ב-16 באוגוסט 1999, פקד את תורכיה רעש אדמה עז בעוצמה של 7.6 בסולם ריכטר. הרעש באזור צפון מערב תורכיה במוקד שנמצא כ-90 ק”מ מזרחית לאיסטנבול, החריב אזורים גדולים ובהם ערים שלמות כדוגמת צ’גרצ’יק ויאלובה, כאשר אלפי בתים קרסו על תושביהם בעוד אלפים רבים נותרו ללא קורת גג. בין הנפגעים הרבים, התברר שישנם גם ישראלים לא מעטים ממשפחות שנפשו באזור. בפעם הראשונה שמדינת ישראל הגישה סיוע בתורכיה באמצעות חיל-האוויר, היה גם כן לאחר רעידת אדמה שהתרחשה ב-1953. פעם נוספת נחלצה ישראל לסיוע וטייסות התובלה של חיל-האוויר ויחידת ההעמסה, הטיסו לאזור הרעש יחידת חילוץ והצלה של פיקוד העורף ובית חולים שדה.
המבצע החל יום לאחר הרעש – ב-17/8/99 והסתיים לאחר 17 ימים ב-2/9/99. במהלך המבצע בצעו מטוסי התובלה 32 גיחות לתובלת ציוד ואנשים, כש- 26 מתוכן ע”י מטוסי “קרנף”.
בראש המשלחת עמד אלוף פיקוד העורף גבי אופיר, והיא כללה כוחות מיומנים של חיפוש והצלה וצוותים רפואיים. למחרת הטיס חיל-האוויר משלחת תגבור לתורכיה, שכללה גם בית חולים שדה שהוקם בעיר אדאפזרי ובו טיפלו כמאה רופאים, אחיות ואנשי צוות אחרים בפצועים שחולצו במקום. פעילות יחידות החילוץ התמקדה בערים צ’יגרצ’יק ויאלובה ובבסיס חיל-הים התורכי בגולצ’וק, שם חילצו הכוחות הישראליים 102 גופות ושבעה ניצולים חיים מן ההריסות.
ב-24 באוגוסט, לאחר שבעה ימי פעילות אינטנסיביים, חזרו המחלצים ארצה. במהלך פעילותם, חילצו אנשי היחידה 12 ניצולים מן ההריסות ובהם הילדה הישראלית שירן פרנקו שהיתה קבורה מתחת להריסות במשך כמעט 100 שעות. גם 140 גופות חולצו מן ההריסות ובהם גופותיהם של 11 נופשים ישראלים ששהו במקום, ובהם גם מבני משפחתה של שירן.
ב-2 בספטמבר חזרה גם המשלחת שהפעילה את בית-החולים על ציודה לאחר שטיפלה בכ-1,200 פצועים, ביצעה כ-40 ניתוחים ו-15 לידות. אך ללא כל ספק, חילוצה הדרמטי והמתוקשר של הילדה שירן פרנקו מבין ההריסות, כאשר היה ברור שהיא איבדה באסון את אביה ואחיה, הסעיר מדינה שלמה והזיל דמעה מעיניהם של ישראלים רבים שהיו עדים לדרמה הגדולה שהתרחשה אל מול המצלמות.
מבין כל מטוסי חיל-האוויר שלקחו חלק במבצע לאורך כל התקופה ההיא, היה מטוס “קרנף” אחד שהחזיר את שירן הביתה בזרועות אמהּ, שניצלה אף היא מן האסון. המטוס היה מטוסם של הקברניט ומפקד טייסת 103 דאז, דני שלייפר וטייס המשנה י. וזה סיפורם:
“באותו שבוע הייתי בירח הדבש שלי בתאילנד”, סיפר י. “הקדמנו מעט לחזור כי ביום ה’ בערב היתה אמורה להיערך חתונתו של טייס מהטייסת. כאשר חזרנו ארצה, ראינו את כל התכונה סביב סיפור רעידת האדמה בתורכיה. צוותים באים והולכים, מטוסים ממריאים ונוחתים ורק אנחנו לא בעסק. באותו ערב בחתונה, ניגש אלינו דני שלייפר וחיפש “לצוד” לו צוות שיהיה עימו בסוף השבוע בתורכיה. הוא הודיע לאשתי הטריה כי היה לה מספיק זמן איכות איתי וכי מעכשיו אני לרשותו. היינו אמורים לצאת למחרת, יום ו’, לתורכיה על מנת להעביר לשם עוד ציוד רפואי ועגלות תאורה גדולות. ידענו כי היינו אמורים לחזור במוצ”ש, כנראה עם גופות של ישראלים שאותרו וחולצו בשטח.
הגענו לאיסטנבול והתאכסנו באיזה מלון שעל קירותיו עוד ניתן היה לראות את סימני הרעש שפקד את האזור והתכוננו לשהייה, כאשר שלייפר הודיע לנו שמאחר ואין שום סיכוי להמריא לפני מוצ”ש, אפשר לשתות חופשי. בלילה בלובי של המלון, אכן שחררנו את הרצועה מעט ועלינו לישון לקראת חצות, ללא כל כוונה להתעורר בבוקר. אלא שכוונות לחוד ומעשים לחוד. ב-6 בבוקר העיר אותנו דני שלייפר בחופזה והורה לנו להתארגן במהירות ולצאת לשדה אל המטוס. זאת בעקבות טלפון בהול שקיבל מהנספח בני כהן מהשגרירות באנקרה, כי יתכן שיש ניצולים ישראלים ויש להתארגן במהירות להטסתם ארצה. דובר על ילדה בהריסות בעיר בורסה, והרושם היה שלזמן יש משמעות כבדה וכי מדובר בחירום. אני הייתי קצין הניהול של הטיסה וככזה אחראי גם לאסוף את כספי הקופה הקטנה מן הכספת במלון ולדאוג לשאר עניינים. לא פעם כבר קרה שכספים אלו נשכחו מפאת חופזה וכו’.
היינו צריכים להגיע לשדה וזה סיפור של 20 דקות בערך. מכיוון שהיינו כ- 15 איש, כולל פקחי העמסה וצוות טכני מהתעשיה האווירית, נאלצנו להסתדר בכמה מוניות ולהאיץ בנהגיהן להגיע במהירות לשדה. אף אחד מאתנו לא לבש מדים. כולנו עם סנדלים ומכנסיים קצרים, לאחר שאספנו בחופזה את ציודנו וכך דירבנו את הנהגים האומללים, שלא הבינו מה רצינו מהם, אל השדה. נסענו בחמש מוניות, כששלייפר ואני הגענו ראשונים לאיזה שער מטענים בשדה, שהיה מאובטח. שכנענו את השומרים לתת לנו להיכנס לשדה כשאנחנו נראינו כחבורה של תיירים בנופש ולא כטייסים. “הסתערנו” על השוטרים התורכים תוך שאנחנו מסבירים להם בתנועות ידיים ועירוב של עברית ואנגלית כי אנחנו ממהרים מאד וכי יש לנו מקרה חירום. פתחנו את דלתות ניידת המשטרה ונדחפנו לתוכה תוך שביקשנו מהשוטרים להקפיץ אותנו אל המטוס, שחנה כקילומטר וחצי בערך מהמקום.
להפתעתנו הרבה הם מילאו את מבוקשנו והסיעו אותנו אל המטוס. אני בטוח שהיום זה לא היה עובר ככה בקלות כזו”, קבע י. והמשיך: “הגענו למטוס והתחלנו להתארגן להמראה, כאשר אין לנו עדיין פרטים מלאים ורק אמרו לנו לטוס לבורסה. האמת- עד היום אין לי מושג איך כל אנשי הצוות הצליחו להיכנס לשדה ולהגיע למטוס…תוך כדי ההתארגנות להמראה התחלנו להחליף בגדים, לעלות על סרבלים ולהיראות כמו טייסים. הודעתי בקשר למגדל שאני מניע, מסיע וממריא. הודעתי, לא ביקשתי! ינון הנווט היה האחרון להגיע, והוא עלה למטוס כשמנועיו כבר פועלים ואנחנו מוכנים לתזוזה. המראנו ימינה ודרומה ואמרנו לינון שייקח אותנו לבורסה. אז התברר שיש שני שדות שנקראים בורסה, והם פחות או יותר באותו אזור. האחד היה בסיס צבאי גדול ומסודר ועליו היו לנו מעט פרטים וגם איזה תהליך הנמכה והשני היה שדה קטן שלא ידענו עליו כלום, למעט אורך מסלול וכיוונים. לא דפיות ולא כל אינפורמציה אחרת. בנוסף, וכאילו כדי להקשות, הבטנו דרומה ושם 8/8 עננים נמוכים שכיסו את כל העמקים הגדולים בכיוון דרום ורק פסגות רכסי ההרים, שהיו שם בגבהים של בין 4,000 ל-8,000 רגל, מציצות מעל לעננות. ממש שמיכת עננים שמכסה את כל פני הארץ ולא ניתן היה לראות דבר.
החלטנו ללכת לשדה האזרחי, כאשר בשלב מסוים קיבלנו את תדר המגדל שלהם, וביקשנו בקשר שיתארו לנו לפחות את תהליך ההנמכה שלהם, כי כאמור לא היו לנו כל דפיות של השדה. קיבלנו איזו שהיא הנמכת NDB שהיתה ממש גרועה עבור ה”קרנף”, והיתה מביאה אותנו למינימה של 1,170 רגל, כאשר מבסיס הענן יצאנו בקושי ב-1,000 רגל מעפ”ש. אלתרנו תהליך הנמכה, כששלייפר מטיס ואני עם המגדל והצלחנו לנחות בשלום. ב-07:00 כבר היינו על המסלול בבורסה, כאשר רק שעה קודם לכן העירו אותנו במלון באיסטנבול.
לאחר הנחיתה פשוט כבשנו את השדה. התיישבנו על ה’זברה’ והחלטנו שלא זזים משם עד שמסתיימת המשימה. לא נראה היה שיש מספיק מקום עבור ה”קרנף” לחנות בצידי המסלול. התחלנו לארגן את המטוס כי גם לא ידענו מה בדיוק עלינו להעמיס. אם זה יהיה כל האמבולנס שיצטרך להיכנס למטוס או רק אלונקה. בנוסף גם לא ידענו מה מצבה של הילדה. בינתיים תדלקנו את המטוס והתורכים היו מאד קואופרטיביים. עד היום אני לא ממש יודע מי שילם עבור הדלק… לאחר התדלוק התיישרנו שוב על המסלול והודיעו לנו שהיא מגיעה בכל רגע. ב-08:40 הועלתה שירן למטוס ויצאנו לדרך. החלטנו לטוס הכי נמוך שיאפשרו לנו כדי לשמור על תנאי לחץ קרובים ככל שניתן לפני הקרקע, כדי לא לתת ללחץ האוויר הנמוך בגובה להשפיע על מצבה של שירן. קיבלנו אישור לטוס בקו ישר מעל קפריסין ולארץ, תוך התעלמות מן הנתיבים הרגילים וגם לנחות בנתב”ג על מסלול 08, כדי להגיע ישירות לליין, דבר שמאד “לא אוהבים” שם”, תיאר י.
שלייפר אמר על הטיסה הזו לאחר מכן, כי זו היתה אחת הטיסות היותר מרגשות שלו והתחושה של הדבקות במשימה והחתירה לביצוע כאשר אווירת החירום היתה באוויר, כמו גם הידיעה שבתוך כל ההרס והחורבן שהיו שם, הצליחו בכל זאת להציל נפש אחת. הכל קיבל משמעות אחרת ועמוקה יותר. פעם נוספת באו לידי ביטוי היכולות המבצעיות לטובת סיפור הומאני ונוגע ללב שאינו קשור לכאורה למשימותיהם השוטפות של צוותי האוויר.
