לשכת הגיוס, חיול ומבדקי טיס
| לשכת הגיוס בירושלים בבוקרו של 25 ליולי 1974, שבועיים בלבד אחרי מבחן הבגרות אחרון שלו, התייצב ד. בלשכת הגיוס של צה”ל בירושלים. אביו הסיע אותו עד לשערי לשכת הגיוס. המעמד לא היה לו קל – זיכרונות שירותו הצבאי של האב עדיין היו טריים, וטבעי היה שלמרות כל ההסברים שצה”ל זה לא הצבא האדום, הדאגות על גורל בנו כחייל בצבא ההגנה לישראל, היו כעננה כבדה על ליבו. אימו של ד. כלל לא הייתה יכולה לשאת ברוגע את מעמד הפרידה בלשכת הגיוס ונשארה בבית. פרידה איתה הייתה כמובן מלווה בדמעות וחיבוקים, כאילו הם נפרדים לתקופה ארוכה… גם לה היו זיכרונות קשים מפרידות גיוס – הרי רק לפני 18 ומשהו שנה היא ליוותה את בעלה שגויס לצבא האדום וחזר אליה רק כעבור 3 שנים… ליד שער לשכת הגיוס אביו נתן לו חיבוק אחרון, נישק אותו על הלחי ומלמל באוזן משהו כמו “שמור על עצמך, בני. ואל תשכח להתקשר!”. ד. ענה בחוסר סובלות מסוימת “OK, OK” ושבר בעדינות, אך בתקיפות את החיבוק. הוא כבר גדול, סוף סוף הולך להתגייס וחיבוקים ונשיקות עם אבא נראו לו לא מתאימים למעמד… בפתח לשכת הגיוס כבר הייתה תכונה רבה – אוטובוסים, אנשים במדים, וקבוצה של מתגייסים. לא גדולה מדי – כ-100 איש… הם היו גיוס טרם הגיוס הגדול של אוגוסט 1974, ויום הגיוס שלהם הוקדש לגיבושים. ד. היה מתוכנן להשתלב באחד כזה – גיבוש של קורס החובלים של חיל הים. איך הגיע לזה? רק אלוהים יודע… מלחמת יום הכיפורים זיעזעה בין היתר את הקריטריונים של גיוס עולים חדשים ליחידות העלית של צה”ל וכך, אי שם באביב 74, קיבל ד. צו מלשכת גיוס עם זימון להתייצב בצריף מסוים במחנה תל השומר. קשה להגיד שהוא היה מופתע – פשוט לא ידע מה זה ולמה, ולכן לא היה מודאג כלל. כמעט כל חבריו ללימודים בגימנסיה בירושלים כבר עשו מבדקים שונים – מי לקורס טייס, מי לסיירת – וכבר ידעו את עתידם הקרוב בצבא ואת תאריך הגיוס, והוא, כעולה חדש, פחות משנתיים בארץ, לא קיבל שום זימון לשום מבדק, ובפעם היחידה שהיה עד כה בלשכת הגיוס היה עדיין “חדש בארץ”, לא ידע מספיק עברית וחצי ממה ששאלו אותו במבחנים פשוט לא הבין. לכן לא היו לו שום ציפיות, למעט אחת – להתגייס לצה”ל כחייל קרבי. ביום שצוין בצו מלשכת הגיוס, התייצב ד. בצריף עץ פשוט ומאובק במעמקי מחנה תל השומר. יחד איתו הצטופפו שם כ-20 חבר’ה מכל רחבי הארץ, כולם דוברי עברית רהוטה. לרגע הוא חשב שטעה בכתובת… אחרי חיפושים קצרים מצא למי להראות את הצו, והבחור הפנה אותו לחדר שבו כמה בחורים חזקי גוף במדים בצבע בז’ ניהלו מעין מבדקי כושר – כפיפות מרפקים ובטן ועוד כמה תרגילים משונים (שלמד להכיר היטב אח”כ). את מה שהם רצו עשה בקלות יחסית – אז הוא היה בכושר גופני טוב, למרות שכבר שנתיים לא עסק בספורט האהוב עליו – SAMBO, ה-דזו-דו הרוסי, שלו הקדיש בזמנו חמש שנים מחייו הקצרים. משם הופנה לחדר אחר שבו ישב אדם נחמד ששאל המון שאלות מכל מני תחומי החיים, יחסים במשפחה וכו’. ד. ענה איך שיכול היה, אוצר המילים שלו בעברית עוד לא היה עשיר, וזה בלשון המעטה… ואז האיש שאל אותו האם הוא מעוניין ללכת לאיזושהי יחידת עילית של צה”ל… שאלה זו הפתיעה את ד. לגמרי – הוא הסתכל על האיש כמו על משוגע ושאל אותו בתגובה “איך אני יכול, הרי אני עולה חדש, עוד לא שנתיים בארץ!” עכשיו האיש הופתע עד כדי כך, שיצא מהחדר – להתייעץ… אחרי כמו דקות טובות חזר ואמר שלמרות היות ד. עולה חדש, זה עתה עבר את המבדקים ליחידות עלית של חיל הים, ושאם הוא מוכן, עליו להחליט לאן הוא רוצה להתגייס – לקורס חובלים או לשייטת 13. וד., די המום מהתפתחות שכזו, שואל “מה זה?” והאיש הנחמד מולו הסביר לו בקצרה מה זה קורס חובלים על שתי המגמות העיקריות בו, הפיקודית והטכנית, ומה זה שייטת 13… עכשיו זכות הברירה עברה אל ד. והוא, מבלי לחשוב הרבה אמר – “קורס חובלים! אני אוהב מכונות ומנועים… ואני שונא לרוץ ולשחות הרבה זמן…” כשחזר הביתה וסיפר להורים מה קרה באותו יום, השתררה בחדר דממה. לאחר כמה דקות אביו שבר אותה בהכרזה “אני לא מוכן!” שאחריה התחיל ריב רגיל של מרד הנעורים בהורים עם התרסות כמו “אף אחד לא שואל אותך”, “אלו החיים שלי!”, וכיוצא בזה, עד שאביו זרק את הקלף החזק ביותר שלו – “ועל ההורים חשבת? אם תמות בים אפילו קבר לא יהיה לנו!” לטיעון כזה לא היה לד. מה לעונות ולכן הפסיקו להתווכח, אבל ב-25 ליולי 1974 הלך ד. להתגייס לגיבוש לקורס החובלים של חיל הים… דרך אגב – חבריו ללימודים בגימנסיה היו מופתעים מזה מאוד, וזה מייד קיבל ביטוי ביחס שלהם אליו. הסנובים האלה החלו לשים לב שהוא קיים… ———————————————————- החצר הצפופה של לשכת הגיוס בירושלים הייתה הומה מערבוביה של המתגייסים והמלווים, עת מישהו סמכותי עם רמקול ביד ודרגות קצונה על כתפיו צעד קדימה והחל להקריא שמות. מי ששמו נקרא, היה מרים את תיקו ועולה על אוטובוס שכבר עמד אל מול שער הלשכה. האיש הסמכותי הקריא שם אחר שם, החבר’ה עלו על האוטובוס ובחצר הלשכה נשארו מכל קהל המתגייסים רק שלושה אנשים וד. בתוכם. האיש אמר “בהצלחה”, לאוטובוס עלה אחד הסמלים של לשכת הגיוס, נהג האוטובוס סגר את הדלתות והתחיל בנסיעה… מה להגיד, קטע לא נעים! מה, יכול להיות שקראו את שמו של ד. והוא לא שמע? איזו בושה! ואולי ביטלו לו את הגיוס והוא לא קיבל את ההודעה? מה קרה?!! אך עוד לפני שהחליט מה לעשות, פנה האיש הסמכותי אל הנשארים, הקריא את שמותיהם ושלח אותם פנימה לאחד החדרים של לשכת הגיוס, שם הסבירו להם בקצרה שעליהם לבצע כמה מבחנים נוספים, דומים לאלה שעשו בביקורים הקודמים שלהם בלשכת הגיוס. ד’ קיבלת מבחן בעברית… די דומה לזה שעשה לפני כשנה, כשבקושי ידע לקראו וכשאוצר המילים שלו בעברית היה דל מאוד, מספיק בקושי למכולת ולשוק מחנה יהודה. ד. זכר היטב, שאז התקשה עם המון מילים שראה אותן לראשונה בטופס המבחן, ולכן למבחן הזה ניגש בחשש מסוים… להפתעתו, הפעם ידע יותר מילים ומושגים – שנתיים בספסל האחורי בכיתה בגימנסיה והמאמץ שהושקע בהם, העולים החדשים, בתוכנית המקלה של עברית ותנ”ך, בכל זאת נתנו לו משהו בידיעת השפה העברית – כך שבסיום המבחן היה מצב רוחו טוב יותר מאשר בתחילתו. חצי שעה לאחר מכן יצא אליהם קצין וקרא בשמו של ד. כד. שהתקרב, הקצין בלי הסברים מיותרים הודיע לו שעבר את המבחן, ושהוא עולה על המיניבוס שיוצא עם קבוצה של מתגייסים טריים למחנה תל השומר, וששם הוא יצטרך לעבור מבדקים נוספים – הפעם מבדקי קורס טייס. זה היה בלתי צפוי לחלוטין… ד’ הייה די המום מה מתפנית שכזו ובחוצפתו שאל מה עם קורס החובלים. הקצין ענה לו “אל תדאג! אם תכשל במבדקי הטיס עוד תספיק לגיבוש החובלים” ושלח את ד’ למיניבוס שכבר המתין מול השער… מבדקים בתל השומר השעה ומשהו שלקח למיניבוס שלהם להגיע לתל השומר, נתנה לד. מעט זמן להרהר על המצב החדש שנקלע אליו ללא כל הכנה מצידו… להגיע לקורס טייס היה שיא החלום של כל חבריו ללימודים בגימנסיה, ורבים מבני המחזור שלו עשו מבדקים בתל השומר כמה חודשים לפני כן, ואלה שעברו אותם בהצלחה היו גאים מאוד על כך. עד כה היה לו ברור שהחלום הזה לא מעשי בשבילו, העולה החדש שנמצא בקושי שנתיים בארץ ושעדיין די מגמגם בעברית… לא שלא רצה פעם להיות טייס – ככל ילד בריא בנפשו וגופו היו לו רצונות כאלה בהיותו בן 10 ועד גיל 14, עת הבין שבברית המועצות של שנות ה-70 המסלול אל הקוקפיט חסום עבורו בגלל היותו יהודי, וכשעלה לארץ היה ברור שגם כאן הוא לא יגיע לתא הטייס, הפעם בגלל שהוא עולה חדש מרוסיה… והנה משהו משתנה במשוואת הפרדוקס הזו, ונפתח לו סיכוי לנסות לממש חלום שכבר שכח שהיה לו… ד’ הרגיש כמי שיושב בסירה קטנה ללא משוטים שנסחפת ע”י זרמים בלתי נראים אל הרפתקת הלא נודע… שתי ברירות היו לפניו : להחזיק חזק בדופן הסירה ולתת לזרמים לסחוף אותו קדימה, או לוותר ולקפוץ מהסירה אל תוך הזרם שכלל לא ברור לאן ואיך ייקח אותו, אבל בלי סירה… ד’ החליט לעשות כמיטב יכולתו להישאר בסירה ולנסות ליהנות מההרפתקה הזו… הרי סיכוייו לעבור את מבדקי הטייס הם קלושים גם ככה, אז מה יש כאן לדאוג… כשהמיניבוס הוריד אותם בתל השומר, לקח עליהם פיקוד הרס”ר המקומי. בהובלתו חיילו אותם – קבוצת מתגייסים שאמורים היו להשלים מבדקים שונים בבקו”ם בטרם יקבלו הצבה. לאחר צילום ולקיחת טביעת אצבעות, קיבל ד. מספר אישי, קיטבג, מדים ירוקים, גרביים, נעליים גבוהות ושאר החפצים שמקבלים בבקו”ם. ד. החליף בגדים והסתכל במראה – משם הביט עליו מישהו לא מוכר, דומה לאפרוח ירוק מגודל… רק חיוך גדול, מאוזן לאוזן, נתן לנטור-מורט הזה סימן חיים… הצעד הבא היה ביקור בחדר אוכל – זמן ארוחת הצהריים כבר עבר מזמן, ועד כה הם לא אכלו כלום מהבוקר. למרות שהיו רעבים, רבים בקבוצה שלהם לא התלהבו ממה שהיה למטבח חוגרים של מחנה תל השומר להציע… לד. זה לא הפריע – הוא בלס את כל מה ששמו על השולחן בזוכרו את הנחיות אביו על האוכל הצבאי… אחרי כן הרס”ר הודיע להם, שמעתה הם חלק מהצוות שלו, ושבזמן שלא יהיו עסוקים במבדקים, יעבדו עם האנשים שלו בשמירת הסדר והניקיון בבסיס. אחרי הבשורה המשמחת הזו הראו להם היכן האוהל שלהם, החתימו אותם על שמיכות והשאירו אותם לנפשם עד למחרת בבוקר. לאחר שהתארגן עם המיטה והשמיכות, מצא ד. טלפון ציבורי בבסיס והתקשר הביתה. אביו כבר היה בבית וענה לשיחה. על שאלתו איפה ד. ואיך עבר היום הראשון סיפר לו ד. בקצרה שהוא לא באזור חיפה אלא בתל השומר, ושהוא מתחיל מחר מבדקים לקורס טייס. אביו נהייה המום לדקה ואז התחיל להגיב על החדשות תוך הרמת קול- “מה פתאום טייס?! מי אישר לך? אני לא מוכן!” ועוד כיוצא בזה… אחרי שנתן לאב להוציא את האמוציות הראשוניות, ד. ענה לו בעדינות “אבא, אף אחד לא שואל אותך או את רשותך”. כנראה נימת קולו הרגועה או הבנה זריזה של המציאות השפיעו, אביו נרגע והשיחה החלה לזרום לכיוון מעשי – מה אכלת? איזו מדים קיבלת? צריך משהו? איפה אתם ישנים וכו’. די מהר נגמר האסימון וד. חזר לאהל… אח”כ ארוחת ערב, ביקור ראשון בשק”מ חוגרים ולישון… למחרת אחרי ארוחת בוקר, החזירו הטירונים את השמיכות, איפסנו את הקיטבגים ובקבוצה קטנטונת של כ-5 איש צעדו אל עבר ירפ”א 112 (יחידת רפואה אווירית) – מקום שבו היו נערכים מבדקי קורס הטייס. זה היה המפגש הראשון של ד. עם חיל האוויר, והרושם מהמפגש הזה היה טוב – מקום נקי ומסודר, אנשים נחמדים ומנומסים, סדר וניקיון. ההבדלים בין ירפ”א ושאר מחנה תל השומר הירוק בלטו לעין כמעט בכל נושא… 1:0 לטובת חיל האוויר. דבר ראשון נתנו לכל אחד ערמת טפסים ועיפרון וציוו עליהם למלא את הטפסים עם כל המידע שיש ברשותם. כמו כן הזהירו לא לשקר ולא לתחמן כי אם יתפשו אותם בשקר או בתחמון, “יעופו” מפה “תכף ומיד”… את השאלה החשובה הראשונה של השאלון הראשון זוכר ד. היטב עד היום – “מדוע אתה רוצה להיות טייס” – כמו גם את תשובתו הכנה וחוצפנית משהו – “אני רוצה? אתם רוצים!”. חוץ משאלון כללי על מצב המשפחה ומצב הבריאות, שאר “הטפסים” היו למעשה מבחנים של מצבים, קריאת מפה ומצב אווירי ועוד כל מיני שאלות מעשיות שעירבבו לוגיקה, חשבון, פיסיקה וכיוצא בזה. אחרי שסיימו אותם, הכניסו את הקבוצה לחדר אחר – שם על השולחן של כל נבחן הייתה מכונה שהיו צריכים לפרק אותה ואח”כ להרכיב תוך עמידה במגבלות הזמן. את זה עשה ד’ די מהר – בפעם הראשונה… כשסיים ובדק שהמכונה עובדת – זה היה אחד מתנאי ההצלחה של המבחן – שם לב שלמרות שהמכונה עבדה כנדרש, על השולחן נותרה לה איזו שייבה מיותמת… זה היה בניגוד לתנאי ההצלחה שהגדירו להם, ובלית ברירה פירק את המכונה, הכניס את השייבה האומללה לאיפה שחשב שצרך להיות מקומה הטבעי, והרכיב את המכונה בחזרה לפני זמן הסיום המוקצה של הבחינה. באמצע יום הבחינות צעדה הקבוצה “בשלשות” לחדר אוכל חוגרים ובחזרה, ובסוף היום חזרה לאוהל שלה, חתמה מחדש על השמיכות, ואח”כ חיכו לה ארוחת הערב, שק”מ ושינה…ולמחרת צעדו שוב לכיוון ירפ”א, רק הפעם כבר היו שלושה – שני חבריהם לא עברו את הבחינות של אתמול… הפעם חיכו להם הפסיכולוג וסבב הרופאים… על הפסיכולוג שמעו כבר הרבה סיפורי זוועה – כולל שהפסיכולוג פוסל על טעות קטנה ביותר בתשובות של המועמדים, על רמז לחוסר בטחון עצמי, על בטחון עצמי מופרז ועוד כיוצא בזה… כל מי שכבר ביקר בחדר של פסיכולוג, או שהיה לו חבר שעשה את זה, היה מנדב המלצות והצעות מה לעשות, איך להגיב ומה לענות לשאלות שהפסיכולוג האימתני הזה היה יכול לשאול… כשהיגיע תורו של ד. להיכנס לחדרו של הפסיכולוג, הוא היה כל כך מבולבל מכל העצות האלה, שפשוט פעל ללא מחשבה יתרה ובאופן אינסטינקטיבי. הסתבר שפסיכולוג היה איש שקט ונחמד, בדומה לאיש שד. שוחח איתו כשעבר את המיון לקורס חובלים. הפסיכולוג התעניין בנושאים הרגילים – משפחה, יחסים בתוכה, למה ד. כתב את אשר כתב בתשובה לשאלה למה הוא רוצה להיות טייס, איך היו הלימודים בגימנסיה העברית וכיוצא בזה. כך שד. שיצא לא יכול היה להגיד שום דבר מיוחד לחבר’ה שעדיין המתינו למפגש הגורלי הזה. לאחר שחזרו מירפ”א ביקש ד. מרס”ר המחנה “אפטר” – באותו יום הייתה חתונה של קרובי המשפחה בפתח תקווה שאליה לא התכוון להגיע, כי הייה אמור להיות באזור חיפה באמצע גיבוש קורס חובלים, אך מכיוון שהוא כעת “ג’ובניק” בתל השומר, שאין לו מה לעשות בערב בבסיס, צץ במוח רעיון לנסות להגיע לחתונה בכל זאת. למרבה הפלא קיבל את ה”אפטר” ויצא לפתח תקווה. כמובן שבני משפחתו וחברים מעיר הולדתו הופתעו מאוד לראות אותו באירוע, ועוד במדים… במיוחד היו שמחים וגאים ההורים שלו, שעבורם זו הייתה הפתעה נעימה במיוחד. תוך כדי המסיבה שאלו אותו רבים איפה הוא משרת, וכשאמר להם שהוא עובר מבדקי קורס טייס, הם לא הסתירו את חוסר אמונם. חלקם אף רמזו לו שלא יפה לשקר… למחרת לירפ”א כבר צעד ד’ לבד… באותו יום התחיל לעבור מבדקים רפואיים – עיניים, לב, אוזניים, אף-אוזן-גרון. כאן עלתה בעיה – הרופא לא אהב את האף העקום והשבור שלו, ואת העובדה שבגלל זה מחצית האף לא נשמה כסדרה. הדוקטור הסתכל מכאן ומשם, התייעץ עם חבריו, הם סובבו לד’ כל מני מכשירים בתוך הנחיריים ופסקו שהוא כשיר לקורס טייס, אבל עם מגבלה – לטוס במטוסים קלים ובמסוקים. אם ירצה לטוס במטוסי סילון יהיה עליו לעבור ניתוח יישור מחיצה באף, עליו יוחלט אח”כ, אחרי טיסות המיון בשלב מכין של קורס הטייס… תהליך הבדיקות הרפואיות לקח יומיים, וכשכל המבדקים הסתיימו, עד תחילתו של גיבוש הבא של קורס הטייס חזר ד’ לעבוד אצל רס”ר בסידור וניקיון מחנה תל השומר. כך עבר עוד שבוע, ואז, ביום ראשון של שבוע חדש עשה ד’ קלירנס בתל השומר, החליפו לו את המדים הירוקים למדי ח”א, ועם חבר’ה חדשים שזה עתה התחיילו עלה, חובק קיטבג, לאוטובוס שלקח אותם לחצרים, לגיבוש קורס הטייס… |
