמר זה הינו עיבוד של פרק מעבודת הדוקטורט של המחבר. בעבודה זו מצוינים כל המקורות עליהם התבסס המאמר)

רקע

שליחים של “היישוב המאורגן” שהו בצפון-אמריקה עוד קודם למלחמת העולם השנייה, ועסקו בפעילות כמו איסוף כספים ותיאום וארגון התנועות החלוציות. יחד עם זאת, כבר בסוף שנות השלושים עלה הרעיון לגייס יהודים מצפון-אמריקה לצורך פעילות צבאית בשירות המפעל הציוני, ובן-גוריון, תוך כדי ביקור בינואר 1939, כשדן בנושא עם מנהיגות ארגוני הנוער היהודי, הציע להם לקבל על עצמם משימות הקשורות ל”הגנה” ולהכשרה צבאית של הנוער, כולל תוכניות הכשרה ימית ואווירית. ובאותו הקשר ציין בן-גוריון ביומנו: “רעיון ההכשרה הימית והאווירית נכנס קצת ללבבות. אולם דורש עדיין חריש עמוק”. כך הוקם “וועד ביטחון” של מועצת תנועות הנוער, שנפגש אחת למספר שבועות לדון בענייני ה”הגנה”, בדק אפשרות של אימונים צבאיים ודן בתוכנית להקמת מועדון טייס. אליהו גולומב, יחד עם יחזקאל סחרוב, בשליחות ה”הגנה”, נפגשו בסוף 1939 עם אותו וועד ביטחון. ביקור זה נעשה מלכתחילה, בין היתר, “לברר אפשרויות של גיוס מתנדבים ליחידות צבאיות עבריות, אם יהיה צורך בהן עם התפתחות המלחמה.” ו”בחירת בעלי מקצוע לצרכי ההגנה”. גולומב ניסה, בנוסף, לשכנע חלק מן ההנהגה הציונית לתמוך בתוכנית להכשרת טייסים שהתפתחה יותר מאוחר (ר’ בהמשך): “אם אינכם שולחים אלפי חלוצים לארץ, ואינכם רוצים לעורר עכשיו תנועת התנדבות, מפני חוק הניטראליות וכו’ – עשו לפחות דבר אחד: הכינו כוח תעופה” אך בעת ביקורו “הד ראוי לכך לא היה”.

הניסיונות המעשיים הראשונים החלו בתחילת 1940, בהמשך אותו ביקור של אליהו גולומב בארה”ב. אלה התמקדו בחברי “החלוץ”. “החלוץ” היוותה מסגרת-גג לתנועות נוער מפלגתיות שדגלו ב”הגשמה עצמית”, כלומר עלייה לצורך התיישבות חקלאית ובניית חברה צודקת בנוסח הסוציאליסטי, כמו “השומר הצעיר”, “גורדוניה”, “השומר הדתי”, ותחת כנפיה נכנסו גם “בני עקיבא”, ואחר-כך גם “הבונים”. בתקופה המתוארת רובם היו חניכי “הבונים” ו”השומר הצעיר”.

הניסיונות נתקלו בקשיים רבים. אחד הקשיים היה מה שנראה בעיני השליחים כאי-התאמתם של הצעירים היהודיים האמריקנים לפעולה מחתרתית, אם כי בארצות הברית לא היה צורך בפעילות מחתרתית ממש, אלא חוסר התבלטות או “הצללה”. נוספו לכך רגש אנטי-צבאי חזק, כמו גם מחסור במדריכים בעלי ידע מתאים. כן סבל ביצוע התוכניות כיוון שבני השיח המקומיים לא רצו להפר את חוקי אמריקה, שהייתה אז ניטראלית. כפי שתיאר זאת אהרן רמז, אחד המארגנים בני “הישוב” דאז: “הפטריוטיזם המוגזם של היהודים […] פרש כל דבר באנטי-אמריקאיות ועורר התנגדות עזה.” כך לא צברו תנופה ניסיונות להדריך חניכים בנשק קל ואפילו לא אימון טרום-צבאי, כמו מחנאות ו”צופיות”. בכל זאת, בהיקף מצומצם, הוכשרו מדריכים, נערכו מחנות-קיץ וכיוצא באלה. בהמשך, התפתחות המלחמה, כולל התקרבותה לארץ, התערבותה הגוברת של ארצות הברית, והידיעות על רדיפות היהודים שינו בהדרגה מגמה זו, ובלשונו של רמז: “לנוכח הסכנה הלכה הנטייה לאיזולציה ופחתה, ולבבות היהודים החלו לפעום”, והפעילות התפתחה לאטה, כולל יוזמה מקומית בהיקף קטן: גרעין חלוצי של 12 – 15 איש החל באימונים באקדח, קשר, נהיגה, עזרה ראשונה ותיקוני רדיו, והתגובה ליוזמה, על-פי התנהגות חברי הגרעין, הייתה מעודדת מבחינת משמעת והתעוררות כללית.

“פלוגות החלוץ”.

יכולותיה הכספיות והטכנולוגית של יהדות ארה”ב, יחד עם הפתיחות השוררת בה, והעדר יחסי של מפלגתיות, היוו כר לרעיונות יוצאי-דופן לניצול האפשרויות הקיימות. כך עלה הרעיון של חלוציות שאינה מוגשמת בעבודה חקלאית דווקא. באוקטובר 1940, כשביקר בן-גוריון שנית בארצות הברית, נוסדו בהכוונת אותם שליחים, בתמיכת ציוני ארצות הברית, “פלוגות החלוץ” שחבריהן התחייבו לשרת שנתיים את היישוב בכל משימה שתטיל עליהן הסוכנות. גיוסן של אלה, שוב, כתיאורו של רמז: “התחיל בקול קורא ובאסיפת קריאה לדגל בה השתתף נחום גולדמן. הפגישה הראשונה הייתה בניו-יורק בנוכחות 300 נערים-ות, פגישות דומות התקיימו בשיקגו, דטרויט. האנשים שהצטרפו חייבים היו למלא שאלון ולבחור להם מקצוע. הרשימה כללה שורה ארוכה של מקצועות”

“הפלוגות” למרות שמן ויעודן, היו ביסודן ובהווייתן מסגרות ארגוניות ולא יחידות בעלות אופי צבאי, של צעירים יהודים אמריקנים שקיבלו אימון בעל ערך צבאי, או כזה שיכול לסייע למפעל הציוני בדרכים נוספות. “פלוגות לעבודה או להגנה על הארץ בפני האויב”. חברי תנועת “החלוץ”, שמנתה באותה עת כמה מאות חברים, שמשו כגרעין ל”פלוגות החלוץ”, ואליהם הצטרפו צעירים שלא היו מאורגנים קודם לכן בתנועת נוער חלוצית ו/או מפלגתית. בתחילה הושם הדגש על העבודה, אחר-כך עבודה והגנה בתחומי ארץ ישראל בלבד, והמשכו בהגנה על “היישוב” גם אם תתבצע מחוץ לגבולות הארץ – הוויכוח על ייעוד “הפלוגות” לא מוצה מעולם עד סופו.

חלוצים מעופפים

במסגרת “פלוגות החלוץ”, ובתקצוב הסוכנות, הקימה תנועת “החלוץ” בדצמבר 1940 בית-ספר לטייס בהייטסטאון שבניו ג’רזי, שם הייתה לה חוות הכשרה. החניכים שוכנו בקרים ריג’, לא הרחק משם, בה שכנה חוות הכשרה אחרת. למטוסים שימש שדה התעופה “בנט” הסמוך לשתי החוות. תחום התעופה פותח לראשונה ובצורה הנמרצת ביותר, בין היתר, כיוון שנחשב – והיה בפועל – כ”מושך” ביותר לגיוס ולתרומות, לא מעט בשל הרומנטיקה הנלווית. סיבה אחרת הייתה “קנאת סופרים”: כיוון שגם הרוויזיוניסטים החלו לפעול באותה עת בצפון-אמריקה במשנה-מרץ, ומשלחתם הקימה במדינת ניו-יורק בית-ספר לטיסה שהכשיר אף הוא כמה עשרות טייסים בתחילת 1941. הקורס מטעם “פלוגות החלוץ” נועד להכשיר טייסים שיצטרפו בבוא העת מטעם “היישוב” לחיל-האוויר הבריטי, ולחילופין, או בנוסף, נועד לסייע לפתח בעתיד חברת תעופה יהודית בארץ ישראל, כאשר הטייסים הבוגרים מתחייבים לעלות בבוא העת. בין כעשרים החניכים הבוגרים של בית-הספר היו שני תושבי הארץ ששהו אז באמריקה: אהרן רמז והיימן שכטמן (שמיר) – לימים, במלחמת העצמאות, מפקד חיל-האוויר וסגנו.

ועל הקרקע

באופן דומה הוקמו אחר-כך פלוגות של חלוצים, אליהם הצטרפו חברים שאינם חניכי תנועות נוער חלוציות, גם בתחומים אחרים. בין חברי הפלוגות היו שהוכשרו בקשר: איתות ותיקון מכשירי רדיו, בעזרה-ראשונה (בעיקר חניכות) ובתחומים נוספים, כמו מחלקה לשירותי משרד ויחידה מדעית, שעסקה בבעיות כמו הכשרת מים לשתייה ובירור חומרים הדרושים לחומרי נפץ; מספר אנשים התחילו ללמוד ערבית; חניכים מעטים – “זה לא רומנטי כמו טיסה” – למדו נפחות ומסגרות לאחר שנוצר קשר עם בתי-ספר לאותם מקצועות, וכן הוקמה תחנת רדיו. התחנה הייתה אומנם מחתרתית, אך בכל זאת, כדי לא “להסתבך” עם הרשויות בתקופת מלחמה – שמשה לקליטה בלבד. אחדים התנדבו לסייע במאורגן למאמץ המלחמתי של בעלות הברית כפועלים בסלילת נתיב אספקה לברית המועצות דרך איראן (הנתיב הקצר יותר, דרך הים הצפוני, שרץ מטוסים וצוללות גרמניות, שגבו מס דמים כבד). כן קבלו חברי “פלוגות החלוץ” הרצאות כלליות על ארץ ישראל, על ה”הגנה” וכדומה, בדרך-כלל על-ידי שליחים מהארץ.

סוף דבר

לנוכח הזמן הקצר, כפי שנתברר, עד לכניסת ארצות הברית למלחמה, לא הספיקו היחידות המתוארות, פרט לטייס ולסוללים באיראן, לפעול רבות, וכן לא צלח הניסיון להרחיב את תחום פעילותן מחוץ לאזורי ניו-יורק ושיקגו, בשל חוסר היענות, רתיעה, ואפילו התנגדויות, שלא חסרו גם באשר לתוכניות שבכל זאת הופעלו.

בין המחשבות אודות “פלוגות החלוץ”, שמספר חבריהן בשיאו הגיע למאות, היו שסבו סביב הכללתן בגוף צבאי שיילחם לצד בעלות-הברית, בפיקוד בריטי. הרעיון, בתור שכזה, התמסמס, מצד אחד, וכניסת ארצות הברית למלחמה, מצד שני, רתמה לשירות בעלות-הברית רבים “מפלוגות החלוץ” בדרך ישירה יותר.

בדצמבר 1941, כשהצטרפה ארצות הברית באופן פעיל למלחמה הופסקה פעולות הפלוגות, כאשר כמעט כל מסיימי קורסי הטייס – כעשרים במספר – הפכו לאנשי צוות-אוויר בצבאות בעלות-הברית, ומיעוטם היו טייסים.

שתפו את המאמר

מנוי
Notify of
guest

0 Comments
Inline Feedbacks
צפה בכל התגובות
0
Would love your thoughts, please comment.x