רקע
ביום רביעי,כ”ו בניסן תשי”א, 2 במאי 1951 , חדר כוח סורי, שמנה כ-30 חיילים בלבוש אזרחי וכן חיילים חמושים שהתחזו לרועים עם עדריהם מהשטח המפורז בין ישראל לסוריה באיזור אלמגור, והשתלט על תל אל-מוטילה , גבעה ששלטה על כביש טבריה-מטולה (כביש 90) ועל ימת החולה.
מחלקה של חיילי מילואים מגדוד 34 של חטיבת גולני נשלחה לתל מוטילה, אך היא ספגה אש עזה מהכוח הסורי שהיה במקום, ונאלצה לסגת לאחר ש-4 מחייליה נהרגו. בערבו של אותו יום הגיעה לאיזור התל פלוגה מגדוד 13 של גולני בפיקוד רחבעם זאבי, ולאחר ירי מרגמות על התל נסוג משם הכוח הסורי וחיילי צה”ל נכנסו לתל והתחפרו בו.
הסורים נסוגו אל מוצב “הדמות” , שהיה על גבעה כ-900 מטר מדרום לתל מוטילה, וברובו בשטח המפורז. למחרת היום,השתלט צה”ל על מוצב ה”שפך” שהיה על גבעה מדרום למוצב ה”הדמות”, וגם הוא בשטח המפורז, ניסה גם לכבוש את מוצב “הדמות” אך נכשל. כל אותו היום וביום שלמחרת הפגיזו הסורים ממוצב הדמות את תל מוטילה כדי לכבוש אותו מחדש אך ללא הצלחה.
בבוקר ה-5 במאי ניסתה חטיבת גולני שוב לכבוש את מוצב “הדמות” ושוב נכשלה.חיילי החטיבה ניסו בלילה לכבוש את המוצב שלוש פעמים לאחר שהופגז בתותחים ולא הצליחו. רק לאחר שחיל האויר הופעל למחרת בבוקר, הסתערו חיילי גולני בפעם הרביעית על התל וכבשוהו מידי הסורים שנסוגו ממנו.
פעולת חיל האויר
סגן יואש (צ’אטו) צידון, טייס חיל האויר, היה מסופח לחטיבת גולני כקס”א (קצין סיוע אוירי). כינויו בקשר היה “פרדס”. ב-5 במאי שהה צ’אטו בשטח עם חיילי גולני ושידר במכשיר הקשר שלו בקשה לסיוע אוירי. באותו זמן שהה באויר מבנה מטוסי ספיטפייר של מדריכי הקא”מ של טייסת 105 בגיחת אימון שאותה הוביל מפקד בסיס רמת דוד רודי אוגרטן. המבנה פנה למקום. על טייסי המבנה נאסר לפתוח באש על הסורים במוצב ה”הדמות” משיקולים מדיניים, למרות נסיונותיו של צ’אטו להשיג אישור כזה. טייסי המבנה קיבלו אישור לבצע יעפים מעל למוצב כדי להפחיד את הסורים.
המטוסים צללו על הגבעה אחד אחרי השני. הסורים פתחו עליהם באש נשק קל והמטוסים נפגעו. צ’אטו קרא למבנה להמשיך ולבצע יעפים על המוצב. קריאה זו היתה באנגלית, כדי שאוגרטין שהיה ממוצא אמריקאי יבין, אבל צ’אטו המשיך ואמר בעברית לטייסים שמותר לירות “בטעות”.
מתאר צידון בראיון שנתן בשנת 1984 למחבר הספר “מעצמאות לקדש”:
| “התקשרתי עם המבנה,כשלידי היה קצין או”ם. חייב הייתי לדבר באנגלית כי המוביל (רודי אוגרטין) לא ידע עברית. אמרתי באנגלית שעל המבנה לבצע צלילות הפחדה יבשות ללא ירי. היינו בטווח של פחות מ-1000 מטר מהסורים, ולאחר שראיתי שיורים על המטוסים אש נ”מ קלה, אמרתי באנגלית “Do not open fire ” בעברית הוספתי שאפשר “לטעות” ולפתוח באש”. 1 |
סגן יואל קוסטא, שהיה מס’ 4 במבנה, ( ושנהרג 3 חודשים מאוחר יותר בתאונת ספיטפייר 47 ) צלל על התל, ירה 2 צרורות על החפ”ק הסורי ופגע בו. הסורים נכנסו לפאניקה ונסוגו בבהלה אל עבר הגבול הסורי. לדבריו, “מכשיר הקשר שלי לא היה תקין. כל ההוראות של המפקד לא היו ברורות. לפעמים היה צריך לחזור פעמיים על דבריו. ברגע שהייתי בצלילה, שמעתי מ”פרדס” לפתוח באש, ואז פתחתי באש”.2
מוסיף ומתאר צידון:
| “מיד לאחר הפתיחה באש, כשנפגעו כנראה סורים לא מעטים, קמה פאניקה ביניהם, שהתפתחה למנוסה כללית. זה היה מחזה מדהים. תל אל-מוטילה השחיר מאדם , שקמו מבין הסלעים ורצו לעבר הגבול הסורי. מיד לאחר מכן תפסו כוחותינו את התל”. 3 |
מתוך ספרו של משה רונן “תהומות ושחקים” 4, ביוגרפיה של ניצול השואה, הטייס ואיש המוסד זאב לירון (הוצאת ידיעות אחרונות) באדיבות המחבר:
| ב 2 במאי 1951 החל אחד הקרבות הקשים של צה”ל בשנותיו הראשונות. יחידות של הצבא הסורי פלשו לתל מוטילה, גבעה באזור כורזים, מעל לשפך הירדן אל הכנרת. חטיבת גולני, בפיקוד אל”מ מאיר עמית, ניהלה במשך חמישה ימים קרב קשה נגד הכוחות הסוריים הפולשים. את עיקר הלחימה עשה גדוד 13 של חטיבת גולני בפיקודו של סא”ל רחבעם זאבי (“גנדי”). ב 6 במאי הוביל מפקד בסיס חיל האוויר ברמת דוד, זאב כרמי (רודי אוגרטין), רביעייה של מטוסי ספּיטפייר בטיסת אימונים שִׁגרתית. מספר 2 היה זאב לירון. מספר 3 היה יואל קוסטה (שנהרג כעבור שלושה חודשים בתאונה אווירית) ומספר 4 יעקב סלומון. זאב לירון זוכר כי לפתע נשמע בקשר קולו של סגן יואש צידון (צ’אטוֹ), בוגר קורס טיס מספר 2, שהיה באותו יום קצין קישור אווירי ליד כוחות גולני: “הסורים פוֹשטים עלינו! מצבנו חמור! תצילו אותנו!” ח”כ לשעבר יואש צידון, אז טייס קרב בוגר הפלמ”ח זכר את האירוע אחרת: “הגדוד של גולני, שגנדי היה מפקדו, נתקל בבעיות לא קטנות. שלחו אותי לבדוק אם יש הכרח להתערבות של מטוסי קרב. ואז עשיתי מעשה ללא היתר: שמעתי ארבעה סְפּיטים מתאמנים באוויר. הזנקתי אותם בלי אישור מהמטכ”ל. גרמתי למעורבות חמושה של חיל האוויר בלי שום אישור”. מפקד הבסיס כרמי, שהיה אמריקני ודיבר רק אנגלית, הורה לארבעת המטוסים לעבור בטיסה נמוכה מאוד מעל לכוחות הסוריים, אבל לא לירות. בשל הקשר המשובש, שמע מספר 3, קוֹסטה, את המילה “fire”, כאשר המפקד אמר “no fire”, והוא פתח באש על החיילים הסורים. ארבעת המטוסים, שעשו שלוש גיחות בגובה נמוך מאוד, מעל ראשיהם של החיילים הסורים, גרמו למנוסה גדולה שלהם. הם הביאו לסיום הקרב הממושך, אבל לא השפיעו על תוצאותיו הקשות: ארבעים הרוגים של צה”ל ושבעים ושניים פצועים. כל ארבעת המטוסים חזרו לבסיס רמת דוד כשהם נקובים מיריות – אבל איש מהטייסים לא נפגע. ביומן הטיסות שלו כתב זאב לוֹנדנר: “6 במאי – צליפה על סורים – שתי פגיעות בכנף ופגיעה בתוך התוף של התותח”. ביומן חדר המלחמה הארעי שהקים אג”מ מבצעים במטכ”ל, רשם באותו היום סגן ראובני: “בשעה 10:45 ערכו ארבעה מטוסי קרב ישראליים טיסות אימונים בכנרת בקִרבת השפך. מפקד הטייסת התקשר עם קצין הקישור של חיל האוויר שישב באזור הקרבות ושאלוֹ על המצב. קצין הקישור הודיעוֹ שהמצב הוא קריטי וביקש שהמטוסים יבצעו כמה צלילות סרק מעל לפטמה מבלי לפתוח באש. מפקד הטייסת הסכים וארבעת מטוסיו ביצעו צלילות מעל לפטמה. אחד הטייסים לא הבין כראוי את ההוראות, פתח באש על האויב, אולם הפסיק מיד כשנצטווה לכך. הופעת המטוסים הביאה את התוצאות המקווֹת, והאויב – כשישים עד שבעים איש, החל לקום מעמדותיו ולעזוב את הפטמה. דבר זה עודד את אנשינו ששכבו בשטח מדוּכאים ומוּכים, וכל מי שיכול היה לעמוד על רגליו החל לרוץ לכיוון המוצב. בשעה 11:15 נכבשה פטמת המשלט ואנשינו החלו להתבסס בה”. צה”ל הקים ועדת חקירה בראשות יצחק רבין (באותם ימים ראש מחלקת מבצעים במטכ”ל), והיא לא מצאה שום פגם בפעילות חיל האוויר שסיימה את הקרב. כעבור שנים רבות, כאשר אלוף (מיל’) מאיר עמית פרש לגמלאות וישב לכתוב את זיכרונותיו, הוא עיין במסמכי הקרב הקשה ההוא. כשקרא את התחקירים, נדהם: זאב לירון, האיש שהכיר היטב מפעילותו במוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, היה אחד הטייסים שהכריעו אז, בשנת 1951, את גורל הקרב. הוא הרים טלפון ללירון. |
קרב תל מוטילה הסתיים בשעה 11:00. 38 מחיילי צה”ל נפלו בקרב . ועדת החקירה שהקים צה”ל לאחר האירוע, שבראשה עמד יצחק רבין, לא מצאה פגם בפעולת ח”א ובירי של קוסטא.
אלו הפגיעות במטוסי חיל האויר מאש שנורתה עליהם (מארכיון צה”ל):
ספיטפייר 2025-פגיעה במנוע, 8 פגיעות בגוף מאחורי מושב הטייס ו-2 פגיעות בשפת הזרימה של הכנף
ספיטפייר 2030 -2 פגיעות בכנף ימין.
ספיטפייר 2035– 2 פגיעות בכנף ימין.
ספיטפייר 2050– 2 פגיעות בשפת ההתקפה, 2 פגיעות בשפת הזרימה, ו-2 פגיעות בצד שמאל של החלק האחורי של הגוף.
מקורות:
1.הספר “מעצמאות לקדש” הוצאת משהב”ט,תש”ן
2.הספר “מעצמאות לקדש” הוצאת משהב”ט,תש”ן
3.הספר “מעצמאות לקדש” הוצאת משהב”ט,תש”ן
4.הספר “תהומות ושחקים” מאת משה רונן, הוצאת ידיעות אחרונות
שלום רב
אשמח לדעת מה שמות ארבעת הטייסים של הספיטפייר. שניים ידועים אוגרטן וקוסטה. מה שמות שני הטייסים האחרים?
תודה
ד”ר יוסף גלובינסקי
מתוך ספרו של משה רונן “תהומות ושחקים”, ביוגרפיה של ניצול השואה, הטייס ואיש המוסד זאב לירון (הוצאת ידיעות אחרונות):
ב 2 במאי 1951 החל אחד הקרבות הקשים של צה”ל בשנותיו הראשונות. יחידות של הצבא הסורי פלשו לתל מוטילה, גבעה באזור כורזים, מעל לשפך הירדן אל הכנרת. חטיבת גולני, בפיקוד אל”מ מאיר עמית, ניהלה במשך חמישה ימים קרב קשה נגד הכוחות הסוריים הפולשים. את עיקר הלחימה עשה גדוד 13 של חטיבת גולני בפיקודו של סא”ל רחבעם זאבי (“גנדי”).
ב 6 במאי הוביל מפקד בסיס חיל האוויר ברמת דוד, זאב כרמי (רודי אוגרטין), רביעייה של מטוסי ספּיטפייר בטיסת אימונים שִׁגרתית. מספר 2 היה זאב לירון. מספר 3 היה יואל קוסטה (שנהרג כעבור שלושה חודשים בתאונה אווירית) ומספר 4 יעקב סלומון. זאב לירון זוכר כי לפתע נשמע בקשר קולו של סגן יואש צידון (צ’אטוֹ), בוגר קורס טיס מספר 2, שהיה באותו יום קצין קישור אווירי ליד כוחות גולני: “הסורים פוֹשטים עלינו! מצבנו חמור! תצילו אותנו!”
ח”כ לשעבר יואש צידון, אז טייס קרב בוגר הפלמ”ח וכיום גמלאי על כיסא גלגלים, זוכר את האירוע אחרת: “הגדוד של גולני, שגנדי היה מפקדו, נתקל בבעיות לא קטנות. שלחו אותי לבדוק אם יש הכרח להתערבות של מטוסי קרב. ואז עשיתי מעשה ללא היתר: שמעתי ארבעה סְפּיטים מתאמנים באוויר. הזנקתי אותם בלי אישור מהמטכ”ל. גרמתי למעורבות חמושה של חיל האוויר בלי שום אישור”.
מפקד הבסיס כרמי, שהיה אמריקני ודיבר רק אנגלית, הורה לארבעת המטוסים לעבור בטיסה נמוכה מאוד מעל לכוחות הסוריים, אבל לא לירות. בשל הקשר המשובש, שמע מספר 3, קוֹסטה, את המילה “fire”, כאשר המפקד אמר “no fire”, והוא פתח באש על החיילים הסורים.
ארבעת המטוסים, שעשו שלוש גיחות בגובה נמוך מאוד, מעל ראשיהם של החיילים הסורים, גרמו למנוסה גדולה שלהם. הם הביאו לסיום הקרב הממושך, אבל לא השפיעו על תוצאותיו הקשות: ארבעים הרוגים של צה”ל ושבעים ושניים פצועים.
כל ארבעת המטוסים חזרו לבסיס רמת דוד כשהם נקובים מיריות – אבל איש מהטייסים לא נפגע. ביומן הטיסות שלו כתב זאב לוֹנדנר: “6 במאי – צליפה על סורים – שתי פגיעות בכנף ופגיעה בתוך התוף של התותח”.
ביומן חדר המלחמה הארעי שהקים אג”מ מבצעים במטכ”ל, רשם באותו היום סגן ראובני: “בשעה 10:45 ערכו ארבעה מטוסי קרב ישראליים טיסות אימונים בכנרת בקִרבת השפך. מפקד הטייסת התקשר עם קצין הקישור של חיל האוויר שישב באזור הקרבות ושאלוֹ על המצב. קצין הקישור הודיעוֹ שהמצב הוא קריטי וביקש שהמטוסים יבצעו כמה צלילות סרק מעל לפטמה מבלי לפתוח באש. מפקד הטייסת הסכים וארבעת מטוסיו ביצעו צלילות מעל לפטמה. אחד הטייסים לא הבין כראוי את ההוראות, פתח באש על האויב, אולם הפסיק מיד כשנצטווה לכך. הופעת המטוסים הביאה את התוצאות המקווֹת, והאויב – כשישים עד שבעים איש, החל לקום מעמדותיו ולעזוב את הפטמה. דבר זה עודד את אנשינו ששכבו בשטח מדוּכאים ומוּכים, וכל מי שיכול היה לעמוד על רגליו החל לרוץ לכיוון המוצב. בשעה 11:15 נכבשה פטמת המשלט ואנשינו החלו להתבסס בה”.
צה”ל הקים ועדת חקירה בראשות יצחק רבין (באותם ימים ראש מחלקת מבצעים במטכ”ל), והיא לא מצאה שום פגם בפעילות חיל האוויר שסיימה את הקרב.
כעבור שנים רבות, כאשר אלוף (מיל’) מאיר עמית פרש לגמלאות וישב לכתוב את זיכרונותיו, הוא עיין במסמכי הקרב הקשה ההוא. כשקרא את התחקירים, נדהם: זאב לירון, האיש שהכיר היטב מפעילותו במוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, היה אחד הטייסים שהכריעו אז, בשנת 1951, את גורל הקרב. הוא הרים טלפון ללירון.