מוגש באדיבות המחבר
חצרים, גרנו בשיכון משפחות, בפרוץ המלחמה המשפחות פונו מהבסיס, גף הטייסת הקלה בחצרים התעבה, הדירה שלנו הפכה לחדר המבצעים והכנת טיסה, חדר המנוחה של הגף ובלילות “מועדון מסיבות” כלומר יושבים בסלון הדירה הקטנה וממתינים לטיסות שירדו למחר, קפה ותה בלי הגבלה, מקלות בייגלך, תאורה עמומה ותקליט אחד שהתנגן בלי סוף, הדירה הזו הפכה למקום מפגש גם של טייסים מטייסות אחרות בבסיס, כאן עיכלנו בייחד ידיעות קשות, עם רן עופרי מהקורס שלי, שוחחתי כאן האחד הלילות, אמר שעד סוף המלחמה לא יחליף את הסרבל. זה לא עזר, למחרת הופל ונספה. קובי חיון שגר מולי ויוני אופיר שגר מאחורי נטשו במצריים, אין ידיעות, לא ברור אם נראו מצנחים, בתקוה שהם שבויים. מתוך האפלולית הזו ועם ידיעות כאלו ודומות הוזנקתי לאסוף נוסע מאל-עריש לחצרים.
“הדרור” מטוס סיור קל, קוקפיט עם שני מושבים, מערכת הגאים כפולה, תא הנוסעים מאחור לארבעה נוסעים, ערוך בשני ספסלים זה מול זה בצפיפות, המראתי לבד לטיסה (טעות) לילה חשוך ניווט קשה, הארץ בהאפלה, משואות ניווט הרדיו כבויות. בתנאים אלו גם ניווט פשוט מהווה אתגר. תחושה שמרגיש את הפרופלור חותך את החושך ומתקדם בתוך עיסת לחות, לוח המכשירים בעמעום תאורה, החלשת התאורה בתא המטוס מקלה על ההתמצאות במרחב. אל-עריש בהאפלה מלאה זיהיתי מיקומה לפי הבליטה בקו החוף, מהחוף פניתי לשדה התעופה לאורך מניפת ואדי אל-עריש. תאורת המסלול הודלקה רק לקראת נחיתה, כובתה בפאניקה מיד אחרי נגיעת הגלגלים במסלול, זה הפך את ההסעה לקשה. מכונאי כיוון אותי בפנסים כבויים לעמדת חניה הקרובה ללשכת מפקד הבסיס. ירדתי מהמטוס בסרבל לח ודביק מיוזע ממתח ההטסה. המכונאי סיפר לי שיש טייס אל”מ שממתין לי בלשכה. הלכתי לאסוף את הנוסע, על קרקע מוצקה יש תחושת הקלה.
תאורת החשמל בחדר סנוורה, במרכז החדר עמד הנוסע, טייס נמוך קומה, רזה, עיניים מבוהלות, בחנתי אותו בפליאה, אכן על כתפיו שלשה פלאפלים, מחשבה ראשונה, לא מכיר אותו, לא ייתכן שיש טייס אל”מ בחיל האוויר שאני לא מכיר, מוזר, הוא נראה לי צעיר מכדי להיות אל״מ. הסרבל משונה, גם דרגות הכתף, מישהו התבלבל, שלשה פלאפלים אצל המצרים זה סרן, “נקיב”. הצעיר המותש מולי אולי הרוויח הטסת אר”מים בטעות. הזכיר לי את השחקן המצרי עומר שריף, יתכן והבוקר הם עוד היו דומים כשתי טיפות מים, עכשיו כבר לא…יוני וקובי שגרים לידי בשיכון המשפחות נטשו במצריים המצרים בטח מתעללים בהם, היצר מתרגם את המחשבות ל”בא לי להרוג אותו”. חונכנו להתייחס לשבויים על פי כללי אמנת ג’נבה, מניח שאף אחד לא קרא בחייו את האמנה, המשמעות ברורה, להתאפק ולהתייחס לשבוי כאדם שכל שנותר לו – לשרוד את חייו.
שלשה מילואימניקים מאובקים כרכרו סביב השבוי, שידרו אדנות, סיפרו לי בגאווה שהוא נטש לפני כארבע שעות, הם אספו אותו בשטח, הסיעו אותו לבסיס חיל האוויר הקרוב (אל-עריש) , מאז הוא בן טיפוחם, עכשיו באתי לקחת מהם את הצעצוע. בחדר היו עוד מספר אנשים, בלט בניהם מש”ק בטחון שהציק לכולם בהנחיות מטרידות מלאות חשיבות עצמית, איך להתייחס לשבוי. לקשור לו את העיניים לפני שנצא מהחדר, שלא יראה בדרך סודות צבאיים, לקשור לו את הידיים והרגליים שלא יברח, לא לתת לו לשתות שיהיה מוכן לחקירה. העפתי מבט מהיר על הקירות בחדר, לוחות פורמאיקה סביב סביב, עם טבלאות כוחות ומשימות, מפות, אזורי טיסות, את כל זה השבוי כבר ראה. את הרגלים אי- אפשר היה לקשור, היה קל לזהות דרך הסרבל שאחת מרגליו שבורה. הסתפקו בקשירת הידיים בחבל עבה וסמרטוט על העיניים. יצאנו מהחדר, הלכתי בראש, מילואימניק אחד מאחורי אחז בחבל גרר את השבוי ושני האחרים לצדדיו. השבוי ניסה לדדות, לקפוץ על רגל אחת כמו שחקנית קלס. המילואימניקים ניסו לשמור על קשיחות, שמתי לב שמש”ק הביטחון מטיל המורנשאר מחוץ לתמונה. פסיעות אחדות מחוץ ללשכה הספיקו למילואימניקים להבין שכך לא יגיעו למטוס, התעשתו ותמכו בשבוי משני צדיו.
כשאני בדקתי את המטוס סביב סביב, המילואימניקים העלו את השבוי למטוס, הושיבו אותו בתא מאחור, דחפו לו את הרגלים במרווח הצר שבין הספסלים, לרגע חשבתי להושיב אותו לצידי, המושב הקדמי נח יותר… אבל המטוס עם מערכת הגאים כפולה והנוסע עלול להרהר בהשתלטות על המטוס והפנייתו למצרים, המחשבה להושיב את השבוי בנוחות לידי נפסלה הנחתי שהמלווים יעלו למטוס וילוו את השבוי שלהם, אף אחד מהם לא התכוון לכך. הם לא שייכים לחיל האוויר, הרגישו חובה לחזור ליחידתם. המש”ק המברבר כבר מזמן התאדה, הבין שיזכה להטסה רק בכיוון הלוך ויאלץ לחזור לבסיסו בטרמפים. התלבטתי אם לדרוש מאבטח לשבוי או להעביר אותו מוקדם ככל שניתן לחקירה. חלטתי לקחת אותו בלי מלווה.
הנעתי והסעתי לעמדת המראה, בדרך מילמלתי לעצמי את הבד”ח כשהגעתי לסעיף “אני קשור, אתה קשור” (רתמות) “חופות נעולות”, “המראה” העפתי מבט על השבוי, היה מוטל בחוסר אונים על הספסל מאחור, קשור כחבילה. חייכתי לעצמי, מי שכתב את הבד”ח לא העלה על דעתו שהמונח “קשור” יכול להתייחס לאדם כפות…
אנחנו באוויר, העיניים שספגו את תאורת הניאון בלשכה, התקשו להתרגל לחושך, הזרחן הזוהר על מכווני לוח המכשירים ריצד. ההטסה קשה, הטסתי בעיקר “מכשירים.” במטוס קל, כל איוושת רוח משפיעה, הכל רעד, הכל ריטט. הזרחן שעל המחוגים הוא התקווה, הוא גם זה שעשוי להוביל אותנו חזרה לאדמה, אופק, כנפים מאוזנות, אופק – מהירות אופק גובה, אופק – נתוני מנוע, ברגעים הללו שכחתי הכל, התמקדתי רק בהטסה, אוקטובר. ריח זעה מילא את חלל התא, זיעה חמוצה, זיעה של פחד, זה בכלל לא הריח שלי, המצרי שם מאחור, עכשיו נזכרתי בו, רק שלא ישתין במטוס מרב פחד, איזה ישתין , הוא כבר מזמן מיובש. גם אני חש בגרון המתייבש, הגרון שלי, נזכרתי שגם אני צמא, לא נורא חצי שעה הביתה, לחצרים….המחשבות רק בהטסה.
הצצתי אחורה, השבוי אחז בשתי ידיו את רגלו השבורה. נבהלתי, ידיו של השבוי חופשיות, הוא ינסה להשתלט ולחטוף את המטוס… שלפתי את סכין הקומנדו מהחגורה והנחתי אותו בין הרגלים… המשכתי להטיס דרוך כקפיץ ולהפגין כאילו כלום לא קרה, ניסיתי להבין איך הצליח לשחרר ידיו, האסימון נפל, כשעזרו לו להתקדם החבל הפריע להם, שחררו אותו כדי לעזור לו לדדות ולעלות למטוס. במחשבה שניה, אין סיכוי שהשבוי יעשה משהו, הרגל השבורה שלו תקועה בין המושבים, אני מתכנן קדימה, אם יתרומם, אדביק אותו לתקרה עי תמרון חריף ומיד אדביק אותו לרצפה. הסרבל שלי רטוב מזיעה שמקורה במתח בו אני נמצא, ריח הזיעה שלי מתערבב בריח הזיעה שלו, הריח שלו חמוץ הרבה יותר, הוא מצחין כמו חיה מבוהלת, נמלטת, שנתפסה במלכודת.
ארץ ישראל שמתחתי כבויה, פגועה, נעלבת, גם הערפילים שיטו בי. הפעם המלחמה מתנהלת בשטחנו, חצרים התקרבה לאזור הקרבות, חצרים שכחה שהיא בעיקר בית הספר לטיסה, עכשיו היא בסיס דרומי, חצרים זה שדה האם שלי, מרגיש בו בנוח, כאן לא מכבים בפאניקה את תאורת המסלול, נחתתי בשדה קדם, המנחת למטוסים קלים, בהסעה עולה בי מחשבה, טייס ישראלי וטייס מצרי לבדם במטוס אחד, במהלך מלחמה.
מכונאי כיוון אותי בעזרת שני פנסים אדומים לעמדת החנייה, קהל סקרנים גדול המתין לי בליין, מכונאים, כבאים, שומרים, מי לא… השמועה שיגיע שבוי עשתה לה כנפים. כשפתחתי את החופה קבלו אותי כאילו הייתי גיבור המלחמה, לפני רגע הייתי טייס מודאג שרוצה להגיע הביתה בשלום, פתאום אני “הגיבור” שתפס והביא שבוי, (אל תקחו את “גבורתי” ברצינות, סתם חזרתי הביתה עם “טרמפיסט”),
קהל החיילים סביבי, מרוחק מהחזית, האויב הופיע לפתע בבת אחת בביתם. כל כך ממשי, לא משנה מצבו העלוב, הוא התגלמות מוחשית של האויב. עוד רגע יסתערו עליו בלינץ’ נוראי… הקהל הצטופף ונדחס. מהצד נשמעה שאגה של אחד החיילים המתקהלים “תעלו אותו על אלונקה”, הזכירה לכולם סביבנו שאנחנו צבא, ידיים חזקות שלפו והעבירו את השבוי לרכב, סכיני הוחזרה לנדנה.
