כמו כל לוחם שעליו לפתוח באש בשעת הצורך, גם טייסי הקרב מתאמנים בירי חי, כמובן לאחר שהגיעו לרמת כוונון מדויק “על יבש”. האימונים ללא “אש חיה” נעשים בלחיצה על ההדק, ובמקום פגזים מפיק ההדק תמונות של הנראה בכוונת. כיצד התבצעו האימונים? בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה לא היו במטוסים מערכות משוכללות לכוונון ועיקוב על מטרה (על מטרת קרקע או על מטוס באוויר) והישגי הטייס נצרבו על גבי סרטי צילום (16 מ”מ) במצלמה שהורכבה על כוונת המטוס. לפני כל טיסה הכין הטייס לעצמו קלטת, ובסיום הטיסה נאספו כל הקלטות וסרטי הצילום פותחו במעבדת הצילום של הבסיס. בסוף כל יום אימונים נערך תחקיר יומי, ובמהלכו, בדרך כלל לאחר דברי התוכחה של מפקד הטייסת או סגנו על אירועי היום, הוחשך חדר התדריכים והחל שלב פענוח והערכת הסרטים. האירוע הזה היה אפוף אווירת קדושה וגם הליצנים של השורות האחוריות בחדר התדריכים לא העזו לפלוט מילה או לשוחח ביניהם. המתחקר עמד ליד מכונת ה הקרנה 16 מ”מ, והקרין באיטיות את התמונות שהופקו מסרטי הצילום וחשפו את ההישגים וגם את הביזיונות של טיסות אותו יום.
בחדר החשוך, בשעות אחה”צ של סוף יום האימונים, ישבו המפקדים, הטייסים והחניכים של קורס אימונים מבצעיים (ק.א.מ) בטייסת 113, בסרבלים מיוזעים ובפנים קפואות. מפקד הטייסת הנערץ ג’ו פלצ’ק (יוסף אלון), עמד ליד מכונת ההסרטה. שפמו השחור והעבות ועיניו החודרות הוסיפו על החרדה ועל הלחץ בחדר התחקירים. המכונה תקתקה והסרטים יצאו לדרך. לא אלאה את הקוראים בפרטים המקצועיים, ולאחר למעלה מ-50 שנים גם אינני זוכר את הביטויים והפנינים שנפלטו מתחת לשפמו של מפקדנו ג’ו, אבל כן זכורות לי תמונות של פנים נזופות ומבוישות של חברים, וגם שלי, בימים בהם קיללתי כל רגע בו נִראו צילומיי על המסך והתפללתי שזה כבר יגמר, ומהר. במטוסי האורגן בטייסת 113 של סוף שנות החמישים למדו החניכים בקורס אימונים מבצעיים לתמרן את המטוס באופן שהכוונת תכוון אל המטוס האחר, בדרך כלל בן-הזוג. לעיני הטייס המתרכז בכוונת נתגלתה דמות מוארת המכילה נקודה (שנקראת פִּיפֶּר) וסביבה 6 מעוינים מוארים, יהלומים (דמויות הכוונת משתקפות על זכוכית הנמצאת בחזית החלון הקדמי, ובאופן כללי ביותר, בלי להיכנס לפרטים מורכבים, במקום בו נמצא הפִּיפֶּר, שם יפגעו הפגזים הנורים מן התותחים. אם כל כך פשוט, מה הבעייה?
בלוחמת אוויר-אוויר, מתאמץ הטייס התוקף את המטוס הנתקף להגיע למצב בו תהיה הכוונת (הפִּיפֶּר) על מטוס האויב, המתאמץ גם הוא, למנוע בכל דרך מצב כזה, שמסכן את חייו. הנתקף מתמרן בחריפות במרחב האווירי, צולל, נוסק, מתמרן בפניות חדות ומשנה כיוונים, והתוקף מגייס את כל כוחו, ניסיונו ואמנות הטיסה שרכש כדי לייצב את כוונת מטוסו לפחות 2-3 שניות על מטוס האויב, ואז ללחוץ על ההדק. באימונים, כאמור, יזכה לצילומי כוונת שיחמיאו לו בתחקיר יומי. בקרב, יעשו הפגזים את דרכם אל מטוס האויב, ולהבה כתומה-אדומה שבשוליה עשן שחור יסמנו את קיצו של האויב. מטוס אויב הופל. אולם במטוסי האורגן של אותן שנים הדבר לא היה כל כך פשוט. על המלאכה הסבוכה הזו נוספה מטלה, סימון הטווח לכוונת על ידי כוונון מעגל היהלומים באופן שיחבוק את דמות מטוס האויב. נוסף על התמרון והעיקוב הוירטואוזי, היה על הטייס לתפעל מנוף נוסף, ביד שמאל הנמצאת על המצערת. על ידי סיבוב ידית המצערת (להדגמה – כמו תפעול המנוע בידית האופנוע) יכול הטייס לצמצם את קוטר כוונת היהלומים ולסגור את המעגל סביב המטוס הנתקף. כל זה יחד עם התמרון החריף המתמשך כדי לשמור את הפיפר על גוף המטוס שלפנים.
לאחר תקופה של אימונים בכוונון על מטוס אחר באוויר ורכישת מיומנות סבירה של תפעול הכוונת הגיע הזמן לבצע ירי על מטרה נגררת. התרגול המורכב-מסוכן-מאתגר התבצע באזור נרחב מעל הים התיכון. מטוס גרר מטרה נגררת בצורת דגל על כבל מתכת באורך של כ-300 מטר בגובה 20,000 רגל, כ-10 מייל בים מקביל לחוף, באזור המוגדר כמטווח אווירי, אזור סגור לכלי טיס ולכלי שיט. הטייס הגורר היה גם “קצין המטווח” ואחראי על הבטיחות בשטח המטווח: עליו להשגיח שהאזור נקי מספינות, מסירות דייגים וממטוסים אחרים. ביצוע משימת הגרירה היה עניין כלל לא פשוט. המטרה הנגררת-הדגל היא יריעה עשויה מרשת צפופה של חוטי ניילון ומתכת חזקים, ברוחב כשלושה מטר ובאורך כ-10 מטרים, שבצידה האחד מולבשת על מוט ברזל (בדומה לדגלי הפרסום הנגררים בקיץ לאורך חופי הרחצה). המטוס הגורר עלה על מסלול ההמראה, עליו מונח הדגל כשהכבל פרוס מתחילת המסלול עד כ-300 מטרים, הטייס הגורר הסיע את מטוסו אל תחילת הכבל, שם חיברו הטכנאים את הכבל אל המטוס. באורגן חובר הכבל אל נושא פצצות בכנף.
ההמראה היתה מסוכנת והטייס הגורר נדרש להינתק מן המסלול בזווית תלולה ולשמור על נסיקה כדי שהמטרה לא תיגרר אל השדות שלאחרי המסלול, תפגע בעצמים ותתנתק מן המטוס. לאחר שהמגדל בדק שהמטרה באוויר והכל בסדר, הוא הודיע לטייסת, וששה טייסים שהמתינו כבר במטוסיהם קיבלו אישור להניע – זוג אחרי זוג בהפרשים של כ-20 דקות ולצאת בדרך אל הדגל, שהתנופף כ-300 מטרים מאחורי האורגן הגורר בגובה 20,000 רגל. אין ספק שגרירת דגל וירי על דגל היה אחת המשימות הקשות. ותיקי חיל האויר זוכרים את התאונה ב-7 בפברואר 66 ובה נספה סרן משה גבע (גוטליב) לאחר שהתרסק מטוס האורגן מס’ 17 שאיתו המריא עם מטרת דגל נגררת.
ועתה אל התוקפים. תמרון מדויק בו התאמנו רבות (שכינויו “התקפת רבע”) מאפשר לטייסי הזוג התוקף להיכנס, לסירוגין, להתקפה על הדגל ולפתוח באש (או רק לצלם בזמן אימון) בזווית שנקבעה כך שהגורר לא ייפגע, ובטווח שיאפשר התקרבות זהירה ויציאה מן ההתקפה מבלי להתנגש בדגל. בשלב האימונים ללא פתיחה באש, צילמה המצלמה את מקום הכוונת על הדגל, ובזמן התחקיר של שעות אחה”צ זכינו לראות את לבטי הטייס התוקף/מצלם בניסיונותיו למקם את הפיפר על המטרה כשהמטוס שועט במהירות של כ-300 קמ”ש אל הדגל, ולעיתים אף חזינו בתמונות תקריב מפחידות – רק בנס לא פגעה כנף המטוס בדגל.
הירי (באש חיה) נעשה בכדורי אימונים, בקליעים שאינם מתפוצצים. הירי התבצע רק מתותח אחד, כדי לא לבזבז תחמושת וגם כדי לרכז את הפגיעות בדגל. לכל מטוס מבין הששה המיועדים לירות על כל דגל, נצבעו הקליעים בצבע שונה. לאנשי החימוש ששה צבעים (אדום, כחול, ירוק, צהוב, חום, סגול) החַמָשים טבלו את ראשי הקליעים בצבע, שהתייבש לאחר זמן מועט וחימשו את תותחי המטוס. כל טייס ידע את צבע קליעי הפגזים שבמטוסו. הקליעים שחדרו אל הדגל השאירו בשולי החור שיצר הקליע שוליים צבועים בצבע הייחודי שלהם. בגמר הירי של ששת המטוסים, חזר הגורר והנמיך אל הבסיס, אם ביצע נכון את ההנמכה (הדגל נגרר רחוק ונמוך מן המטוס) ולא פגע באחד מבתי המושב שליד הבסיס, שיחרר הטייס את הדגל על אחד ממסלולי הבסיס. אנשי החימוש אספו את הכבל הארוך ואת הדגל והביאו אותו לרחבת האספלט ליד הטייסת, פה התחיל האירוע הלא נשכח: ‘ספירת הדגל’.
התקופה של ירי על מטרה נגררת הייתה המרגשת ביותר במהלך אימוניו של טייס קרב. הלחיצה על ההדק המשחררת צרור פגזים קטלני, הרעידות בתא הטייס (התותחים נמצאים נמוך מתא הטייס ולפנים) הפעם הראשונה לירי באש חיה על מטרה וגם כל פעם נוספת אחריה – כל אלה גרמו להתרגשות רבה אצל כל טייס, והיוו עוד שלב בדרכו המקצועית אל היעד – ניצחון באוויר.
