שלב הגיבוש והקדם מכין
הגיבוש לקורס הטייס
כל הדרך לחצרים ישב ד. דבוק לחלון – בשבילו זו היתה הפעם הראשונה בחייו שנסע לבאר שבע, וכל דבר שחלף בדרך היה לו חדש ומעניין. הוא לא כל כך התעניין במי שהיה איתו באוטובוס – בשבועיים שעברו מאז גיוסו התחלפו אנשים סביבו לא פעם, מה גם שהעברית המגומגמת שבפיו עם המבטא הכבד לא עזרו לו בניסיונות ליצור קשר עם הסובבים. ד.העדיף לשתוק ולצפות על הסביבה . הוא לא ידע מה מצפה לו בחצרים ובקורס הטייס, הלא נודע היה גדול ומבלבל…
ד. לא ידע כלום על קורס הטייס, על שלביו השונים, על המגמות ולא הכיר אף אחד שהיה שם והצליח להשלים אותו ולהפוך לטייס, כך שהוא לא יכול היה לתרום לאף אחד מהסובבים שום דבר, ובקושי יכול היה להבין על מה הם מדברים בינם לבין עצמם.
שיירת האוטובוסים הגעה לשערי בסיס ח”א חצרים, עברה אותו, וחלפה מול כמה מבני בטון אפורים אל מאהל מאובק, שהיה אמור להיות בתיהם לשבועיים הקרובים.הם ירדו מהאוטובוסים והסתדרו בשלשות. את פניהם קיבלו רס”ר וקבוצת סמלים – המ”כים שלהם. הרס”ר אמר להם כמה מילים והם חולקו לכיתות ואוהלים. האוהלים היו גדולים – ל-10 איש, זהים לאלה שכבר הכיר ד. בתל השומר. כאן כבר התחיל להסתכל יותר מקרוב על שכניו לאוהל ולכיתה. השבועיים הקרובים יהיו מבחן רציני של החוסן הפסיכולוגי והגופני של החבר’ה וגם שלו. ולראשונה ד. התוודע לכמה טיפוסים שונים שמעולם לא פגש עד כה.
בחור אחד מהאוהל שלו משך את תשומת ליבו – בוכריס היה שמו. הוא היה גבוה מד. והרבה יותר רחב, חזק מאוד פיסית, ושזוף מלידה. כמו כן הוא היה טוב לב וניסה לעזור לכל מי שהיה נראה שזקוק לזה, במיוחד בריצות ומסעות. דבר אחד הרשים את ד. אצלו במיוחד – כל בוקר, אחרי הגילוח, כשפניו היו מכוסות במיקרו חתכים, הוא היה נעמד ליד הכניסה לאוהל בפיסוק רחב, שופך כמות מכובדת של אפטרשייב על הידיים ועם מאמץ ניכר – היה ברור שהוא יודע שזה עוד מעט יכאב לו מאוד – היה מורח את האפטרשייב על פניו. ופניו של בוכריס לא הסתירו שזה בהחלט כואב לו מאוד, אבל בלי להוציא אף הגה מהפה הוא עשה את אותו הדבר מדי בוקר בגבורה, שזכתה להכרה ואהדה מכל מי שהיה סביבו. בוכריס לא עבר את הגיבוש ודי שמח על זה – הוא סיפר לחבריו באוהל שחלומו להגיע לסיירת ושמגיבוש קורס טייס הוא הולך הישר לשם. בדיעבד כך היה, ופנחס בוכריס, לאחר קריירה מזהירה בסיירת מטכ”ל, שכללה השתתפות במבצע אנטבה כלוחם, השתחרר מהצבא בדרגת תת אלוף.
בין רוב חבריו של ד., האפרוחים שרק אתמול לבשו מדים, בלטו “וותיקי צה”ל” – חבר’ה שכבר שירתו בצה”ל קודם שהגיעו לגיבוש ומסיבות כאלה או אחרות רק עכשיו קיבלו סיכוי ולנסות את עצמם בקורס הטייס. ומכיוון שזה היה אוגוסט 1974, רוב וותיקי צה”ל היו בוגרי מלחמת יום הכיפורים. כשהחבר’ה הצעירים, המומים מצעקות המ”כים, רצו בפניקה בכל קצות המאהל כמו להקת תרנגולות בראותם את השוחט, ותיקי צה”ל התנועעו ברוגע מופגן ובעשותם כך היו חסכוניים מאוד באנרגיה ובאמוציות, ובאופן טבעי לחלוטין הם נהיו למוקד שסביבו התקבצו “האפרוחים” בחיפושם מעט מזור והבנה מפני האכזריות הבלתי הגיונית של המ”כים.
והמ”כים הלמו בהם בכל כוחם – דרישות בלתי הגיוניות כגון “תוך 30 שניות היית ליד העץ ההוא וחזרת”, בהצבעתם על אשל מדברי בודד במרחק 500 מטר מאיתם, מסדרים עם קיטבגים, הקפצות ליליות ועוד ארסנל בלתי נדלה של תיזוזים שהופעל על ידם על מנת להביא את המועמדים לקורס הטייס אל נקודת השבירה ולראות מי ישבר ומתי, מי יעזור לחבר ומי לא… המ”כים העסיקו אותם רוב היום – השעות היחידות ששכחו מהם, חוץ משעות שינה, היו ההרצאות שקיבלו בטייסות הבסיס מטייסים צעירים או מפרחי טייס בקורסים מתקדמים יותר, שסיפרו איך היה להם בקורס טייס ואיך זה לטוס.
עוד דבר מעודד היה מפגש עם חברים מהשכבה בבית הספר שכבר שרדו את הגיבוש, או עם מכרים מבוגרים יותר שכבר עברו חוויות טיסה והיו בשלבים מתקדמים של הקורס. הם, בחיוך מתנשא משהו, היו נותנים טיפים על מה לצפות, מה לעשות והעיקר מה לא לעשות בגיבוש וב-“מבדקי קצונה” שהם עתידים היו לעבור בסיום הגיבוש.
לד. היה די מעניין לראות את התגובה של החבר’ה מהמחזור שלו בגימנסיה רחביה שלהפתעתם ראו אותו בין הגיבושניקים. אף אחד מהם הרי לא ציפה שעולה חדש כמוהו יגיע לכאן…
אחרי כל זה, המחשבה היחידה שאחזה בו בראותו את עשרות מטוסי הפייפר, הפוגה והסקייהוק שחגו מעליהם כשהוא וחבריו מיוזעים וקרועים מ-“תוך 30 שניות” של המ”כים, או תוך כדי תרגולים אין סופיים של שכיבות שמיכה וכיפופי מרפקים, היה רצון ולו רק פעם אחת להיכנס לקוקפיט ולטוס… וזה היה די מפתיע איך שהמחשבה הזו הוסיפה כוח להמשיך ולהתאמץ לעבור את הגיבוש בשלום.
וד. התאמץ – רץ אל העצים המיתולוגיים ובחזרה, צעד במסעות, עמד במסדרים הנוספים, נמתח בקריאות “הקשב” של החניך התורן, שנא את המ”כ שלא היה נותן להם מנוח והיה ממציא להם תעסוקה מיותרת כל אימת שראה שיש להם זמן לנשום. מרוב המאמץ והתענוג בהתגברות עליו היה מרוח על פניו של ד. חיוך מאוזן לאוזן. מכיוון שלא יכול להסביר למה הוא מחייך כל כך הרבה, בעיקר בגלל קשיי השפה והקומוניקציה, זה עצבן חלק מהאנשים סביבו והוא זכה לכמה גינויים מצחיקים שהרחיבו את מילון המילים שלו בעברית.
כך עברו להם כ-10 ימי גיבוש והיגיע היום המיוחל והמפחיד של “מבדקי קצונה”. חילקו אותם לקבוצות של 10 איש ולכל אחד הצמידו מספר לחולצה. אם עד עכשיו הם היו גיבושניקים אנונימיים במדי ב’ המיוזעים והבלויים שלהם, והמ”כ כלל לא טרחו לקרוא להם בשמות, מעתה ועד סוף היום נקראו במספר בלבד… אבל ההתייחסות נהיתה אישית…
הקבוצה שלהם עברה לרשות שני טייסים, מדריכי בית הספר לטיסה, שבאו לאירוע הזה בסרבלי טיסה עם דרגות סרן אך בלי שמות. האמת שלא כל כך היו צריכים לדעת את שמם – כשהם פנו אליהם ענו להם “המפקד” וזהו… אבל אחד מהם הרשים את ד. ממבט ראשון – גבוה, עיני תכלת, הבעת פנים תמימה של ילד, אוזניים גדולות ובולטות, מעשן הרבה. אבל מבט מפוקח מאוד, לא מרבה במילים ורגועעעע…
בריצה קלה תחת השמש הקופחת של אמצע אוגוסט, עשו את דרכם ל “מגרש המשחקים” עליו היו נערכים המבדקים. שם, כמו על מגרש גן הילדים היו חביות, מתקני תליה דמוי שערים, שלוליות בוץ, עמודים בגבהים שונים, בולי עץ ומה לא… עד מהרה הובהר להם היטב ייעודם של כל המכשירים והתפאורה… ליד אחד המתקנים הקריא אחד הטייסים משימה – משהו כגון “להעביר את הכוח מנקודה א’ לנקדה ב’ בלי לדרוך על הקרקע, בלי לאבד אף חייל, והכל תוך 10 דקות” – וקבעו מי יהיה מפקד התרגיל. אחרי זה זוג הטייסים שלהם התיישב בנוחות, שלף חפיסת סיגריות ומיקד את כל תשומת ליבו במחזה שהתפתח… והם, שעד כה לא עבדו אף פעם ביחד, התחילו מהר מהר לנסות להבין ולתאם ביניהם מה לעשות ואיך, תחת ניסיונות הפגנות הסמכות של המסכן שנקבע כמפקד התרגיל. בדרך כלל כעבור כמה דקות של וויכוחים סוערים מישהו היה נזכר שהזמן עובר והם עוד לא עשו כלום, והקבוצה הייתה עוברת משלב הדיונים העיוניים לשלב המעשים הנואשים. כל אחד היה מנסה להפגין את היכולות הפיזיות שלו בלהקים בולי עץ, לצעוד רחב על פני העמודים התקועים בשלוליות בוץ כאיים, בלהחזיק שיווי משקל כשעוד מישהו מנסה לטפס עליו וכו’. ותמיד היה מישהו שלא היה מרוצה מהדרך שבה מפקד התרגיל היה מנהל את הכל והיה מציע לו בקול רם (כך שהטייסים הבוחנים ישמעו) מה ואיך צריך לשנות. בצורה כזו או אחרת, הם ביצעו עם הצלחה מסוימת כמה תרגילים – לא בלי “אבדות” ופצועים. השלב הפיזי הסתיים, מבלי שיצא לד. להיות מפקד התרגיל. לפניהם הייתה ארוחת צהריים והמשך המבדקים – הפעם התחום השכלי יותר…
אחר הצהריים נאספו בחדר ממוזג והתיישבו בחצי גורן אל מול הבוחנים שלהם. אלו פתחו בסדרת שאלות ללא תשובות כגון “אתה על ספינה ופתאום אתה רואה שמישהו נופל למים. האם תקפוץ אחריו”. מי שענה “כן” מייד שאלו – “אבל מים קרים מאוד ואתה תמות כמעט מייד ללא שום צ’אנס להציל את מי שנפל!” מי שענה “לא” מייד תקפו – “מה? אתה אגואיסט כזה?! לא תציל את המסכן שנפל?” וכך על כל אפיקי תשובה שנתנו להם. ד. כמובן השתתף רק כששאלו אותו ישירות, מה גם שלא ידע את כל המילים שהשתמשו בשיחה … עד ששם לב שהטייס הגבוהה מביט בו בצורה מעט מוזרה. במבט הזה היה שילוב של סקרנות ובטחון של צייד ששם כוונת על הציד… ד. הבין שהוא הבא התור…
אכן כך… כשהדיסקוסיה הנוכחית שכחה, הטייס הגבוה פנה ישירות אל ד., נוקב במספר שלו ואומר “מה אתה תוכל לומר לנו על ענייני דיומא?” הלב של ד. נפל – מה זה לעזאזל “ענייני דיומא”? מעולם לא שמע ביטוי כזה! מה עושים? הרי אי אפשר לפשל עכשיו! וד., מתאמץ בכל כוחו לשמור אשרת פנים רגועה ורצינית, פונה לחבריו למבדקים ואומר בלי בושה “אני עולה חדש ובאולפן לא לימדו אותנו מה זה ענייני דיומא. תסבירו לי מה זה, בבקשה.” בזווית העין ד. רואה הלם בעיני הטייס הגבוה וחברו – היה בטוח שלזה הם לא ציפו… מישהו מהקבוצה מתגבר על הפאוזה ואומר “נו, זה מה שכותבים בעיתונים”… אההה!– נאנח בהקלה מסוימת ד. עכשיו הוא ידע מה לעשות ולעצור אותו לא יהיה קל… וד. הוא יורה (בהקלה פנימית מסוימת כאילו מהמותן) – “OK, מכיוון שאני לא קורא עיתונים, רק מסתכל בתמונות, מישהו יכול להגיד מה הוא קרא היום בעיתון?” בראיה צדדית ד. מבחין שהעיניים של הבוחנים נעשו עגולות… מישהו מהחברה מימינו מנדב כותרת מעיתון הבוקר וד. עט על המציאה. הוא פונה למישהו אחר מהחברה שיושב לשמאלו ושואל אותו “ומה דעתך על זה?” הבחור עונה ומזה מתפתח דיון ש-ד. מנהל תוך עירוב של כל אנשי הקבוצה, מבלי שום שמץ של מושג על מה מדובר… כשהוא במקרה עובר עם העיניים על פני הטייסים הבוחנים הוא רואה חיוך דק מרוח על פניהם…
גם היום הזה הסתיים והקבוצה שלהם התפזרה – כל אחד לאוהל שלו, לאנשים שכבר הספיק להכיר – להחליף חוויות ולהתכונן למחר. כי למחרת היה “מסדר טילים” ראשון שלהם…
את המושג הזה למדו מהחברים שכבר עברו אותו, וכעת בגאווה נשאו על ראשם כומתה כחולה עם פס לבן של פרח טייס. על שאלה תמימה מאיפה בא שם כזה ל”טקס” -ההודעה מי ממשיך בקורס ומי לא, הם הסבירו את זה פשוט – “מעלים אותך על טיל ואתה עף מהקורס”… המטפורה הזו עברה כבר שנים מדור אחד של פרחי טייס לדורות הבאים ונהפכה למושג מוכר…
אכן, למחרת בבוקר עלו על מדי א’, (לראשונה מזה שבועיים),ארזו את הקיטבגים שלהם ובשלשות צעדו לשקם של פרחי הטייס, ששימש כמועדון ומדי פעם כ”אולם אירועים” מאולתר. שם התיישבו על כמעט מאתיים כיסאות שהכינו מראש וחיכו לבאות. והן לא איחרו לבוא – למועדון נכנס טייס שד. טרם ראה ולא ידע מי הוא. בידיו היו רשימות, ובתוך שקט מתוח הוא ביקש שאלה שהוא יקרא בשמם יצאו ויסתדרו מחוץ למועדון. לד. כלל לא היה ברור מי מודח ומי נשאר – אלה שבחוץ או אלה שיישארו בפנים… הטייס החל להקריא שמות וכל האולם נהפך לאוזן קשבת אחת גדולה… אחרי כל שם שהוא הקריא מישהו היה קם ויוצא מהאולם… כשהוא גמר להקריא שמות באולם נשארו רק כמחצית מאלה שהיו בו לפני כ-10 דקות…
הקצין שם את הרשימות שהקריא בצד, הקיף את הנשארים במבט ואמר – “כל אלה שנשארו באולם ממשכים בקורס”. אנחת רווחה ענקית וקריאות שמחה היו לו לתשובה…
אחרי שהגיבושניקים של לפני רגע, ומעתה פרחי הטייס הטריים נרגעו מעט,הציג הקצין את עצמו כמפקד הקורס שלהם והסביר להם כמה דברים.
הדבר הראשון – מעתה כל “בוגרי” הגיבוש הזה שייכים למחזור קורס טייס שמספרו 79, ובעצם יהיו גפים ד’ וה’ שלו. גפים אחרים של הקורס (שהורכבו מהגיבושים קודמים, החל מגיוסי חודש מאי) כבר נמצאים “עמוק” בתוכנית הלימודים והטיסות. כעת הם אמורים לצאת הביתה לשבת (וד. מכל המהומה שכח בכלל שהיום יום ו’!) ולאחר שיחזרו מחופשת השבת שלהם בערב מוצאי שבת (“דרך אגב” – אמר להם הקצין – “כל השבתות בקורס טייס הן שבתות קצרות”) החל מיום ראשון יתחלקו לגפים ויתחילו בשלב ה”קדם מכין” של קורס הטייס – ללימודי קרקע וטיסות מיון על פייפרים.
מפקד הקורס המשיך לדבר עוד קצת, אבל מה שהוא אמר כבר לא כל כך נקלט ע”י החבר’ה. שמחה והתרוממות הרוח מזה שעברו את הגיבוש, אדרנלין עודף מהמתח של ההמתנה והכרה ראשונית של מה בעצם קרה ואיך זה יתקבל בבית – כל האמוציות והתחושות סחררו את הראש, הוסיפו כמה סנטימטרים לקומה והצמיחו כנפיים.
ברגע שמפקד הקורס סיים ועזב את ה”אולם”, רגשות געשו להם החוצה והחבר’ה, עם חיוך רחב על הפנים ומצב רוח מרומם, החלו לזרום למאהל על מנת לקבל פס ליציאת שבת ולרוץ לתפוס מקום בטרמפיאדה בשערי הבסיס.
במאהל הם עוד הספיקו לראות את זנב שיירת האוטובוסים של החברה שלא עברו גיבוש ושחזרו לבקו”ם על מנת לקבל הצבה למקום שרות חדש…
אל ביתו בירושלים הגיע ד. כשהשמש כבר הייתה קרובה למצב שקיעה. הוריו כמובן היו מופתעים – בפעם האחרונה שהם ראו אותו הוא היה במדים ירוקים, ופתאום הוא מגיע לחופשת שבת ובמדי בז’ ועם קיטבג מלא. ועוד מספר שעבר את הגיבוש לקורס הטייס ושהוא מתחיל את המסלול בבית הספר לטיסה בחצרים… לא יאומן כי יסופר…
אבל ההלם עבר מהר, כמו גם השבת, ואת המשמעות של אמירה ש”לכל שבת יש מוצאי שבת” התחיל ד. להפנים כבר למחרת היום…
שלב “קדם מכין”
את חייהם כפרחי טייס בגף שלהם התחילו בזה שקיבלו כותפות כחולות ופס לבן מסביב לכומתה וממפגש עם שיקל (שי יניב) – הרס”ר האגדי של בית הספר לטיסה של ח”א.
החבר’ה הוותיקים יותר ספרו להם עליו כבר קודם, והזהירו מפני הקפדנות שלו בכל מה שקשור במשמעת,לבוש, ניקון וסדר. הם גם סיפרו להם, שכשמפקד הבסיס היה חניך בקורס טייס, שיקל כבר היה מ”כ של הקורס שלו. ואכן שיקל הבהיר להם היטב איך הם צריכים מעתה להיראות ולהתנהג בתור חניכי בית הספר לטיסה. וכבר בימים הקרובים הדגים בפועל למה הוא התכוון כאשר שלח בתור עונש כמה פרחים מהקורס שלהם לתורנות מטבח, כי משהו בלבושם לא התאים למה שהוא הגדיר… הוא היה אכזרי במיוחד למי ששכח להצדיע לקצינים ברחבי ביה”ס או שעשה זאת שלא לטעמו.
ד. לקח את הנחיותיו של שיקל באופן רציני, וזה הביא אותו לתקרית מביכה משהו איתו. המקרה שהיה כך היה – ד. הרגיש צורך טבעי להשתין, ונכנס לשירותי החיילים שהיו ממוקמים ליד משרדי בית הספר. בנחת השלים את מה שבשבילו נכנס למקום הזה והייה בשלב כפתור המכנסיים כשלפתע לשירותים בצעד נמרץ נכנס בכבודו ובעצמו הרס”ר של ביה”ס לטיסה – שיקל… לרגע לא ידע ד. מה לעשות – מצב כזה שיקל לא כיסה בתדריך שלו… אבל מיד נזכר שהוא מקפיד מאוד על הצדעות, במיוחד לו. וד, כמו שהייה, נמתח לעמידת דום, הצמיד יד שמאל ישרה כמקל לירך, זרק מעלה יד ימין, כפופת המרפק והרביץ הצדעה – כמו ששיקל עצמו לימד… שיקל עצר את תנועתו הנמרצת אל עבר אחד התאים והסתכל אליו במבט מופתע משהו. אח”כ אמר ברכות – “בשירותים לא צריך להצדיע לאף אחד, במיוחד במכנסיים פתוחות” – ומיהר להינעל בתא שירותים…
אחרי האירוע הזה בכל פעם שעבר ד. ליד שיקל והצדיע לו, הוא היה בטוח שהוא מזהה צל של חיוך דק על פניו של שיקל…
את תוכנית הקורס התחיל הגף שלהם בשלב הלמ”ק (לימדי קרקע). חילקו להם מחברות ועפרונות והם מצאו את עצמם בכיתות לימוד – יחד עם הנושאים המוכרים (מתמטיקה ופיזיקה) למדו דברים חדשים לחלוטין, למשל מבנה מטוס הפייפר ומטאורולוגיה. למדו הרבה, וכולם התאמצו לעבור היטב את הבחנים והמבחנים – המפקדים הזהירו אותם שמי שלא יקבל ציונים טובים בלמ”ק יודח מהקורס גם ללא טיסות.
לד. זה היה קל, למרות שתוך כדי הלימודים ניצל עד קצה גבול היכולת את ידיעת הקרוא וכתוב שלו בעברית… כאן בקורס טייס שום דבר לא היה כתוב עם נקודות או בעברית קלה…
תוך כדי הלימודים מילאו החניכים משימות שונות – תורנויות מטבח וניקיונות. מכיוון שטרם עברו טירונות ולא היה ניתן לתת להם נשק ביד, הם לא השתתפו בשמירה הבסיסית. מאותה הסיבה גם נאסר עליהם לשאת את סמל חיל האוויר על הכומתות. את הטירונות, כל הקורס היה מתוכנן לעשות לקראת סוף תקופה, בחודש נובמבר, אחרי שכל הגפים יגמרו לטוס.
בינתיים,הם למדו ועשו תורנויות, וגפים אחרים של הקורס שלהם עשו סדרות טיסות מיון במטוסי הפייפר ו”איבדו” אנשים. אחוז הנשירה מהטיסות היה גדול, והם מצד אחד קינאו קינאת מוות באלה שכבר טסו ומצד שני חששו מהטיסות כי בנקל היו יכולים להיות בין ה-“עפים” מהקורס.
עד שכעבור כמעט חודשיים סיימו את שלב הלמ”ק ועברו לרשות טייסת מיון. שבועות לפני כן כבר למדו בעל פה בכל רגע פנוי את ספרון הבד”ח (בדיקות חיוניות לטייס) של מטוס הפייפר –הם ידעו שבלי לעבור בהצלחה את המבחן על ידיעה בעל פה של כל הבד”ח, לא יגשו לטיסות.
כשהגיע הזמן שלהם לטוס, החליט סגל הפיקוד של ביה”ס לטיסה “לקצר פינה”. מסתבר, שעקב ההקלות שהוכנסו בקריטריונים של קבלה לביה”ס לטיסה (וד. היה הדוגמה הבולטת לכך), הקורס שלהם (מס’ 79) היה גדול משמעותית ממה שטייסות ותשתיות בית הספר יכולות היו לספוג. בין היתר הוחלט על שני דברים – להקפיץ את כל וותיקי צה”ל שעברו טיסות מיון בפייפר לקורס 78 וואת הגפים האחרונים (של הגיבוש של ד.)להטיס בפייפרים רק 5 טיסות במקום 10. ובכדי לא לאבד את בעלי הפוטנציאל להיות טייסים, אלה ש-5 טיסות לא מספיקות להם כדי להפגין את מלוא היכולות שלהם, הוחלט לתת להם, ורק להם, 10 טיסות.
אבל בשלב זה כל זה היה עדיין רחוק מהם. כולם בגף של ד’ היו עסוקים בלימוד הבד”ח, נהלי טיסה וקשר, מפת אזורי טיסה וניסו כמה שיותר לשבת במטוסים. המפקדים היו מעודדים ישיבה במטוסים, במיוחד בשבתות, והם, כמו בימי ילדות, כשהיו מדמיינים לעצמם שטסים באוויר, היו מתיישבים בתאים של המטוסים הריקים והדוממים, ומזיזים בהנאה הגאים ומחקים רעשי מנוע וקשר. בשביל זה היה צריך לצעוד כמה קילומטרים הלוך וחזור, ואת זה עשו בשמחה בכל רגע שרק הזדמן.
