מעשה שתחילתו נס משמים וסופו פגישה עם נציגי האלוהים עלי אדמות (למי שלא מכיר – פרפרזה על נחום גוטמן “ביאטריצ’ה, מעשה שתחילתו חמור וסופו ארי דורס”…).
“עדיף גנרלים עם מזל על גנרלים חכמים” אמר נפוליון בזמנו וכך בדיוק חשבתי כשניגש אלי יצפי יום אחד ושאל: “האם כבודו ברוב חסדו יסכים לשמש כמהנדס הניסוי שלי או אולי ליתר דיוק לניסוי של התעשייה האווירית שקיבלתי לבצע?”.
“במה הדבר כרוך?”, שאלתי רק בכדי שלא יאמרו שאני מתמסר על נקלה וקופץ על כל פרגית מזדמנת. “אני טס. אתה מוציא מברקי תחקיר, כותב דוחות, הולך לדיונים במטה ח”א, ודואג להופיע לכל הדיונים, תדריכים, תחקירים בתעשייה האווירית בכוחות עצמך (קרי, שלא תעז לבקש ממני רכב…)”, ענה, ואני חשבתי: “מתאים לפרימדונה כמוהו” (למען הדיוק יש לומר פרימוהומו אבל זה מחטיא את הכוונה). חקרתי: “איזה מטוס או מטוסים ובכמה גיחות מדובר?”.
“כעשרים וחמש גיחות מתוכננות, רובן בפנטום, 3 לפחות ב- F-15 ו-4 לפחות ב- F-16, כולם דו-מושביים….”, השיב יצפי. “נס משמים”,מלמלתי, מתאפק לא לחבק, לנשק, לזחול לרגלי יצפי. “שכחתי”, הוסיף, “אתה גם סוחב לי את התיק עם הקסדה למטוס”.
רקע טכני קצר אבל חיוני:
ניתן לתדלק מטוס קרב באוויר בשתי שיטות. א. המתודלק, קרי מטוס הקרב, הוא הזכרי. יש לו צינור תדלוק שמחובר קבוע למטוס ואיתו הוא משתחל לתוך סל שתלוי על המטוס המתדלק (נקבי). ב. למתודלק הנקבי יש פתח (בפנטום וב- F-16 על הגב ממש סמוך למושב האחורי, ב- F-15 בכנף מקדימה) אליו נכנס צינור התדלוק (המכונה בום) מהמטוס המתדלק (זכרי).
ברור ששיטה ב’ עדיפה. הראות במטוס הקרב ללא הצינור טובה לאין שיעור, הגרר נמוך יותר ולכן מגבלת המהירות המרבית גדלה, תצרוכת הדלק יורדת ולכן טווח הפעולה גדל ואין צורך בהתקנה מיוחדת במטוס המתודלק (לא לכל מטוסי הקרב היו בומי תדלוק). אליה וקוץ בה, יש צורך במטוס תדלוק מיוחד.
רקע היסטורי יותר ארוך, אבל פחות חיוני:
לאמריקאים יש מטוס תדלוק KC-135 שהוא למעשה בויאינג 707 שבנוסף להוספת מיכלי דלק בתוכו גם פתחו לו פתח גדול בזנב עם חלון, הוסיפו צינור תדלוק מנוהג ומפעיל בום ששוכב על הבטן ומנהג את צינור התדלוק באמצעות סטיק. מטוס עתיר ניסיון שהוכיח עצמו בקרבות (ראו בספר “רכס תאד” שנשפך מתיאורי תדלוקים אוויריים). האמריקאים, באותה תקופה, סרבו למכור לנו את המטוס. “למה לכם?”, שאלו.
חיל האוויר העלה את הצורך והתעשייה האווירית שקלה פתיחת הזנב בבואינג, או פטנט אחר, ובחרה באופציה שנייה. במקום לפתוח חלון גדול בזנב המטוס הושיבו את מנהג הבום עם גבו לכיוון הטיסה, כ-23 מטרים מהזנב (בצד הפנימי כמובן…), מול מסך טלוויזיוני וסטיק, ומשקפיים מיוחדות שיחד עם מצלמות שמוקמו מחוץ למטוס נתנו לו ראיה סטריאוסקופית (תלת ממידית) (הערה: אחד הפיתוחים היותר יפים ומעניינים שפגשתי בזמנו ובעל יישומים רבים בתחומים אחרים, בעיקר בשטח הרובוטיקה).
הפרויקט נקרא “סלט ירוק”. פיגורים וזמני תגובה ארוכים של מערכת התפעול, הזדקרויות כנפוני ההיגוי של הבום והתפרעויותיו באוויר כתוצאה מכך, בעיות בהעברת הדלק ובשליפת הפרקים להארכת הבום הם רק חלק מבעיות הפיתוח של המערכת שחוותה התעשייה האווירית.
למטוס המתדלק (הבואינג) סימנים מוארים חיצוניים שנותנים לטייס המתודלק הוראות הטסה להגעה לנקודת התדלוק ולישיבה במקום המתאים לביצוע התדלוק. במהלך הניסויים (ולפעמים גם לא בניסויים) עוזר מפעיל צינור התדלוק לטייס המתודלק באמצעות הוראות אותם הוא מעביר בקשר (“אחד קדימה, אחד למעלה” וכו’ ).
תם פרק ההקדמות
בכל ניסוי השתתפו לפחות שני מטוסים בנוסף לבואינג. אחד מתודלק והשני מלווה לבטיחות ולצילום. אלו הן טיסות צילום רגועות ונעימות, ללא תמרונים וניתן לשחק בזום ללא הפסקה.
באותם ימים פשט מנהג ביחידת ניסויי הטיסה שבאירוע סכום תקופה (כל 4 חודשים) הציגו לכל היחידה, כלומר לגף ניסויים (טיסה והנדסה), גף מכשור וגף טיסה, 3 ניסויים מעניינים.
מאחר ובניסוי האמור נדרש ח”א לתת לתעשייה האווירית סיוע בהטסת המטוסים המתודלקים ובהתרשמות טייסי הניסוי מהוראות ההטסה לכניסה לעמדת התדלוק, נפל עול הניסוי בעיקר על הגף הטכני שהכין את המטוסים לטיסות. ניסוי שבו מבצעים יותר משלושים גיחות בתקופה נחשב לניסוי מכובד ורציני שראוי להציגו.
למרות שבהסכם שלי עם יצפי לא הוזכרה האחריות להצגת הניסוי בשיחת סיום התקופה, נפלה גם המטלה הזו עלי. קשה קצת לקטר אחרי כל כך הרבה גיחות, מהן 6 ליליות, אז החלטתי לבצע את המטלה הכי טוב שאני יודע.
יש שיתהו, יתפלאו וישאלו מה פירוש הכי טוב לגבי הצגה (פרזנטציה בלשון התעשיות) לפורום כל כך הטרוגני ובעל רמות טכניות שונות ומגוונות. בהגדרתי “הכי טוב” משמעו מתן מענה לשאלות “מה עשינו ואיך” הכי מעניין שאפשר.
שקף אחד תמציתי עם מספר שעות הטיסה במטוסים השונים (בלי לשכוח את פירוט אנשי הצוות בכל טיסה…) , מטרת הניסוי, מסקנות והמלצות והשאר סרט. באותם ימי חשכת הביניים עוד לא נפוצה מצלמת הווידיאו כך שפרויקט העריכה דרש השקעה לא מבוטלת. גם הקליפים והמוסיקה הקופצנית המלווה בימינו כל הצגה מכובדת לא הייתה בהישג יד. למרות זאת הצלחתי, בסיוע שירותי ההדרכה של ח”א, להפיק סרט מדהים (שונה בתכלית השינוי מסרט השיווק המעולה שהופק ע”י התעשייה האווירית, כמובן).
הצגתי פשוט התחברויות מזוויות שונות וברמות זום שונות. בסרט רואים את הצינור מתארך, נוגע קלות בגב המטוס, נגיעות עדינות המלוות לפעמים בהשפרצות דלק (לניסיון או שנותר מהתדלוק הקודם). רואים את הבום מכה, לפעמים בעצבנות, במתודלק וחוזים באקט הסופי בו משתחל הבום, ראשו גדול מקוטר הצינור והוא מוקף טבעת גומי שחורה בבסיסו, לתוך פתח המטוס.
באחד מימי העריכה, כשנסעתי לקבל סיוע בת”א שמעתי ברדיו באקראי (רדיו מנורות שהותקן ברכב הצבאי באופן לא חוקי) את השיר הצרפתי “ג’ה-טם” (אני אוהב) של סרג’ גינצבורג ועוד מישהי. שיר המלווה באנחות, גניחות וקריאות אהבה. מה הולם יותר משיר זה לליווי סרט סוף התקופה.
לא אני שקראתי למתדלק “זכרי” ולמתודלק “נקבי”. לא חייבים מוח כחול בשביל זה.
יום ה”עין”, שעת ה”שין”. עבדכם הנאמן המציג השלישי. תמיד שומרים את הדובדבנים לקינוח. שיבחתי, היללתי, קילסתי את הפרויקט ויוזמיו. נשאתי על כפיים את הגף הטכני על המספר הרב של הטיסות שהפיקו ועל רמת השמישות הגבוהה של המטוסים. שקף ואחריו ישר להקרנת הסרט.
כל היחידה התגלגלה על הרצפה. כשפני אל הקהל חזיתי ביחידה מתפוצצת מצחוק. אפילו מר קשוח, מפקד היחידה, שם ידו לפיו לעצור את גלי הצחוק. אנשי הגף הטכני רקעו ברגליים. איזו נחת רוח גדולה מזו יכולה להיות למהנדס ניסוי בהצגת סוף תקופה.
ואז, כשגבי ערוך ומוכן לקבלת טפיחות, מחמאות וחיזוקים חיוביים, רעמי הצחוק משכרים מוחי כאדי אלכוהול, כרעם ביום בהיר, מתרומם יצחקל’ה מספסלי גף מכשור ושואג: “תועבה! חילול הקודש!! ביזיון! אני דורש להפסיק את הפורנו הזה לאלתר!!!”, פאותיו משתחררות מסיכת הראש שאחזה אותן לפדחתו, ומתנופפות, זקנו העבות (יחסית לצעיר כבן עשרים) התנדנד והוא כולו עוז ועזוז.
יחסי ידידות מיוחדים היו לי עם יצחקל’ה. טכנאי אלקטרוניקה שמנהיג חב”ד באותה תקופה (הרבי מלובוויטש, זצ”ל) הורה לו לשרת בצבא, והיה מהדמויות הבולטות בין אנשי המכשור. “הגזים קצת הפעם”, חשבתי. לקחתי פיקוד מיידית בהקדימי את מפקד היחידה בשבריר שנייה, “לא מתאים לך, אתה משוחרר סמל יצחק…”. טריקת דלת האולם מאחוריו כמעט גרמה לאסון המוני.
למחרת נקראתי לרב הבסיס. נדרשתי להביא את הסרט המתועב והמשוקץ. שוחחנו קלות. כזכור, לפני תקופת הווידיאו עסקינן, והקרנת הסרט דרשה ציוד מיוחד שלא היה בנמצא במשרד הרב. גם יצירת העתקים מהסרט דרשה אופרציה ונסיעה מיוחדת לעיר (החטאים) הגדולה, ולכן נעתרתי לבקשתו להשאיר לו את הסרט.
תוך יומיים התנוסס מכתב נזיפה על קיר חדרי. במכתב, כשהוא מלווה בסיוע דשמיא, מתרה בי הרב שאם פעם נוספת אציג סרטי תועבה בפורומים צבאיים, אשמיע מוסיקה בלשון עם זר (לע”ז) ואזלזל בחוקי הצבא בנושאי מין (סקס) בפרהסיה (רחמנא ליצנן) הוא ישקול הגשת תלונה נגדי, תלונה שעלולה לגרום לשלילת דרגתי.
את הסרט היקר מפז לא קיבלתי חזרה עד עצם היום הזה. מספרים שהחברים בישיבת “אור-שמח” חוזים בו בימים קשים (ספירת העומר או ימי בין המצרים).
הוא אשר אמרתי: החיים מלאי הפתעות.
הסיפור התפרסם לראשונה בפורום “תעופה קלה” בתפוז. תודתנו ליזהר נוי על האישור לפרסמו באתר “מרקיע שחקים”.
יש מספר אי דיוקים ברקע ההיסטורי בכל הנוגע למהלכים שקדמו לפרויקט. מכיוון שהייתי המהנדס שביקר בארה”ב עם אמל”ח חיל אוויר והתעשיה האווירית , בנושא בחברת דאגלס אשמח לתקן הפרטים אם יש לך ענין לדייק יותר בפרטים. לאחר מכן הייתי זה שאיפיין המערכת שפותחה בתעא וקצין הפרויקט הראשון.
חיים קמחי (אל”מ בגימלאות, ראש ענף תיכון אווירונוטי בעת התהליך מראשיתו)