(המאמר הינו עיבוד לפרק מעבודת הדוקטורט של המחבר, ובה נמצאת רשימת המקורות עליהם התבסס)
רוב מתנדבי המח”ל היו יהודים שחשו הזדהות עם מאבקו של ה”יישוב” כנגד הערבים. חלקם אף היו ציונים, בין אם חברי תנועות ציוניות, בין אם ציונים בהכרתם. אף אלה מהם שלא היו בהכרח ציונים בהכרתם, חשו רגש הזדהות לאומי עם אחיהם היהודים. רגשות ההזדהות גברו שבעתיים עקב התרחשותה של השואה שנים ספורות קודם למלחמת העצמאות. היקפה של השואה, מיקומה ועיתויה הביאו לכך שסטטיסטית, קרוב לוודאי כמעט לכל משפחה יהודית באמריקה היו קרובים ומכרים שנספו. בנוסף, היקפה העצום של שואת יהודי אירופה הותיר אצל יהודים רבים תחושה של זעם אין-אונים, מה גם שהשואה הבליטה את חולשתם של היהודים בהיותם ללא מדינה משלהם.
כל המניעים שנמנו לעיל המריצו את התגייסותם של המתנדבים היהודים לחיל האוויר, בעלי מקצוע ברובם. עם זאת, כסף ואפשרות תעסוקה סייעו ללא-ספק לתמרץ את הגיוס עבור חיל האוויר באמריקה, שכלל גם שיעור ניכר של לא-יהודים. אחוזים נכבדים מביניהם, ובמספרים אבסולוטיים, מאות מן המגויסים, בהם חלק מן היהודים ורוב הלא-יהודים, לא היו מגיעים לארץ ללא תשלום. וכפי שתיאר בישיבת מטה סם לואיס, הטייס הראשי בלהק תובלה אווירית (לת”א): “יש בין האנשים בחורים עם הכשרה מקצועית גבוהה אשר אין להם כל אידיאלים […] אם לא נשלם להם משכורות מתאימות נאבד את האנשים האלה”. גם אם דבריו של סם לואיס היו נכונים בעיקרם, המאמר יראה, בין השאר, שהתמונה הייתה מורכבת יותר. והערה להמשך: כיוון שמבחינה היסטורית חל המושג “מח”ל – מתנדבי חוץ לארץ” על כולם, שכירים, מתנדבים-ממש, וכל מה שבתווך, גם המינוח במאמר זה לא יפשפש בציציות (או בחשבון הבנק), וימשיך בקו זה.
ככל שנוגע ללא-יהודים, לא עורר בעולם מאבקו של הצד היהודי במלחמה בארץ ישראל את אותה רוח התנדבות שעוררה, למשל, מלחמת האזרחים בספרד (1936 – 1939). כ – 35,000 – 40,000 לא-ספרדים התנדבו לטובת הרפובליקנים בספרד, ועוד אלפים (שהתפרסמו הרבה פחות) התנדבו גם לצד הלאומני באותה מלחמה, לעומת כ – 150 – 200 לא יהודים שהתנדבו לעזרת ה”יישוב”, כמעט כולם כשכירים לחיל האוויר. בכל זאת, לפחות אצל חלק מן הלא-יהודים שבין המתנדבים, התעורר רגש הזדהות, מלווה בתחושת הייעוד שהמאבק בארץ סיפק. בדרך-כלל עמד בבסיסו הרצון לעזור ליהודים – בייחוד לאחר השואה במלחמת העולם השנייה – להקים מדינה עצמאית. מספרם של אלה שהגיעו מסיבה זו לבדה, או בעיקר מסיבה זו, היה מועט, עשרות מעטות לכל היותר. בכל זאת שימש רגש זה “דבר מה נוסף”, גם אצל לא-יהודים שמניעי התנדבותם היו אחרים, בעיקרם. כזה היה המקרה של לן פיצ’ט (Fitchett) הקנדי, שנהרג באוקטובר 1948 בעת הפצצה על משטרת עיראק סואידן, שהיה, לפי העדות, תומך נלהב של העניין הציוני. הוא הדין גם בג’ון מקלרוי (McElroy), קנדי אף הוא, אם כי שניהם דרשו וקיבלו שכר. כן התנדב טד גיבסון (Gibson) מארצות הברית, שהיה מפקד גף 35 בחיל-האוויר, בשל השתייכותו לפלג נוצרי פרוטסטנטי, שאהד את עם ישראל מתוך הקשר שלו לתנ”ך, אך מעדויות של עמיתיו, בא לישראל בעיקר מתוך אהבת הטייס ובשל ההרפתקה שבדבר. ברייאן ווייגל (Wygle), לא-יהודי מקנדה, התנדב לחיל-האוויר, בראש ובראשונה כיוון שהיה במצב כלכלי גרוע, אם כי אהד, בנוסף, את ישראל. על-פי עדותו של רמז, מפקד החיל, תופעה זו הייתה נפוצה ביותר בין צוותי האוויר. לרגשות אלה סייעה גם תחושה שהם עומדים לימין הצד החלש במאבק, ולכן תורמים במשהו לקיום “משחק הוגן” (ואכן, לקראת סיום המלחמה, כשהתבררה עליונותו המוחלטת של חיל-האוויר הישראלי, החלו לצוץ שמועות על שני טייסים אמריקנים, פקרד (Packard) ואלסוורת (Ellsworth) בשרות המצרים. ניתן אולי להבינן גם על רקע רצון לאתגר, ספורטיבי-משהו, מחודש).
העולם שלאחר מלחמת העולם השנייה היה רווי בבעלי-מקצוע תעופתי בעל ערך צבאי, שהיו פוטנציאל לגיוס. כמעט כולם שוחררו זה מקרוב מהשירות בחילות האוויר הגדולים ביותר שהיו אי פעם, ולא כולם מצאו תעסוקה הולמת את כישוריהם ואת רצונם, ושממנה יוכלו להתפרנס. זאת כיוון שבפשטות, היקף התעופה האזרחית, למרות גידולה המואץ באותה תקופה, לא יכול היה בשום פנים לקיים היצע מקומות עבודה שיספק את כולם, או שיהיה קרוב לכך. בנוסף להצפה המתוארת בבעלי מקצועות אוויריים, ואולי דווקא על רקע זה, התעופה האזרחית באותן שנים סבלה מגל של שביתות. באמצע 1948 פרצה שביתה בחברת התעופה, National Airlines בארצות הברית, וכך עשו כמה מעובדיה, שנותרו מובטלים ובחסרון כיס, את דרכם לשירות ישראל. גם חברת Pacific Overseas Air Lines התפרקה, ומייק אונדרה (Ondra) שעבד עבור החברה, אף הוא עשה דרך דומה. דני וילסון (Wilson), למשל, היה טייס בחיל האוויר הקנדי המלכותי (Royal Canadian Air Force – RCAF) במלחמת העולם השנייה. ואחרי המלחמה ניסה להקים חברת תעופה, אלא שלדבריו, החברה עבדה עבור תעריפי-רעב, התקבולים הספיקו בקושי לכיסוי הוצאות הדלק, והעסק הגיע למבוי סתום. שיחה עם חייט יהודי בוונקובר, שבנו שירת בישראל (בחטיבה 7), יחד עם מה שכינה “עקצוצים ברגל” (Itchy Foot), אהבת הטייס שפיעמה בו, וסימפטיה לעניין הציוני (לימים, אחרי מלחמת העצמאות, ערך מסע נאומים למען “בני ברית”), שלחו אותו בסופו של דבר לישראל, מצויד בחוזה ובו מובטח שכר מכובד.
אל שווימר, הבולט בין המגייסים האמריקנים עבור ה”יישוב”, שהכיר היטב את עולם התעופה המקומי, גייס מראש את הצוותים על בסיס מסחרי. חלקם אף לא ידעו תחילה להיכן מיועדים המטוסים עליהם עבדו (וכשנודע, היו רבים שעזבו). כך למשל, בסיום מלחמת העולם השנייה, מכונאים כמו פרדי דהמס (Dahms) היו בשוק בשפע. כאשר הוא וחבריו שמעו ש”בחור בשם אל שווימר” שוכר אנשים לחברת תעופה חדשה בברבנק (Burbank), קליפורניה, Schwimmer Aviation Company, הם קפצו על ההזדמנות. הצוותים שגייס שווימר הפכו בהמשך המלחמה לבסיס ללהק תובלה אווירית (לת”א), לימים טייסת 106. באשר לאנשי אותם צוותים, הייתה האהדה ל”יישוב” אחד הגורמים לנכונות להישאר בלת”א, לאחר שנודעה משימתה האמיתית. כך סיפר, למשל, מייק אונדרה, שהצטרף לשווימר ממניעי פרנסה גרידא: “כשנודעה לנו האמת, הרבה מהבחורים עזבו. אך אני נשארתי כי רציתי לעזור לעם התנ”ך”.
באשר ליהודים שבין בעלי המקצוע נראה שרגש האחווה הלאומי היה המניע הדומיננטי, והשכר שימש לצורך שכנוע ולהחלקת התלבטויות, פקפוקים ולחצים חיצוניים ופנימיים על המתנדבים, למשל, מחויבות לבני משפחה. הד לכך עולה גם מהתכתבויות בנושא של אחדים מן היהודים שציינו, במעין התנצלות, שהכסף נשלח ל”אמא” או ל”הורים זקנים”. הד לכך ניתן בסולמות השכר. הנורמה המוצעת עבור צוותי אוויר יהודים מצפון-אמריקה הייתה 200$ לרווק, 300$ לנשוי ו – 350$ לנשוי עם ילדים, ואילו מכונאים לא-יהודים קיבלו 400$ לרווק, 450$ לנשוי, ו – 500$ לנשוי עם ילדים, כאשר דולר דאז היה שווה לששה או שבעה דולרים של ימינו. שכרם של אלה האחרונים, כולל תנאים נלווים, עלה על מה שהיה מקובל בחוגי התעופה באמריקה באותם ימים. לרוב הוצע להם חוזה לשנה אחת עם תשלום כל ההוצאות, כולל נסיעות, כאשר השכר עצמו יועבר לחשבון הבנק של העובד בארצות הברית. באשר לתנאים הנלווים, היה מקובל לרכוש עבור צוותי-האוויר ביטוח ע”ס 10,000$. כן מקובל היה כיסוי הוצאות נוספות מסוימות, ולעיתים אושר צירוף המשפחות. ולחידוד ההבדלים שבין היהודים לאחרים, לעיתים חצץ בין שני סולמות השכר גם מעין קו גבול הכרתי, זה שבין “שכירי חרב” לבין מתנדבים, כאשר רוב היהודים תפסו את שכרם הנמוך יותר, כאמור, יותר כהחזר הוצאות, או תמיכה במשפחות, מאשר כשכר-ממש, ואת עצמם כמתנדבים, וזאת לעומת האחרים, “שכירי החרב”, בעלי השכר הגבוה.
פרט לשכר עצמו, היו מניעים נוספים להגעתם של רבים מבעלי המקצועות האוויריים. חלקם ציפו לעסוק במקצועם שלא בהתנדבות וגם לאחר המלחמה. ואכן, מספר לא מבוטל מהם נשאר לאחר תום הקרבות במעמד הדומה לאנשי קבע או שעברו לעבוד בחברת “אל על”. למעשה רבים מאלה האחרונים ראו את פעולתם למען המאמץ המלחמתי כשלב מעבר לתעופה האזרחית.
כהשלמה לשכר, קיבלו המתנדבים בעלי המקצוע תגמול נוסף – ניסיון מקצועי. למשל, כמעט כל הטייסים אנשי מח”ל העלו את מספר שעות הטיסה שצברו – אחד הקריטריונים החשובים להערכת מקצועיות טייס. יתרה מזו, במקרים רבים עמדו מתנדבים בעלי מקצוע במצב בו הם מייסדים, מכוננים או מתווים דרך, ולעיתים, בהיותם חסרי-תחליף – מכתיבים אותה. מצבים אחרים היו כאלה בהם מפעילים כלים עד קצה מגבלותיהם, או בתפקידים להם לא נועדו מלכתחילה, או בתנאים שונים מהמקובל. במצבים כאלה היו דרושות תכונות כגון אחריות, ידע, מקוריות וכושר אלתור, והסיפוק הצפוי מעמידה באתגר היה גדול יותר. בנוסף, הפיקוח עליהם היה לעיתים קרובות מתירני, בהשוואה לצבאות או ארגונים וותיקים וממוסדים יותר, מה שהגדיל את אפשרויות הפעולה שלהם ואת הרגשת החופש להפגין את ביצועיהם ואת כישרונם.
אחד המניעים להגעתם של חלק מן המתנדבים, היה אהבת חיי הצבא. אלה מצאו לעיתים את שחיפשו בחברת מתנדבים אחרים וב”אחוות חיילים”, כתיאורו של המתנדב האמריקני הרולד ליוינגסטון ((Livingston בספרו האוטוביוגראפי-למחצה: “פשוט טוב היה לבלות בחברת רעים. ערבי שיחה טובים, כאשר אדם היה מוסר הרבה מעצמו לאנשים אחרים, משום שאלה היו האנשים היחידים בעולם, עולמם היחיד.” והיו שהתגעגעו לתחושה זו מאז השתחררו משרותם הצבאי לאחר מלחמת העולם השנייה. לאלה הצטרפו חיפוש ריגושים ורדיפת הרפתקאות. שוב ליווינגסטון: “משום ש […] עמד הוא להטיס מטוס […] משום שהמטען היה רובים ומטוסי קרב […] מפורקים; משום שינחת בלילה בשדה תעופה חשאי […] שהיה מדליק אורות מסלוליו רק בשניות האחרונות; משום שהיה זה קו האספקה היחיד למדינה שקמה בין לילה – הרגיש הוא משהו שלא ידע משך שנים רבות. הוא היה נסער.” אצל טייס הקרב כריס מאגי (Magee) שמשה ההרפתקה כמניע עיקרי ובתקופת הפוגה ארוכה, שהצטיין בשכמותה סופה של שנת 1948, השתעמם ועזב. גם ג’ק דויל (Doyle) האמריקני-קנדי כמעט שעזב. בין המתנדבים היו כאלה שלא מצאו את מקומם בעולם שלאחר המלחמה, או שמצאו עולם זה מאכזב, משעמם או מנוכר. כאלה היו ביל כץ, טייס מארצות הברית, שעסק בנייה שפתח לאחר המלחמה לא עלה יפה. גם היהודי האמריקני ארנולד אילוייט (Illowite) שמח להחליף את אפרוריות המכתבה בתכלת השמיים ואת הכיסא בבנק במושב הטייס. מקרה שונה במקצת הוא של טייס הקרב הקנדי ג’ורג’ ברלינג (Beurling), מי שהיה אלוף ההפלות של ארצו במלחמת העולם השנייה, שבהיותו “מכור” לטייס במטוסי קרב, התנדב לטוס בחיל-האוויר הישראלי לאחר שלא מצא לעצמו עבודה מספקת רגשית אחרי המלחמה וגם נישואיו כשלו. אם כי בנוסף נראה שברלינג אהד מראש את הצד היהודי במלחמה, וכן משתמע הדבר מבקשת אביו שייקבר בישראל, לאחר שמטוסו התרסק באיטליה בדרך לארץ. ניתן להוסיף שצוותי אוויר היו (ועודם) פטורים-יחסית מחלק גדול מאי-הנוחות והאפרוריות שכרוכה בחיי צבא בכלל ובמלחמה בפרט, והם נהנו מתנאים מיוחדים, מזכויות ומחופש אישי גדולים משל אנשי צבא אחרים. בחיל אוויר חדש, אליו הם באו במעמד של מומחים בעלי ניסיון, גברה תחושה זו.
אהבת הטַיִיס, אשר במחצית הראשונה של המאה העשרים נתפס כפעילות חלוצית ואתגרית, ונהנה מהילה רומנטית, יותר מאשר בימינו, הייתה גורם דומיננטי להתנדבות רבים. כפי שכתב טייס מח”ל הבריטי גורדון לוויט (Levett) בספרו: “הייתה זו תקופה אשר בה […] מטוסי-הסילון […] טרם כיווצו את העולם […] וטרם הורידו את מעמדם של הטייסים למעמדם של נהגי אוטובוס. אווירונים עדיין רטטו חיים. מדחפים התנוצצו […] צריך היה להיאבק במזג-האוויר […] הבלתי-צפוי היה צפוי. נחיתה לאחר טיסה ארוכה הייתה מימוש של אומנות, מדע וקורטוב של אומץ.” נראה, אם כך, שהיה משהו בטַיִיס עצמו שהקל על גיוס המתנדבים, יהודים ולא-יהודים. ממשיך לוויט: “צוותי האוויר גויסו בניו-יורק. זה לא היה קשה במיוחד. רוב הטייסים הינם נונקונפורמיסטים, שמטבעם נוטים להתעלם מן הכללים. ההתפכחות המרה מן האשליות שלאחר המלחמה כבר החלה, ואנשים זכרו לטובה את החברות ואת רוח היחידה של השירות הצבאי. המטרה הייתה טובה ומוצדקת וגם השכר היה טוב.”. זאת עם, ואולי גם בשל, היות הטיסה באותם ימים פעילות מסוכנת מאוד, גם בלא להחשיב מגע כלשהו עם אויב: למשל, שלושה טייסים נספו, בשלושה מטוסים שונים, בקורס הטייס שנערך עבור חיל-האוויר הישראלי בצ’כוסלובקיה בסוף 1948. מבין כ – 15 הטייסים בגף 35, שלושה נהרגו לאחר המלחמה בתאונות אוויריות. מבין כעשרה מטוסים שנרכשו עבור לת”א, שניים התרסקו בדרכם לארץ, נהרגו בהם שלושה אנשי צוות ועוד כמה נפצעו, ועוד דוגמאות רבות כהנה וכהנה .
לא היה זה נדיר באותה תקופה שטייסים מחפשים דגל לטוס עבורו מחוץ לארצם, בדרך-כלל כאשר מתמזגת עם רצון עז לטוס אהדה בסיסית לצד אליו מצטרפים. הטייס מתנדב מח”ל בוריס סניור מדרום-אפריקה, משנדחה תחילה על-ידי חיל-האוויר הדרום-אפריקני, ניסה להתנדב לצד הסינים כנגד היפנים. גם ברלינג מיודענו ניסה להתנדב לטובת הסינים וכן לטובת הפינים ב”מלחמת החורף”. ביניהם היו “מתנדבים כפולים”, כאלה שהצטרפו אחר-כך למח”ל. למשל, ספנסר בויד (Boyd) אמריקאי שהתנדב לחיל-האוויר הקנדי ואוליבר הולטון (Holton), אמריקאי שהצטרף לחיל-האוויר הקנדי, ואחר-כך הבריטי. שניהם נהרגו ב – 1948, לאחר שהצטרפו לחיל-האוויר הישראלי.
האם המדובר אם כך במתנדבים? שכירי חרב? על-פי נוסח מקובל למדי במשפט הבינלאומי, שכיר-חרב הוא מי שעונה להגדרות הבאות:
א) מגויס באותו מקום או בארץ אחרת במיוחד כדי להלחם בסכסוך מזיין.
ב) לוקח למעשה חלק ישיר במעשי האיבה.
ג) מונע באופן בסיסי לקחת חלק במעשי האיבה ע”י רווח אישי, ובפועל, מובטח לו על-ידי אחת הצדדים, או על-ידי נציגו, פיצוי חומרי, העולה משמעותית על המובטח ללוחמים בכוחות אותו צד
שהם בעלי דרגה ותפקיד דומים.
ד) לאומיותו אינה זו של אחד הצדדים והוא אינו תושב שטח הנשלט בידי אחד הצדדים בסכסוך.
ה) הוא אינו משתייך לכוחות המזוינים של אחד הצדדים בסכסוך.
ו) הוא לא נשלח בתפקיד רשמי, כמשתייך לכוחותיה המזוינים, בידי מדינה שאינה צד בסכסוך.”
על-פי אותן הגדרות, כל מקבלי השכר הלא-יהודים, היו אכן שכירי-חרב, ואילו היהודים שביניהם, על-פי הסעיף הרביעי, בהיותם בעלי לאומיות משותפת עם אחד הצדדים במלחמת העצמאות – לא. עם זאת, נראה, כאמור, שבניגוד-מה לנאמר למעלה על ידי לואיס, כסף לא היה המניע היחיד לבואם של רובם, אלא גם אהדה בסיסית ליישוב, בין אם שררה קודם, או שהתפתחה בהמשך כתוצאה מן ההכרות. כלומר, כדי לחדד את הנאמר, לא סביר שרוב אותם שכירים היו מחליפים צד אילו הוצע להם שכר גבוה יותר אצל הערבים. או, כפי שסיכם זאת רוברט לופט (Lofte), מכונאי לא-יהודי שגוייס על-ידי שווימר: תחילה הצטרף כי צריך היה עבודה, אך עם הזמן הפך הדבר ליותר מכך.
