לקראת המכין
השבוע בבית, בפעם הראשונה אחרי ארבעה חודשים שעברו מהגיוס – זה היה דבר נפלא… השבתות הקצרות שהיו החניכים מקבלים כפרחי טייס הספיקו בקושי להגיע עד הבית ביום ו’, לזרוק את הכביסה לאמא, לתפוס קצת שינה, לאכול ארוחת ערב עם המשפחה, לרוץ להיפגש עם החברים בליל שבת, ולמחרת אחרי בוקר עצל, לאכול בנחת ממטעמי הבית בארוחת צהריים ולהתחיל לאסוף את הכבסים והדברים לקראת הדרך בחזרה לחצרים… וכאן שבוע שלם בבית!!! גמול הולם למאמצי התקופה האחרונה…
אך יחד עם זה היה זה זמן לחשוב ולהרהר במה צופן בתוכו העתיד, במיוחד בשלב ה”מכין” של קורס הטייס… הם כבר שמעו מהחברה של קורסים מעליהם את סיפורי הזוועה על השלב הזה בהכשרת אנשי צוות האוויר (צ”א בקיצור). הם ידעו שזה יהיה יותר קשה מהטירונות, והקושי יימשך לא 3 שבועות אלא 4 חודשים. ומדי פעם במשך השבוע הזה המחשבה על הקשיים הצפויים, על המאמץ הפיזי שיידרש ממנו הדירו את השלווה ואת שמחת החופשה מד’… אט אט, אבל בטוח, גמלה בליבו ההחלטה לא לוותר על דבר בכדי להצליח בשלב ה”מכין”. ד’ לא ידע אם יצליח בקורס טייס, אבל ידע בבירור שיעשה הכל בכדי להצליח ב”מכין”. הוא דחה מליבו כל רמז לרחמים עצמיים, שראה עד כמה הם הרסניים בעיתות מאמץ נפשי כדוגמת חברים שהיו איתו ב”קדם מכין” ועפו. ד’ ידע שהוא עומד לפני תקופת סבל פיזי לא קלה, במיוחד בגלל “העדינות” של הרגליים שלו והרגישות שלהן לשפשפות ויבלות, אך בליבו גמלה ההחלטה, וכשירד מאוטובוס אגד שהחזיר אותו במוצאי שבת של סוף החופשה לצומת חצרים בבאר שבע, היה רגוע ומוכן לבאות…
והבאות לא איחרו לבוא…
למחרת אספו אותם – את “מכין” 79 – באודיטוריום של הבסיס לשיחת הכרות עם המפקדים. כל הקורס התכנס ללא בעיה בחצי התחתון של האולם – אחרי ניפוי של פייפרים וטירונות, אחרי ש”קרעו” מאיתם את גף א’ (גיוס מאי 74) ואת וותיקי צה”ל, נשארו פחות מ-200 חבר’ה,רובם המוחלט עירוניים. רוב העירוניים היו מאזור השפלה ובהם קבוצה גדולה של בוגרי אורט סינגלובסקי מתל אביב. קבוצה זו נתנה טון משלה, והמילה האהובה עליהם, שבה כינו את רוב נציגי הערים האחרות הייתה “קרצייה”. גם לירושלמים היה ייצוג מכובד, כולל מהביה”ס של ד’ – הגימנסיה העברית.
מעניין היה שכמה מהחברה הירושלמים הכיר ד’ עוד מלפני הגיוס למרות שלא למדו באותו בית הספר. היו כמובן גם חיפאים, וביניהם גם להפתעתו גם מישהו שהכיר אותו מלימודיו הקצרים ב”לאו בק”. תארו לעצמכם כמה הוא היה מופתע לראות את ד’ בקורס טייס…
נציגות ה”התיישבות העובדת” הייתה לא גדולה, אבל מאוד בטוחה בעצמה – את השאר הם כינו “עירוני מסריח” ושמרו פסון משל עצמם. להם היו הרבה חברים בקורסים הבוגרים יותר, הם ידעו טוב יותר מהשאר מה צפוי בכל שלב, והם היו מקבלים חבילות ותמיכה מכל מני התאחדויות… היו דתיים עם כיפה, וחילונים, בני עשירים ובני עניים מרודים כמו ד’ (הוריו עדיין היו במצב כלכלי לא פשוט, אימו מצאה עבודה זמן קצר לפני כן והם אספו כל גרוש, כי לפניהם עמדה המשימה של רכישה של הדירה שגרו בה מחרת “עמידר”, על עומס המשכנתא המשתמע מכך), רוב החניכים היו אחרי בגרות, חלקם (בעיקר בוגרי סינגלובסקי) עם תואר הנדסאי. אבל, למרות השוני ביניהם ברקע, כולם היו מאוחדים בפני מה שמצפה להם בהמשך קורס הטייס, ולמרות התחרות האינדיבידואלית העזה ביניהם להיות הכי טוב ולהישאר בקורס, אשר מפקדים בבית הספר לטיסה עודדו בכל הכוח, הישרדות בקורס טייס הייתה גם תלויה בעבודת צוות, דבר שאותם המפקדים ניסו ללמד אותם בלא פחות להט וכוח…
לאחר שהחניכים הסתדרו בנוחות על הכיסאות הרכים של האודיטוריום וקשקשו עם החברים והשכנים, עלה על הבמה טייס בדרגת סרן והציג את עצמו כדובי, מפקד טייסת “מכין” (בח”א כמעט כל יחידה נקראת “טייסת” גם אם אין בה מטוסים כלל). הס הושלך באולם. מפקד הטייסת סיפר לנו בקצרה על תוכנית השלב – שבוע הכנות, שבועות של מסעות, שבוע “הישרדות” בתנאי מדבר, שבועות של למ”ק (לימודי קרקע), 3 שבועות של קורס צניחה ומסע מסכם. דובי הזהיר אותם שב”מכין” שלו “אין חוקי מטכ”ל”, ושהוא “יקרע” אותם, כמו שעושים את זה בסיירות צה”ל על מנת להפוך אותם מילדים של אימא לגברים אמתיים .
הם לא הופתעו – הם ידעו מחברה של קורס 78 שכבר טעמו את נחת זרועו, על גישתו של דובי לחינוך אנשי צ”א. הם גם ידעו שדובי היה קצין בסיירת מטכ”ל המהוללת, לפני שהחליט להפוך לטייס קרב, ושהוא השתתף בכמה מהפעולות המבצעיות של הסיירת, בין היתר בפשיטה על שדה תעופה של ביירות, וידעו גם ידעו שהוא מתכוון לכל מילה שאמר. מה שלא ידעו אז, שהוא איש טייסת הנמר המעופף – טייסת הסקייהוקים שספגה הרבה אבדות במלחמת יום הכיפורים שהסתיימה שנה לפני כן, ושחוותה רגעים מורליים קשים במהלכה – ולכן גמר אומר לבנות מהם “גברים אמתיים” שלא יחששו לרוץ או לטוס אל תוך האש…
הרס”ר של המכין כבר היה מוכר להם היטב – יפרח… אותו הרס”ר מהטירונות… כך שאשליות לא היו להם – הם ידעו שמצפה לנו תקופת “שפשוף” קשה.
אחר כך שוב חילקו אותם מחדש – לכיתות בנות כ-15 אנשים. הקפידו לערבב היטב – בכל כיתה היו “נציגים” מגפים שונים של שלב “קדם מכין”, עירוניים ו”בני ההתיישבות העובדת” (שהיו יחסית מעטים בקורס שלהם) , דתיים וחילוניים. ידידויות של חודשים נקרעו, חדשות נוצרו בכוח המציאות העכשווית… לכל כיתה הוקצה מד”ח – הכיתה שלהם קיבלה סגן למוד קרבות מאחת החטיבות החי”ר של צה”ל.
כל כיתה שוכנה בחדר משלה בפריקסטים אשר היו בנויים מבלוקי בטון דקים שלא סיפקו שום הגנה מפני החום בקיץ וקור הכלבים בחורף. יתרון אחד היה ברור – לפריקסטים שלהם היה מכלול שירותים ומקלחות משלו, כך שמה שהיה בסוף מסע הטירונות לא אמור לקרות שוב.
שוב הם נשלחו לנשקיה ולאפסנאות – לקבל נשק, תחמושת, ציוד וביגוד חם. את תקופת ה”מכין” שלהם יצא להם לעשות בעונת החורף – מתחילת דצמבר ועד סוף מרץ – וזה חייב אותם להתכונן בהתאם… ושוב, בתור נשק קיבלו החניכים את ה “צ’כים”… רק בר מזל אחד בכיתה – אודי ז., ירושלמי כמו ד’, שבאמת היו לו עיניים יפות במיוחד – קיבל “עוזי”. בתור תחמושת – חמישה כדורי 7.92 מ”מ, שעל כל אחד מהם חתמו בנשקיה. שוב יריעת אוהל הסיירים, חגור, פאוצ’ים לתחמושת, תרמיל גב, מסטינג, הפעם 6 מימיות, שק שינה (דגם ישן, עם ביטנה מתכפתרת) ו-2 שמיכות, 2 זוגות מדי ב’ ומעיל ב’ לחורף. בלי כובע פלדה הפעם…
אחר כך היה שלב “שיפצור” הציוד ו”מסע להכרות החגור” שנהפך ל-“מסע להכרת המד”ח”…השלמת ההתארגנויות במגורים ובבסיס, כמה שיעורי קריאת מפות, טופוגרפיה, עקרונות ניווט קרקעי, והחניכים היו מוכנים לשבוע הניווט הראשון שלהם.