מבצע הלם נועד לפגיעה בתשתיות בעומק השטח המצרי בעת מלחמת ההתשה.
במסגרת המבצע נערכו שלוש פעולות בלילה שבין-31 באוקטובר ל-1 בנובמבר 68. להלן חלקו של חיל האויר בהן.
הלם 35: נועד לחבל בתחנת השנאים בנג’ע חמדי. כוח בן 14 לוחמים של סיירת הצנחנים הוטסו ע”י מסוקי צרעה של טייסת 114. המסוקים שהשתתפו היו המוביל מס’ זנב 010 (הצוות מטס/קרן/רחמני) שהוביל 8 לוחמים ומסוק מס’ זנב 09 (צוות שפי/ורדי/בורקה) שהוביל 6 לוחמים. לאחר ההנחתה חזרו המסוקים לרפידים. לאחר סיום הפעולה חולצו כל הלוחמים ע”י מסוק מס’ זנב 04 (צוות פסח/בן ארי/יהלומי). מסוק מס’ זנב 02 (צוות טרון/גיוז/שני הטיס לאיזור הפעולה 6 חביות בנזין וחמישה לוחמים.
- הלם 2: נועד לחבל בגשר קינא על הנילוס. בשעה 18:30 המריא מאופיר מסוק צרעה של טייסת 114 מס’ זנב 15 (צוות דגן/סלע/אתרוג) כשהוא נושא פצצת “מזלף” במתלה המטען. המסוק הגיע אל הגשר וריחף מעליו והמכונאי המוטס אתרוג הוריד את הפצצה על הגשר, וזו התפוצצה כ-5 דקות לאחר שהונחה ופערה בור גדול. “זה היה מדהים לראות דבר כל-כך גדול”, סיפר דגן בראיון לאתר ח”א על גשר קינא, שאורכו כ-700 מטר. “הגענו לגשר, נעמדנו מעליו בריחוף, כשתושבי העיר קינא מביטים בנו. הורדנו לאט-לאט את חומר הנפץ אל הגשר, ולאחר מכן הסתובבתי 180 מעלות ופניתי חזרה הביתה. בדיוק 5 דקות אחרי זה היה פיצוץ אדיר, ועם הפיצוץ הזה כל עמק הנילוס כבה”.
- הלם 3:נועד לחבל בסכר נג’ע חמדי שעל הנילוס.מסוק צרעה של טייסת 114 מס’ זנב 17 (צוות נווה/נחמני/מתי) המריא יחד עם מס’ 15 וטס אל הסכר כשהוא נושא פצצת מזלף. המכונאי המוטס הוריד את הפצצה אל הסכר וכשזו התפוצצה בשעה 21:55 גרמה נזק רב לכביש שעבר מעל לסכר.
כמו כן העמידה הטייסת בכוננות את מסוק 05 (צוות בר/שרון/הלל) עם 6 חביות בנזין וחמישה לוחמים, וכן את מסוק 12 כמסוק חילופי עם פצצת מזלף.
להלן תאור המבצע מתוך הספר שנערך ע”י עודד מרום לרגל 40 שנים לטייסת 114 והופיע בשנת 2006:(באדיבות עפר בר שלום)
| באחת מיחידות העילית של צה”ל החלו לתכנן כיצד יש לפגוע במצרים פגיעה כואבת שתוציא להם את החשק להפעיל את קני הארטילריה לאורך התעלה. ההצעה התגלגלה בדרגים שונים עד שהוזמן חיים נווה לדון ברעיון. הייתה זו תכנית מגירה שמישהו עיבד באחת היחידות והעלה את האפשרות לפגוע בגשרים במצרים העילית. “הראשון שבא אלי עם התכנית היה ראש ענף אוויר 3 רפי הר-לב. הוא בא עם ההצעה ועם השאלה אם בכלל ניתן ואם אפשר לתכנן פעולה מסוג זה”, מספר נווה. “קודם כל אמרנו כן, אחר כך נגשנו לבדוק את האפשרויות המעשיות”. ב-2 באוקטובר 1968 נערך דיון ראשון בדרג מבצעי על האפשרות הזו. ב-20 באוקטובר נערך דיון אצל ראש אג”מ דאז, עזר ויצמן שאמר: “אנחנו צריכים לספק לממשלה אפשרות לתקוף בעומק, אם בכלל תרצה לתקוף”. למחרת התקרית בתעלה אישרה הממשלה את מבצע “הלם”. “את המטרות הציג המודיעין”, אומר נווה, ונחמיה דגן מספר על הפעם הראשונה שנודע לו כי יש לטוס למרחק של 342 ק”מ מאופיר, ע”י קצין בחיל האוויר שהיה טייס מיראז’ לשעבר. “הוא מניח מפה על הרצפה, מצביע על נקודה ואומר: אם תשחילו כאן פגז 52 מ”מ תפסיקו את מלחמת ההתשה. אני חשבתי, הרי הבחור הוא טייס מיראז’, למה כבר אפשר לצפות ממנו? לי זה נראה כמו לטוס מעבר לסמבטיון”. המטרות היו סביב העיירה נאג’ חמאדי, 450 ק”מ דרומית לקהיר. בטייסת לא היו יציאות. “לא ידענו את נתוני השטח”, משחזר חיים נווה, “לא ידענו את הטמפרטורות, לא ידענו אפילו אם יש מפות או אין, לא הייתה לנו גם את הפצצה – ‘המזלף’ לא היה מוכן, לא התאמנו לקראת זה”. ארבעה ימים נותרו לאימונים והטייסים התאמנו בנחיתות על הגשרון שליד כפר מנחם. בכל בניני הטייסת דלק האור יום ולילה. חלק הכינו מפות והאחרים הכינו את המטוסים. טיסות האימונים בוטלו ומעומס העבודה קרה שאנשים שכחו ללכת לאכול. “חשבתי שכשהחבר’ה יידעו בדיוק מה עושים הם יגידו שזה שיגעון, אבל השיגעון הזה בוצע”, נזכר נווה בטווח של 24 שנים לאחור. “היה ויכוח על כמות הדלק. אני העדפתי טיסה ללא כיבוי מנועים וללא תדלוק”. ביום הביצוע נפרשו המפות והתוכנית נחשפה לפרטיה. לטייסת הגיע הרמטכ”ל רב אלוף חיים בר-לב, אלוף עזר וייצמן, ממלא מקום מח”א תא”ל בני פלד, ראש ענף אוויר/3 ומפקדי הצנחנים. למפקד הפעולה מטעם כוחות היבשה מונה אל”מ רפאל איתן, ומפקד הכוח הפושט היה אל”מ דני מט. הכוח מנה 14 לוחמים בלבד. ב-31 לאוקטובר 1968 בלילה המריאו שני מסוקים של הטייסת משארם א-שייח’ כשהם נושאים בבטנם את הצנחנים אל מעבר לתעלה. הכוח הונחת באזור נג’ע חמאדי, לא רחוק מתנת הטרנספורמציה שספקה חשמל לאלכסנדריה וחלקים נרחבים של קהיר. לאחר הנחתת הכוח המריאו הפרלונים בחזרה לארץ. מסוק אחר של הטייסת יצא בטיסה כדי לאסוף את הכוח. הכוח שירד מן המסוקים פוצץ את תחנת הטרנספורמטורים. גשר נג’ע חמאדי וגשר קינא פוצצו ב”מזלף” על ידי מסוקי הטייסת. נחמיה דגן תיאר את המזלף לביטאון חיל האוויר כך: “הפצצה נראתה כמו שתי פיתות גדולות המונחות זו על גבי זו. הפיתה התחתונה הייתה קטנה יותר ונכנסה לתוך בור מתלה המטען של המסוק. הפצצה שקלה 500 ק”ג, מנוף שפורק מסטרטוקרוזר הוריד את הפצצה. עם הניתוק נדרך שעון העצר. היו לנו חמש דקות להסתלק מן המקום.” לחדר המבצעים ששלט במבצע הגיע מידע על התעוררות מצרית באזור גשר קינא. מספרים שמשה דיין התערב עם רלמד”ן על כל שהמבצע לא יצליח. “בחלק הראשון הובלתי את דגן שישב עלי במבנה”, מספר נווה, “הוא ישב עלי בלי אורות, היינו בטיסה נמוכה, בקטע מסוים נפרדנו, אני טסתי לכיוון נג’ע חמאדי והוא טס לקינא”. החוויות הקשות של חיים נווה היו בעת הכנת המזלף – “חלק הטיסה היחיד שבו לא חשתי בנוח היה כאשר המכונאי המוטס והקצין הטכני של הטייסת, מתי אהרוני פירק מאחורי את הפצצה. אלמלא סמכתי במלוא מאת האחוזים על האינטליגנציה הגבוהה שלו לא הייתי יכול להמשיך לטוס כאשר הוא מפרק ממש מאחורי גבי פצצת טנ”ט במשקל 500 ק”ג. הפרלון והצוות התקרב ליעד “, המשיך נווה, “התחלנו להתקרב לגשר וראיתי שהוא באמת צר וארוך, היינו צריכים לרחף בדיוק באמצע הגשר. ניגשתי לנקודה ונעצרתי בריחוף. מתי אהרוני כיוון אותי לנקודה בדיוק האופייני לו. על הגשר היו שני שומרים, ראיתי שיש להם רובים ואמרתי לו למהר, זה נראה לי שגעון, הם יכלו לירות כדור אחד והכל היה נגמר, אבל מתי לא שינה לו שום דבר הוא כיוון אותי עוד שני ס”מ ימינה, עוד שניים שמאלה. הנחנו את הפצצה במקום ומתי הוציא את הפין, המראנו וטסנו כמה דקות למזרח, עשינו 180 מעלות והגשר הגדול הזה התפוצץ והאיר את כל האזור. הרגשנו שאנחנו שותפים להיסטוריה” קובע נווה. “אחרי הנחיתה בשארם ולפני ההמראה הביתה כשהיינו מונעים מישהו נכנס לתא וסימן לטייס המשנה לצאת, עזר וייצמן התיישב לידי”, נזכר חיים נווה, “הוא הוציא אחרי ההמראה בקבוק וויסקי ושתינו כל הדרך, הוא היה בעננים, את הבקבוק אני שומר עד היום. כל המסוקים נחתו בבסיס ואנחנו עוד היינו באוויר מדברים ומתלהבים, לא ידענו איפה אנחנו. בסוף נחתנו חצי שעה אחרי כולם”. אחרי המבצע נערך תחקיר בהשתתפות משה דיין ששיבח את הפעולה. |
