פייפרים
| והנה הגיע היום המיוחל והם, תחת פיקודו של חניך-תורן, צעדו בשלשות לכיוון המבנה שבו שכנה טייסת המיון. החניך-התורן שלהם לאותו פרק זמן היה מני – מושבניק מאחד מיישובי לכיש. להבדיל מרוב פרחי הטיס של שלב קדם מכין, שנראו במדים כדחלילי גן הירק, למני היה סט מדים שנראה כאילו תפרו אותו עליו במיוחד. רוב חניכי קרם מכין היו משוכנעים שאין טעם להשקיע בהתאמה של מדי הבז’ של חיל האוויר כי סיכוייהם להישאר בקורס בשלב זה היו נמוכים. אבל אמא של מני לא חשבה כך, ובשבת הראשונה אחרי סיום הגיבוש דאגה להביא את מראה בנה לפי מיטב האופנה בעיר הכי קרובה למושבם – קריית מלאכי. זה יצר למני כמה בעיות – אם לא להסתכל על כותפות והכומתה של חניך ביה”ס לטיסה, מני היה לבוש כמו ג’ובניק מקורב לרס”ר או לפחות לחייט הבסיס. אך מצד שני, החברה של הרס”ר ראו בו מישהו משלהם והקלו עליו בכל מני דברים קטנים. כך או אחרת מני בלט לחיוב בין כולם ומשך גם את עין המצלמה של כתב בטאון ח”א שבא באותה עת לחצרים לעשות כתבה על הקורס שלהם. הימים הראשונים בטייסת מיון הוקדשו להדרכת נהלי הטיסה, תדריכי טיסה ומבחנים עיוניים בסיום ימי ההדרכה.אחרי המבחנים היו כל החניכים במתח רב, עד שלמחרת בבוקר פורסמו התוצאות. כל אלה שעברו אותם חולקו לקבוצות של 2-3 חניכים, ולכל קבוצה כזו הוצמד מדריך טיסה. השלישיה שלהם קבלה כמדריך טייס מילואים – איש מבוגר עם ניסיון טיסה רב שבימים הרגילים שימש קברניט באל-על. אחרי תדריך בוקר כללי ותדריך לפני הטיסה עם המדריך, יצא החניך הראשון יחד עם המדריך למטוס. ד. הייה שני וחיכה ליד המסלול בשדה קדם עד שהפייפר שלהם ינחת ויגיע תורו לטוס. והנה מטוס הבד וצינורות המתכת מתקרב לעמדת החלפת החניכים, וליבו של ד. מתחיל לפעום יותר מהר. הראשון בשלישיה שלהם יוצא מהמטוס, מתבלבל לרגע ופונה שמאלה – יישר לתוך הפרופלור שמסתובב לו במהירות של 700 סיבובים לדקה – אך מתעשת בזמן ופונה לכיוון זנב המטוס. ארשת פניו המומה – כנראה הטיסה לא הייתה קלה לו… המדריך מסמן לד. להתקרב, ובתנועה חסרת כל גרציה וחן דוחס ד. את עצמו לתא הקדמי הספרטני של הפייפר. מרכיב אוזניות על ראשו ורעש המנוע נהפך לנהמת רקע. המדריך בודק קשר, ד. מגיב. המדריך מדרבן אותו לבצע בד”ח לפני ההסעה וממתין בסבלנות עד שהוא ידקלם את ה”שיר” שכל כך התאמץ ללמוד בשבועות האחרונים. ד. סיים את הבד”ח. המדריך מבקש אישור מהמגדל להסעה, מזיז מצערת קדימה והפייפר מתחיל להסיע בזיגזגים אל עבר תחילת מסלול ההמראה. שם המדריך מזכיר לד. והוא שוב מבצע בד”ח – הפעם “שיר” של “לפני ההמראה”. המדריך מבקש אישור להתיישר והם עולים על המסלול. ד., שכבר תופס את הקצב, מתחיל ביוזמתו להקריא את סדר הפעולות של ההמראה מהבד”ח… המדריך, לאחר אישור ההמראה מהמגדל, דוחף מצערת קדימה, המנוע מגביר את סיבוביו תוך כדי רעש מחרש אוזניים, והמטוס מתחיל לרוץ על המסלול תוך האצת מהירות. כעבור כמה שניות מרגיש ד. שהמדריך מזיז את הסטיק (מוט ההיגוי של המטוס) קדימה, והפייפר, שבמצבו הרגיל על הקרקע מצביע עם אפו מעלה, עובר לריצה במצב אופקי תוך כדי קיפצוצים קלים על המסלול. עוד רגע וקורה משהו מוזר – המטוס כאילו עושה עוד קפיצה קלה מעל המסלול ונשאר באוויר וכל משקלו נתלה על כנפי הבד שלו.. לרגע, מרוב ההפתעה, ליבו של ד. מפסיק לפעום וחולשה קלה יורדת לתחתית הבטן… הם באוויר! הם טסים! והלב של ד. חוזר לעבודה נמרצת, וד. נרגע ונעשה קר רוח כמו שעוד אף פעם לא הייה… הפייפר עולה ומטפס לגובה תוך כדי פרפורים קלים בזרמי האוויר החמים של הנגב. המנוע רועש בביטחון, מאיזשהם פתחים שורק האוויר המתפרץ לתא וליבו של ד. שר… הוא מרגיש את עצמו מצוין, אין לו שום שמץ של בחילה שבה כל כך הפחידו אותם החבר’ה שכבר טסו… המטוס מגיע לנקודת הפניה, המדריך מזיז את הסטיק שמאלה הצידה, המטוס מפיל כנף שמאל. לרגע, אבל רק לרגע, ד. משתהה ואז מיישר את עצמו עם הכנפיים ונכנס לפניה, יחד עם המטוס… מלמעלה הכל נראה אחרת. דומה, אבל בכל זאת אחרת. פתאום נוסף עוד מימד לעצמים המוכרים – בתים, עצים, כבישים, אנשים… הכל נהיה תלת ממדי וקטן יותר… והכל נע וחולף מתחתיהם לבלי שוב.. גם תחושת הזמן משתנה. כל כך הרבה דברים צריך לעשות בכל כך מעט זמן – לעקוב אחר הנוף, להסתכל על נתוני הטיסה, לשמוע את המדריך ולהקשיב לרדיו – הזמן כאילו מכפיל את עצמו וכל חלקיק שניה נהיה כמו שניה שלמה… ד. מרגיש שהתאהב, שהוא פשוט מאוהב בתחושות האלה של הטיסה!!! ד. מתרגש מזה כמו כלבלב מנעל הבית – עד שהמדריך פונה אליו ומחזיר אותו למציאות וד. נזכר שהם כאן לא בשביל התענוג שלו אלא בשביל עבודה – והתפקיד שלו כאן הוא להוכיח שהוא יכול להטיס מטוס… המדריך מסביר לד. איך עובדים ההגאים ואף נותן לו לכמה רגעים לגעת בהם. הוא בוחן האם ד. מתמצא באוויר, האם הוא מכיר את גבולות האזור שלהם – בקיצור מעביד אותו בפרך… בינתיים המטוס שלהם משלים את הסיבוב באזורים שתוכנן לטיסה הראשונה, שאמורה להיות טיסת הכרות, והם חוזרים לנחיתה… מהר מדי לטעמו של ד… נוחתים, המדריך מסיע לעמדת החלפת חניכים ונעצר – עכשיו תורו של החניך השלישי… ד. מוריד את האוזניות, משתחל החוצה מהתא ומקפיד לפנות ימינה, אל עבר הזנב, הרחק מהפרופלור של הפייפר. חניך שלישי מסתכל עליו בפליאת מה – כנראה חיוך רחב של אושר עדיין מרוח על פניו של ד. – ומטפס לתא הקדמי במקומו. ד’ מתרחק מהמטוס ומצטרף לחבר’ה שכבר טסו. האמוציות עדיין ממלאות אותו וחיוך מוזר לא נמחק מפניו… רק כאן הוא שם לב לזמן ומבין שהטיסה שנראתה לו כל כך קצרה, ארכה כ-40 דקות ושהסרבל שלו כולו רטוב מזיעה. אחר כך היה תחקיר עם המדריך, שבו המדריך עבר על השגיאות האופייניות של שלושתם, הגדיר מה לתקן למחר ושחרר אותם – לתחקיר יומי עם מפקד טייסת המיון, שם הם קיבלו הנחיות, הערות והארות כלליות ותדריך למה צפוי להם מחר. אחר כך, במאהל, עמוק לתוך הערב, הם המשיכו לספר אחד לשני על התחושות והחוויות שכל אחד חש בטיסה הראשונה, וההמולה זו נמשכה עד לכיבוי אורות… בסוף כולם נרגעו ונרדמו, כי למחרת היה עוד יום טיסות, והם היו צריכים להיות רעננים וערניים. במשך ארבעת הימים הבאים המשיכו לטוס, ובכל טיסה חדשה נדרשו לעשות יותר ויותר. וזה הוסיף עניין לטיסה ורצון להמשיך לטוס. יחד עם זאת למדריך היה יותר ויותר מה להגיד להם בתחקיר, והתחושה התמידית הייתה שלא הכל היה טוב בטיסה, ושיש להם עוד המון מה ללמוד ולתקן. לאחר הטיסה החמישית, בסיום התחקיר המשותף של השלישיה שלהם, המדריך ביקש לדבר עם כל אחד מהם בנפרד. בשיחה עם ד. המדריך ציין שהוא מאוד התרשם מהמחשבה של ד. באוויר ושאם הוא ישאר בקורס, עליו לנצל את זה. עוד אמר המדריך שימליץ שד. ישאר בקורס, אך ההחלטה על כך בידי וועדת הערכה שאמורה להתכנס באותו ערב… כמובן שהלילה היה מתוח – גם אחרי כיבוי אורות המאהל שלהם לא שקט עוד הרבה זמן… למחרת בבוקר הגיעו החניכים לטייסת מיון בציפייה לבאות. ו”הבאות” לא אחרו לבוא. במקום תדריך בוקר קיבלו מסדר טילים… כמחצית מהגף עברו את “צ’ק 5”, וד. בתוכם. עוד כ-15% מהחבר’ה קיבלו עוד 5 טיסות וגורלם יקבע ב-“צ’ק 10”. השאר עפו… למני – החניך התורן המחויט שלהם – קרה עוד דבר מוזר, אבל מאוד חיובי. בירפ”א מצאו למני איזושהי בעיה בראיה שתחייב אותו להרכיב משקפיים בגיל יחסית צעיר. לכן הוא היה מיועד לקורס נווטים – באותו זמן למגמות טיסה של בית הספר לא היו מקבלים אנשים עם משקפיים. אבל מני כל כך הרשים את מדריך הטיסה שלו בזמן חמשת טיסותיו בפייפר, שהמדריך ממש “הפך שולחנות” ומני הועבר למגמת הנווטים. כל אלה שעברו את “צ’ק 5” החזירו את ציוד הטיסה (סרבלים, כפפות, בד”חים) ובתור פרס קבלו שבוע תורנות מטבח, עד שחבריהם שנשארו ל-“צ’ק 10” יסיימו את הטיסות שלהם. את הבשורה של תורנות המטבח קיבלו ברגשות מעורבים – המחשבה ש-“אולי היה שווה להיות פחות טוב ולזכות בעוד 5 טיסות, במקם המטבח” מדי פעם ניקרה במוח… כשכל טיסות ה”צ’ק”ים נגמרו, קיבל כל הקורס שבת בבית – לנוח ולהתכונן ל-3 שבועות של טירונות. האמת – הם היו זקוקים לזה… |
