טירונות
ביום ראשון חילקו אותם למחלקות – לכל מחלקה הוקצו מפקד בדרגת קצין ושני מ”כים. רוב הקצינים, מפקדי המחלקות – היו מהצנחנים או מהסיירות, בוגרי מלחמת יום הכיפורים, שורדי הקרבות בצפון סיני, בחווה הסינית, במובלעת ממערב לתעלה וברמת הגולן. אחרי המלחמה כולם סיימו קורס קצינים ובסיומו הוצבו לבית הספר לטיסה לשמש מדריכי חי”ר (בקיצור מד”ח). ברור שהצבה זו לא הייתה חלום חייהם בלשון ההמעטה. הם רצו לחזור לגדודים שלהם, ובינתיים היו מוציאים על החניכים את תסכולם וראו את מהות תפקידם בלהראות להם “מאיפה הדג משתין” כהגדרתם. אחרי הכרות ראשונית עם סגל הפיקוד המחלקתי, המ”כים הובילו אותם מחלקה אחר מחלקה לאפסנאות על מנת לקבל נשק וציוד. בקושי שנה עברה מסיום מלחמת יום הכיפורים, וכל מאמצי הלוגיסטיקה של צה”ל ושל חיל האוויר היו מופנים ליחידות המבצעיות. לבית הספר לטיסה שלחו את השאריות, וציוד משומש שלאיזשהו אפסנאי רם דרג, הסובל מסינדרום החסכנות הפולנית, היה חבל לזרוק. רובו המוחלט של הקורס קיבל רובי מאוזר בעל קליבר 7.92 מ”מ שנקראו בפי כולם “צ’כי” כי הגיעו ארצה עוד בימי מלחמת העצמאות במשלוחים מצ’כוסלובקיה. על רובם עוד היה אפשר לראות נשר פורס כנפיים – סמל של הצבא הגרמני מימי מלחמת העולם השנייה. הרובים היו יורים תחמושת ישנה שלא נותר ממנה הרבה בצה”ל, ושכמובן הייתה שונה מהסטנדרט לנשק רובים ומקלעים 7.62 מ”מ הצה”לי (שהיה זהה לסטנדרט NATO). ה-“צ’כים” היו מחלידים בצורה מחרידה – גם מהר וגם הרבה – והם, בניגוד לפשטותם, לא היו אמינים. אך את כל זה עוד היה על החניכים לגלות… כ-15 בני המזל מהקורס קיבלו את תת המקלע “עוזי”, שהיה הרבה יותר קל ונוח לנשיאה מה”צ’כים”,מה גם שלא הייתה בושה “להופיע בציבור” עם עוזי לעומת ה”צ’כי” שכבר היה מוצג מוזיאוני. כמו כן חתמו החניכים על כובעי פלדה, אוהלי סיירים ושקי שינה, חגורים, פאוצ’ים לכדורים, תרמילי גב – הכל יד שנייה, בלוי, עם חורים וקרעים, ולא תמיד נקי. שני סטים של מדי ב’, 4 מימיות, מסטינג ואתי חפירה. כל שארית היום הם עסקו בהבנת “גודל הברוך” עם הציוד ובניסיונות נואשים “לשפצ”ר” (זאת אמרת לשפץ ולשפר) אותו. באותו הלילה היה מסע “להכרת החגור” והשפשופים והיבלות הטריות גילו את נקודות התורפה של כל אחד, ויזמו גל חדש של שיפצו”רי החגורים אל תוך הלילה. במסע גם גילו את גודל הצעד של המ”מ שלהם: הוא היה גבוה, צעד צעדים רחבים ולא היה קל לשמור על קצב ההליכה שלו, מה שחייב חלק מאיתם לעבור לריצה על מנת לא לפגר אחריו. למחרת עלו על שיירה של משאיות ליילנד ונסעו למקום שבו היו אמורים לעבור את הטירונות. הם חשבו שנוסעים למחנה אימונים כלשהו, שבו ובסביבתו יעבירו את שלושת השבועות הקרובים. אך מה שהמציאו להם המפקדים שלהם הפתיע לא רק אותם… השיירה נעצרה על פסגת גבעה מזרחית לבית גוברין (לא הרחק מהיכן שהיום ממוקם הישוב נחושה), וכולם על ציודם קפצו מהן מטה. שום מחנה, מבנה או אוהל לא נראו באופק. הפסגה הייתה ריקה מכל סימני חיים מסודרים – רק שיחי יער נמוכים, סלעים, אבנים ושאריות הטרסות הטבעיות האופייניות להרים סביב ירושלים… לפניהם עמד יפרח – אחד מהרס”רים של ביה”ס לטיסה שכבר היה מוכר להם מהגיבוש. הוא חתם לנהגי המשאיות על איזשהם טפסים, המשאיות סבבו על עקבותיהן והחלו את דרכן בירידה מההר. יפרח פקד להסתדר בשלשות ולהרים קיטבגים על כתף שמאל (על ימין היה תלוי הרובה). אח”כ באה הפקודה “שמאלה פנה! קדימה צעד!” והם התחילו לצעוד בשביל היורד מהגבעה. יפרח צעד לפניהם, וגם מ”כים שבאו יחד איתם במשאיות לידם – ללא קיטבגים כמובן. כך צעדו כחצי שעה. אחר כך יפרח פקד “במקום דרוך!” ולאחר כמה שניות “עמוד דום!” הוא עבר מולם לזנב הטור, פקד “לאחור פנה! בריצה קלה קדימה צעד!” וכולם, רועשים ומשקשקים בכל הציוד שהיה בחגור, תרמילי הגב והקיטבגים, התחילו חצי לרוץ חצי לקפץ אחריו במעלה ההר… כעבור כ-20 דקות, כשחזרו לפסגת הגבעה, היכן שלפני כשעה קלה ירדו מהמשאיות, היו מיוזעים ודואבים בכל חלקי גופם… כך, על בשרם למדו החניכים מהו “מסע להכרת הרס”ר”… אחר כך חיכתה להם הפתעה נוספת: הם אמורים לבנות על הפסגה הזו את מחנה הטירונות שלהם בעצמם . שלושה אוהלים לסגל (אחד לקצינים ויפרח, השאר למ”כים), אוהל מטבח ואוהל גדול (בנוי מכמה אוהלים צמודים) שישמש כחדר אוכל. עוד אוהל אחד שישמש כמרפאה ומוקם מושבו של החובש עם תיק הצד שלו. את ה”מגורים” שלהם, אם אפשר היה לקרא להם ככה, בנו מיריעות אוהל הסיירים שקיבלו באפסנאות. המ”כים הראו להם היכן כל מחלקה צריכה להקים את ה”מגורים” שלה, חילקו אותם באופן שרירותי לזוגות, כל זוג החל בניכוש וניקוי פיסת הקרקע שעליה צריך לקום האוהל שלו… אחר כך התחילו לשבור את הראש איך לחבר את היריעות שלא כל כך היו תואמות אחת לשנייה… לבסוף איכשהו הצליחו להקים אוהלים ולחזק אותם עם ענפי השיחים המקומיים ויתדות. אחר כך הקימו החניכים את אוהלי המנהלה ומגורי הסגל… ואז הסתבר להם שהמטבח שלהם לא בנוי לבישול אוכל לכ-300 איש של המאהל שלהם – רק קפה ותה לארוחת הבוקר. את האוכל למשך כל ימי הטירונות הם היו אמורים לקבל מבסיס האם בחצרים – במשאיות שאמורות להגיע כל יום. חשמל וצנרת מים לא היו על ההר . לצורה הארת המקום היה גנרטור קטן שהזין גירלנדה קטנה ב”רחבה הראשית” של המאהל וב”חדר האוכל”. מים היו מביאים להם בשני עוקבים של 200 ליטר שהיו עושים שתיים-שלוש “נגלות” במשך היום על מנת שיהיה להם מה לשתות ובמה לרחוץ את הפנים. גם שירותים ומקלחות לא היו במקום. – לדעת “אדריכלי” המאהל הסלעים מסביב היו אמורים להספיק בתור שירותים… לגבי המקלחות, טירונים של קורס טייס יכולים להסתדר בלעדיהן… עייפים והמומים משהו מיום מלא מאמצים והפתעות, נפלו החניכים למשכב הקשה של האוהלים שלהם, ששקי השינה הקרועים והבלויים שלהם לא הצליחו להסתיר. למחרת היום התחילו את הטירונות באמת… וההפתעות המשיכו… דבר ראשון – הורידו להם את הרצועות מהרובים ואת הנשק נאלצו לשאת כל הזמן ביד. כאמור, לרובם היה “צ’כי” שהיה כבד וארוך, כך שהידיים שלהם תמיד דאבו ויד אחת תמיד הייתה עסוקה. את הנשק היה אסור להם להניח בצד או לעזוב ולא לרגע. הכי מסובך היה לעמוד בתור לאוכל – ביד אחת מסטינג וכוס ובשנייה הנשק וכהשמסטינג והכוס היו מלאים לא היה פשוט כלל ועיקר להגיע למקום שבו אפשר יהיה להתיישב מבלי לשפוך את התה/קפה מהכוס, או את האוכל מהמסטינג, ולאכול בלי שהנשק ייפול. נפילת נשק הייתה עבירה רצינית שגררה אחריה עונש משמעותי… למשל “הצמדה” לבזנ”ט שהנענש היה צריך לשמור עליו ולטפל בו כמו בנשק, וכמובן לסחוב איתו בכל מקום ובכל עת, כולל במשאות, במטווחים ובאימונים. בכלל, העונשים שקיבלו החניכים בטירונות היו מאוד מקוריים. כך, במקרה אחד, מישהו שניסה להתחבא מהשמש הקופחת, חטף עונש לסחוב איתו עץ צעיר באורך שני מטרים “כדי שתמיד יהיה צל”. כשהמ”מ שם לב שמישהו מהמחלקה גיחך למשמע העונש, הוא לא חשב הרבה, והבחור המחייך קיבל משימה לסחוב את ג’ריקן המים בן ה- 20 ליטר “כדי שהעץ לא יתייבש”. השבוע הראשון הוקדש לשדאות והמד”חים שלהם פשוט קרעו אותם ביום ובלילה. כל יום היו יורדים מהגבעה שלהם ועולים על איזושהי גבעונת סמוכה על מנת ללמוד את הנשקים שלהם – ה”צ’כי” והעוזי, להתאמן בפזצט”ות, ללמוד הסתוות, הערכת מרחקים ועוד נושאים שחייל “ירוק” חייב לדעת. למאהל תמיד חזרו בריצה במעלה ההר… בערבים, לאחר ארוחת הערב ולפני השינה, היו מבצעים מסעות “קטנים” של 10-15 קילומטר או ריצות של 5 קילומטר – הכל בשדות חרושים ושבילי עפר, וכמובן בחגור מלא, 4 מימיות מים מלאות ונשק ביד. כשהיו מגיעים לאוהלי הסיירים שלהם, היו עייפים ורצוצים ובקושי שמו לב לאדמת הסלעים שמתחתם. בשבוע השני עשו החניכים מטווחים. המטווח הקרוב היה במרחק של כ-15 קילומטר מהמאהל, ומיד אחרי ארוחת הבוקר היו יוצאים למסע הלוך, ובסוף היום עושים ברגל את דרכם חזרה למאהל, עם ריצת סיום במעלה ההר. במטווחים חיכתה להם הפתעה נוספת… לירי ב”צ’כי” הוקצו להם 10 כדורים ביום ו-5 בלילה. לירי בעוזי -10, ביום בלבד. כך שלהפוך לקלעים טובים סיכוייהם היו קלושים. אבל כדי לדרבן אותם, הוכרז שהקלעי הטוב ביותר מהמחלקה יקבל יציאת שבת. למרות שהתוצאות של ד’ בירי ב”צ’כי” היו לא רעות (תוצאה של ניסיון של הכשרה קדם צבאית בבית הספר בבריה”מ) – הירי בעוזי הפתיע אותו לרעה. ד’ לא הייה מוכן לעליית הקנה תוך כדי ואחרי הירי,ועד שתפש את העניין חלפו להם כמה כדורים מעל למטרה… את הזכות המיוחלת לצאת שבת פיספס… מה שכן, בחור אחד, גם כן ירושלמי, ממחלקה אחרת, זכה ביציאה וד’ ביקש ממנו להתקשר ולמסור להוריו שאצלו הכל טוב. ——– עומס הפעילות, המאמץ גופני מוגבר ותנאי המחנה שנפלו עליהם בבת אחת, נתנו בחניכים את אותותיהם הן במישור הפיזי (שפשפות, יבלות, התייבשויות), והן במישור הרוחני, ומצב הרוח של רוב החברה היה עגום. לד’, למרות היבלות ברגלים שגם לפני הצבא סבל מהם כל פעם שנעל סנדלים או נעליים חדשות, רוב הזמן הייתה הבעת פנים משועשעת וחיוך על השפתיים. מכיוון שלא ידע מראש מה צפוי בקורס הטייס בכלל ובטירונות בפרט, הכל היה לדידו “מעשה בראשית” ומכיוון שטרם הגיע למגבלות הגופניות האמתיות שלו, הכל היה לו מעניין ומשמח את הלב. מצב רוח זה תפש את עינו של ה-מ”מ. לאחר אחד ה”תיזוזים”, כשעמדו החניכים בדום מתוח לפניו, הוא עבר ליד ד’ ושאל בקול רם – “מה אתה מחייך? מה, אתה לא יודע במה נגמר עליז?” כשענה לו ד’ בצעקה שלא הייתה מביישת את משמר המלכה האנגלית “לא! המפקד!” הוא נעמד הלום מהחוצפה של ד’… הוא התקרב אליו ושאל שוב, הפעם בנימה מאיימת משהו – “מה? באיזו אות נגמר “עליז”?” אבל ד’ לא התבלבל – למקרים כאלה הייתה לו תשובה מוכנה “המפקד! אני עולה חדש, המפקד!”. כאן הוא התבלבל והחליף מבטים מהירים עם מ”כ שהנהן לו בחזרה לאשרור העובדה הזו. אבל המ”מ לא רצה לוותר והקשה על ד’– “מהי האות השביעית של האלף-בית?” כשראה שד’ לא ממהר לענות (כי בקדחתנות ניסה לספור את אותיות האלף-בית) הוא חזר שוב על השאלה. ד’ הבין שעדיף לא להמשיך בשתיקה ואמר בקול רם – “לא יודע! המפקד!” כאן כבר הוא עבר לצעקה – “ב-“זיין”! “עליז” נגמר ב-“זיין”!” – על מנת להבהיר לד’ את פשר החוכמה המילולית שלו. כמה חברה מהמחלקה לא התאפקו ופרצו בצחוק. המ”מ שלנהם לא היה מוכן לעבור על כך לסדר היום, ובו במקום הוא המציא עונש – לד’ ולאלה שצחקו. ד’ הייתי אמור לעשות פלקט עם כל האותיות של האלף-בית, ואלה שצחקו היו חייבים בכל יום לעבור איתי על סדר האותיות כך, שכל פעם שה-מ”מ ישאל אני הייה אמור לענות ישר ומיד מה מספר האות באלף-בית. למרות הרגעים המבדחים, עומס הפעילות ותנאי התברואה החלו להפיל חללים מבין החניכים. חוסר המים לשתייה ולרחצה, השירותים מאולתרים בשיחים ובין הסלעים, עומסי ההליכה עם מעמסה על הכתפיים גרמו לכך שיותר ויותר חניכים החלו להצטופף ליד אוהל “המרפאה”. את המועמדים לתורים האלה היה קל לזהות מרחוק – הם הלכו לאט ובקושי, משתדלים לא לדרוך על הרגל הכואבת, חלקם ניסו ללכת בפיסוק רחב על מנת להקטין מגע של מכנסיים באזור המפשעות . רוב החניכים הפסיקו להתגלח ולשטף פנים בבוקר – מים באמת היו במחסור והימים היו חמים, הם העדיפו לשתות את המים ולא להתייבש מאשר להתרחץ, ולכן נראו כמו עובדי המכרות – פנים שחורות ורזות עם כתמים לבנים שבולטים כשהם סגרו את העיניים. כך – שדוף, שזוף, מלוכלך, עם עפעפיים לבנות וצולע – תפסו אותו ההורים של ד’, שבעקבות הד”ש שמסרת החליטו לבקר את מחנה הטירונות בשבת. לד’ זו הייתה הפתעה נעימה, להם שוק קטן, אך לא אחרון ממה שעבר עליו בקורס הטייס… לבסוף גם ד’ נאלצץ לפנות לעזרת הרפואה – היבלות ברגלים שלו הגיעו לממדים שממש כבר לא אפשרו הליכה, וד’ נאלץ “לבלות” כמה ימים בתורנויות מטבח במקום באימונים. כך גם פיספס את המשא הלילי להר הטייסים ובחזרה ואת טכס ההשבעה שם. ועל זה הרבה זמן לא יכול היה לסלוח לעצמו. אבל המכה האמתית באה מכיוון האוכל… כל ציוד המטבח שלהם היה כיריים גדולים של גז, כמה סירים לבישול תה ו\או קפה, ושני ארגזי קרח גדולים שלרוב לא יכלו להכיל את כל האוכל שהייה מגיע אליהם מהבסיס. חלקו חיכה עד שהחניכים יחזרו מהאימונים על שולחנות ההגשה בכלי מטבח רגילים – סירים ומגשים. כמובן, שמים לשטוף כמו שצריך את הסירים והמגשים לאחר השימוש לא היו.,והצרה לא איחרה לבוא – החברה התחילו לשלשל… בהתחלה כמה “רכי קיבה” בודדים רצו בימים ובלילות אל השיחים הקרובים ביותר, אחר כך מספרם גדל, וכעבור כמה ימים כמעט כל המאהל רץ באמצע הלילה אל הסלעים שליד האוהלים בכדי להפטר מהאש במעיים. מייד צצה בעיית מחסור בנייר טואלט, אבל החמור יותר היה, שהחברה התחילו להתעלף באימונים ולחובש החלו להיגמר האינפוזיות… ומישהו הפנה את תשומת הלב של מפקדת בית הספר לטיסה לכך שמשהו מוזר קורה בטירונות של קורס 79… יום אחד, בשבוע השלישי לטירונות, כשחזר החניכים מאימון הבוקר, הם שמו לב שבמאהל מסתובבים מפקד ביה”ס לטיסה, מפקד המרפאה, מפקד הקורס שלהם ועוד כמה קצינים – כולם במדי א’. ארשת פניהם לא בישרה טובות – כנראה שסידורי חיי החניכים במאהל הטירונות היו הפתעה לא רק עבורם… כעבור זמן מה כל הסגל החל להתרוצץ כנשוך נחש. אחרי שאכלו ארוחת צהריים קיבלנו החניכים פקודה לפרק את המאהל, לשים את כל חפציהם בקיטבגים ולרכז אותם במקום אחד. אחר כך באה הפקודה לכולם להסתדר למסדר ברחבה הראשית עם חגור מלא, מימיות מלאות מים, מוכנים למסע. במסדר הודיעו להם שעל פי החלטת מפקד ביה”ס, הטירונות שלהם מסתיימת מיידית, מאהל הטירונות מתחסל, ומכיוון שבהתראה קצרה שכזו אי אפשר לארגן מספיק משאיות להחזיר אותם לבסיס הוחלט שכל מי שיכול ללכת יחזור לבסיס במסע רגלי, והאחרים ישלימו את פירוק המאהל ויחזרו עם הציוד לבסיס על משאיות שכבר נמצאות בדרכן מהבסיס למאהל. עוד בטרם שעיכלו החניכים שמדובר במסע פתע של כ-60 קילומטר עד שיגיעו למקלחות החמות בחצרים, באה השאלה/פקודה – “מי שלא יכול ללכת, מרגיש חלש או חושב לא יוכל לעשות את המסע – צעד קדימה!”. כמה חברה בודדים יצאו – כ-15-20 במספר – מי בצליעה, מי ברגליים מפוסקות מדי. אחרים – הרוב שמרו על מקומם. הפקודה הבאה הייתה כבר “שמאלה פנה! קדימה צעד!” ושיירה של כמעט 200 פרחי טייס רזים ומלוכלכים, חצי מיובשים, עם גליל “ספר” של נייר טואלט בתרמיל הגב, עם נשק ביד בלי רצועות החלו בצעדה הכי מוזרה שאי פעם ד’ השתתף. בתחילה הכל נראה בסדר – השדרה הפלוגתית נעה, מחלקה אחר מחלקה, על דרכי עפר, עוקפת ישובים ושטחים חקלאיים. מאחורי השיירה נע קומנדקר עם חובש, קשר ועוקב מים. לאט לאט התמונה החלה להשתנות… מתוך שדרת המסע היו יוצאות מדי פעם בריצה דמויות מכופפות שזינקו אל מאחורי השיחים הקרובים וכרעו שם בפוזה שלא משתמעת לשתי פנים. כעבור זמן מה הדמויות האלה חזרו בריצה לשדרת המסע בניסיון נואש לתפוס את מקומן במחלקות שלהן. די מהר איבד המסע את הקצב ונאלץ לעשות “הפסקות שתייה” על מנת לא לאבד אנשים. היו חבר’ה שמרוב ההתייבשות והתשישות כבר לא יכלו לעמוד על הרגליים – אותם אסף הקומנדקר. כעבור שעתיים של הליכה הקומנדקר התמלא במעולפים ומהבסיס הוזעקו באופן בהול כמה משאיות, שנקודת מפגש איתם נקבעה לא הרחק מצומת שוקת על כביש באר-שבע – חברון. כך המשיכו ללכת כמה שעות טובות. הערב כבר נהפך ללילה. שדרת המסע נהפכה לנחש אדם. מ”מ-ים ומ”כ-ים איבדו את ה”דיסטנס” וצעדו עם החניכים ובתוך השורות שלהם, והם, שרק לפני שבועיים ויומיים עשו את המסע הראשון שלהם צעדו עקב בצד אגודל בשבילי העפר של הגבול הישן, בכל הכוח מנסים לשמור שפיות וערנות, רובים מסרבים להפסיק, דוחים הזמנות של החובש לעלות לקומנדקר, מנסים לעזור לחברים – מישהו מציע לחברו החלש יותר להיתפס בחגור שלו, מישהו לוקח מחברו תרמיל גב, מישהו פשוט צועד ליד ולא נותן לחברו להרים ידיים ולפרוש… לא תמיד זה הצליח – הקומנדקר היה מתמלא מדי פעם ורץ קדימה לצומת שוקת וחוזר אליהם לעוד “נגלה”, ושדרת המסע שלהם התדלדלה והתקצרה עם הזמן… אבל גם המרחק לבסיס הלך והתקצר לו… וכך הגיעו החניכים לצומת שוקת – שיירה של שאריות המחלקות של חיילים עייפים, דואבים ומלוכלכים, שבקושי הזיזו רגליים אבל סירבו לעלות למשאיות מתוך התעקשות להגיע לבסיס על הרגלים. המפקדים, שראו שהמסע המאולתר הזה התארך גם כך מעבר למתוכנן, החליטו “לחתוך” , ובפקודה העלו קבוצות של מי שנשאר על הרגליים על שתי משאיות שעשו כמה סבבים לחצרים וחזרה. כשהמשאיות היו בדרך, אלה שנשארו המשיכו לצעוד לכיוון באר שבע בשביל העפר בשולי הכביש.את ד’העלו על המשאית של הסבב לפני האחרון וזאת הייתה גאוותו – עד המסע הרציני הבא. כשהגיעו לבסיס, מצאו שמפני שחזרו מהטירונות לפני הזמן המתוכנן ובאופן מפתיע, המאהל שלהם כלל לא היה מוכן לקלוט אותם– מיטות ברזל עמדו מיותמות ללא מזרונים והקיטבגים שלהם נערמו בצד. הכי מאכזב היה, שלאלה שהגיעו למאהל אחרונים, כבר לא היה מקום במקלחת – חבר’ה שהתפנו מהמסע הקודם תפשו את כל התאים, ועמדו תחת מים החמים שעות בניסיון להתנקות מלכלוך שדבק בהם למעלה משבועיים. למזלם, כמה חברה מהקורסים הבוגרים שכבר היו בשלבי טיסה (ראשוני, בסיסי ומתקדם) ראו את מצוקתנם והכניסו אותם למקלחות שלהם – דבר יוצא מגדר הרגיל מכיוון שהיה כלל מאוד ברור בביה”ס לטיסה שמגורי “פרחי טייס טסים” מחוץ לתחום ל”פרחי טייס לא טסים” שנמצאים בשלבי “קדם מכין” ו-“מכין”. ד’ לא זכר כמה זמן עמדתי תחת זרם המים החמים במקלחת מאובזרת של “ראשוני” – הוא נזכר בוודאות שהרגיש שהוא הולך להירדם בעמידה והתיישב על רצפת המקלחת, כשהוא מקפיד לא לצאת מתחום זרם המים החמים… לישון הרבה באותו לילה כבר לא יצא להם… למחרת, שיירות של פרחי טייס משלב “קדם מכין” צולעים ומפוסקים מתחה קו בין המאהל ומרפאה… לקראת הצהריים אספו אותם, שיבחו אותם בגין המסע, חילקו להם את סמלי חיל האוויר שכולם הצמידו בגאווה לכומתות, ושלחו אותם לנשקיה ולאפסנאות להחזיר את הנשק והציוד. החיים החלו לחזור למסלולם התקין והפצעים החלו להגליד. תקופה 2/74 (חיל האוויר באותם ימים עבד עם 3 תקופות בשנה, תקופה ראשונה התחילה באפריל) עמדה להסתיים, והחניכים, אם לא יודחו בוועדת ההערכה האחרונה, הייו אמורים להוסיף ב”טקס החלפת כותפת” פס לבן על הכותפות שלהם ולעבור לשלב ה”מכין”. החניכים נפרדו מסגל הטירונות – ה-מ”מ סיים את תקופת שירותו בביה”ס לטיסה וחזר לצנחנים. בדברי פרידה שלו מהמחלקה הוא איחל להם להישאר בקורס, ואם לא, לבקש להגיע לגדוד שלו – הוא בשמחה יקבל אותם. כולם קיבלו זאת כמחמאה… ביום המיועד, יום סיום תקופת העבודה בח”א, יום שבו חניכי שלב “מתקדם” סיימו את קורס הטייס וקיבלו את הדרגות, כל פרחי הטייס של בית הספר לטיסה התאספו באולם האירועים, ובסיום דברי כל המפקדים, על פי פקודה של שיקל, החליפו לעצמם כותפות לאלה של השלב הבא וכל החניכים, שארית הגיבושים ההמוניים ביותר של בית הספר לטיסה עד כה, מה שנהפך במשך ארבעת החודשים האחרונים לקורס 79, יצאו הביתה לפגרה של שבוע כשעל כתפיהם כותפות של שלב ה”מכין” והכומתות שלהם מעוטרות בפס לבן ובסמל ח”א. הסתיים השלב הראשון בדרך הארוכה והמייגעת למסדר הכנפיים… |