ציפי שולץ, האחראית על ארכיון מושב בני דרום, שלחה אלי תמונה שצילם לפני כחמישה עשורים חבר המושב אחיקם בן זאב. המשפחה, עם משפחה נוספת – אחיפז – טיילו לפני כיובל שנים באיזור מצדה, כשראו מסוק של חיל האוויר הישראלי, שהטיס את מי שהיה אז הרב הראשי לצה”ל הרב שלמה גורן זצ”ל. כשמצאו לאחרונה את התמונה הופתעו לראות, שעל המסוק ישנה כתובת ברורה: ‘ה’ יראה’. שמו של הקב”ה כתוב בצורה הכתובה בסידורי התפילה. וזה לא היה בגלל שהמסוק הטיס את הרב גורן. אז מה זו הכתובת הזו? …
שמו של הקב”ה על מסוק צבאי לפני יובל שנים בציטוט מפסוק בתורה, ואף אחד לא צועק ‘הדתה’? ולמה ‘ה’ יראה’?
סיפורו של אלואט 03, שכינויו הרשמי בצה”ל היה ‘ה’ יראה’, התחיל לפני 60 שנה, בקיץ 1957. אשה יהודיה, מעשירות צרפת, מאדאם דויטש לאמרט, החליטה שהיא רוצה לתרום מסוק לחיל האוויר הצעיר של המדינה הצעירה, בת פחות מעשור. לאורי ירום ז”ל, מייסד טייסת המסוקים בחיל-האוויר, היא סיפרה, כי בשנת 1913 תרם אביה 13 מטוסים לממשלת בוליביה, בתנאי שישמשו לתחבורה אזרחית ולצרכים הומניטריים בלבד. מיד לאחר שהגיעו, פרצה בבוליביה מהפכה, והמטוסים נוצלו לפעולות לחימה והרג. מרוב עוגמת-נפש התאבד אביה בירי מאקדח. לכן היתנתה את התרומה בהתחייבות כי המסוק ישמש למטרות הומניטריות בלבד, תוך מילוי שני תנאים. הראשון – שלעולם לא ישמש להרג, והשני – שעל גופו יירשמו המילים ‘ה’ יראה’, מתוך הפסוק מעקידת יצחק, פרשת וירא, “וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה’ יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה’ יֵרָאֶה”. התורמת הסבירה שהפסוק קשור בנושא משפחתי שלה, בלי שפירטה. אבל אם מישהו נותן לך מתנה, אתה לא מתחיל לחקור אותו.
באותה שנה, 1957, הגיע המסוק לישראל. כעבור מספר שבועות, בדיוק לפני 60 שנה, בי’ בחשון תשי”ח, 4 בנובמבר 1957, ביצע האלואט את המשימה ההומניטארית הראשונה שלו, שלמענה נועד: חיפוש אחר פעוט בן שנתיים, יוסף כדורי, שיצא מביתו בשכונת גבעת מרדכי בירושלים החצויה. היה אז חשש שעבר את הגבול לצד הירדני. המסוק הרחיק בחיפושיו עד סביבות הכפר בתיר שמדרום לעיר. לבסוף הילד נמצא בריא ושלם כעבור 24 שעות, כשהוא ישן בתוך בור במרחק 500 מטרים מביתו.
עזר ויצמן, שהיה אז מפקד חיל-האוויר, התאהב באלואט – שהנשיא דאז יצחק בן-צבי, ממציא המילה העברית מסוק, הקפיד לקרוא לו בשם העברי שהמציא עבורו: ‘עלו-את’ – והפך אותו לכמעט מסוקו האישי. עיקר משימותיו אכן היו טיסות אח”מים, וטיסות חילוץ. בזמן מלחמת ששת-הימים שירתו האלואטים – ישראל רכשה בכספה עוד כעשרה מסוקים כאלו – להובלת מפקדים לשטח. אבל בסוף השתמשו בהם גם ללחימה. ימיו הגדולים של האלואט היו בשנות המירדפים אחר מחבלים בבקעה ובמלחמת ההתשה בסוף שנות ה-60. גם במלחמת יום-הכיפורים שירתו מסוקי האלואט בחילוץ פצועים, בסיורים ובמירדפים אחר חיילים מצריים.
בסוף שנת 1971 החלו להגיע לארץ מסוקי ה’סייפן’, בל 206, ובתהליך הדרגתי שנמשך עד מאי 1975, הוצאו כל האלואטים משירות מבצעי.
אבל כעבור שנתיים, לפני 40 שנה, אחרי ‘המהפך’ הראשון, כשעזר ויצמן מונה לשר הביטחון, הוא פנה למפקד חיל האוויר בני פלד והורה לו להחזיר את ‘ה’ יראה’ לשירות עם אלואט נוסף, כדי שהללו ישמשו אותו בעת ביקוריו בבסיסי צה”ל השונים. גם כשר ביטחון ויצמן לא היה מוכן לוותר על אהובו האלואט.
בספטמבר 1982 הוצא ‘ה’ יראה’ משירות וביצע את טיסתו האחרונה אל מוזיאון חיל-האוויר בחצרים. שם הוא שוכב עד היום שבור, מפורק ומוזנח. חדי העין יכולים לראות על גופו עד היום את המילים ‘ה’ יראה’, אות והוכחה לכך שלפני 60 שנה, כשמפקדי צה”ל הבינו שתפקידו העיקרי של הצבא הוא לנצח במלחמות, ולא לשמש מפעל לניסויים חברתיים דוגמת ‘שירות משותף’, הם לא חששו גם להפגין קבל עם ועולם את היותו צבא יהודי של מדינה יהודית.
תודתנו לחגי הוברמן על אישורו לפירסום המאמר ב”מרקיע שחקים”
