מבצע “פונטיאק” -הנחתת התותחים על ג’בל עתקה במלחמת יום הכיפורים

פורסם במקור בביטאון “מערכות” גיליון 391
באישור הוצאת “מערכות”

המבצע הראשון שבוצע ע”י טייסת 118 במלחמת יוה”כ  היה ב-10 באוקטובר. למבצע הזה התכוננו חודשיים לפני המלחמה כשהגיעו לארץ מארצות הברית ארבעה תותחי M-102 יבילי אויר.אלה תותחים קלים יחסית, שניתן לקפל אותם ולהכניסם למסוקי היסעור.

עשינו איתם כמה אימונים, שכללו הטסה שלהם בתוך המסוק ובמתלה המטען  והנחתה שלהם בנקודות מיוחדות. באחד מהאימונים נשמט בטעות תותח מאחד המסוקים ונשבר.כך, כשהתחילה המלחמה נשארו בארץ רק שלושה תותחים.

ב-10 באוקטובר הגיעה הוראה לטייסת להכין שני מסוקים לטיסה עם תותחים לג’בל עתקה, מערבית לעיר סואץ. יחידה של עשרים ושניים תותחנים עם שני תותחים הגיעה לטייסת. מכיוון שצה”ל לא ידע שכבר התאמנו עם התותחנים,שלחו איתם גם צנחן אחד, את עמוס ירון שבדיוק אז חזר מארה”ב, כקצין קישור,כך שבעצם היו ביחידת התותחנים עשרים ושלושה לוחמים.

שאלתי את הלוחמים אם יש להם מודיעין למבצע.הם אמרו שלא. ביקשתי מהמטה  מודיעין ונתוני מטאורולוגיה-ולא היה כלום.תכנית המבצע היתה להנחית את התותחים על ג’בל עתקה בשטח שנראה בצילום האויר ישר יחסית,ולהפגיז את ציר קהיר-סואץ.רק לאחר המלחמה התברר לי שהכוונה היתה לא סתם להפגיז את הכביש, אלא להפגיז צומת קשר חיוני מאד.

טסנו לרפידים והחלטנו שכשנגיע לשם נקבע כמה תחמושת אפשר לקחת ביחס למשקל המסוק.היסעור, כמו כל מסוק, יכול לשאת מטען קטן יותר ככל שמזג האויר חם יותר. ברפידים היה חם מאד, ולכן החלטנו להוריד קצת תחמושת מכל תותח. עשינו תדרוך אחרון ברפידים עם הכוח,קבענו את הדברים האחרונים במבנה ויצאנו לטיסה.

המקום הראשון שטסנו לעברו היה ראס סודר,שבו ישבה סוללת הוק.כשהייתי מפקד טייסת בביה”ס לטיסה בתקופת מלחמת ההתשה, הפילה הסוללה את אחד הטייסים שלי שעשה סיור לאורך החוף, כך שכבר הכרתי את טילי ההוק . ידעתי שהם לא ידידותיים. כשעברנו שם, יצרתי איתם קשר, ואמרתי להם בצורה הכי ברורה:”אנחנו חוצים את מפרץ סואץ בכיוון מערב, ואחר כך נחזור בכיוון מזרח, ויתכן שלא נחזור ביחד. אני מבקש מכם לא להפיל אותנו.”

טסנו נמוך. זה היה ליל ירח יפה. חצינו את מפרץ סואץ מדרום לג’בל עתקה, ופנינו צפונה לכיוון שטח ההנחתה. כאן התעורר ענין חשוב: בתדריך שלפני הטיסה אמר לי מפקד התותחנים:”במקצוע האזרחי שלי אני גיאולוג. הסתכלתי בצילום האויר של השטח שבו אנו אמורים להנחית את תותחים.זה שטח גדול,יפה כמו מגרש כדורגל.אבל נדמה לי גם שזה שטח סלעי מאד” שאלתי:”אז מה הבעיה”? הוא ענה לי:התותחים האלו קלים מאד. בכל יריה התותח קופץ כמה מטרים לאחור, וצטרך להחזיר אותו לנקודה שהוא היה בה ולאפס אותו. זה לוקח המון זמן ולנו אין את זמן הזה”.שאלתי אותו: “אז מה עושים”? הוא השיב :”במקרים רגילים אנחמו תוקעים באדמה יתדות מיוחדות מאלומיניום שאליהן אנו קושרים את התותח. אבל כאן אין חול, אלא סלעים, וכנראה היתדות לא יכנסו. יש אפשרות לנחות בשטח אחר, שהא מן גבעה. זה שטח פחות טוב לנחיתה, אבל שם אין סלעים. אני מציע שננחת בשטח הראשון,אני ארד מהמסוק עם פטיש גיאולוגים, אבדוק את הסלע ונחליט איפה לנחות”.

וכך עשינו.טסנו לשטח הסלעי, הגיאולוג (מפקד הכוח) קפץ מהמסוק,דפק על האבנים והסלעים, וחזר ואמר שאי אפשר לירות משם.ואז טסנו לאיזור של הגבעה והנחתנו שם את התותחנים. לאחר מכן הוריד המסוק השני את התותח השני ואת התותחנים שלו.

הסתובבנו בשני המסוקים מעל שטח ההמתנה. התותחנים אמרו שידרשו להם כ-50 דקות מהרגע שננחית אותם ועד שיסיימו לירות. ככה באמת היה. לאחר 50 דקות הם יצרו קשר ואמרו:”סיימנו,בואו תקחו אותנו”. יש לציין שקיים נוהל של פינוי:קודם כל המפונה קורא לך, אחר כך הוא מדליק משואת רדיו, אשר מחוון במסוק מראה את הכיוון אליה, אחר כך מבקשים ממנו להדליק פנס קרן, וכשמעריכים כי נמצאים קרוב למפונה, מבקשים ממנו להדליק את הטרפז,שהן ארבע מנורות על הקרקע.

ביקשתי מהם להדליק את המשואה.הם הדליקו אותה. אחר כך ביקשתי מהם להדליק את פנס הקרן. ואז, לפתע, במרחק של כ-3 ק”מ מהם נכנסתי לענן. זו היתה הפתעה גדולה מאד. באיזור מדברי אף אחד לא חושב שיווצרו  תנאי עננות. טסתי בגובה נמוך, ידעתי שאסור לי לטפס לגובה, כי אז עלולים לפגוע בי הטילים המצריים. הסתובבתי, חזרתי אחורה ויצאתי מהענן. ניסיתי לגשת מכיוונים אחרים- ממזרח,ממערב-ולא הצלחתי. היה לי ברור שיש בעיה קשה. התותחנים כבר ירו וחשפו את עצמם. על ההר היו כמה יחידות תצפית של המצרים. המצרים יגיעו אליהם תוך כמה שעות והתותחנים הם לא יחידת קומנדו. חייבים להוציא אותם מג’בל עתקה וחייבים גם להחזיר את התתחים, כי בכל הצבא יש רק שלושה כאלה.אבל אי אפשר לטוס בגובה כזה בתוך ענן.

החלטנו לעשות מה שלא עשינו אף פעם: לרדת לגובה נמוך, מחוץ לענן, להדליק אורות נחיתה, לטוס בגובה של 5-10 רגל ולעקוב אחר פני הקרקע. תידרכתי את הצוות שלי לגבי התכנית, והם היו קצת ספקניים. בסוף הצלחתי לשכנע אותם שכך נעשה. תידרכתי את טייס המשנה לבחון כל הזמן את המחט של המשואה ולהקריא מהירויות ואת המכונאי המוטס להקריא לי כל הזמן באיזה גובה אנחנו נמצאים. כך התקדמנו לאט לאט לעבר הכוח.

כשהערכתי שאנו נמצאים במרחק סביר מהם, ביקשתי ממפקד התותחנים לירות רקטות . כשראינו רקטות עפות, ביקשתי שידליקו את פנס הקרן ואת הטרפז. טסנו לכיוון הרקטות,  מצאנו את הטרפז ונחתנו ליד הכוח. זה לקח הרבה זמן אבל נחתנו.

בשלב זה החלטתי שהמסוק השני לא יכנס משום שזה מסוכן מידי, ושאנחנו ניקח את שני התותחים. הודעתי לו להשאר בשטח ההמתנה עד שנמריא.

כבר לפני המלחמה תירגלנו את האפשרות של העמסת שני תותחים במסוק, אבל חיל האויר טען שלא ניתן לעשות זאת. בג’בל עתקה הוכחנו שזה דווקא אפשרי בהחלט. תותח אחד הכנסנו בקלות יחסית, אבל אז נקרע כבל גרירת המטען והתותחנים לא הצליחו לדחוף את התותח במעלה הכבש. החלטתי לטוס לעבר נקודה אחרת שבה מתחיל השיפוע של הגבעה. נחתתי כשהמסוק נוטה בזוית חדה קדימה ואז הצליחו התותחנים להכניס את התותח השני לתוך המסוק.

“נחתתי כשהמסוק נוטה בזוית חדה קדימה ואז הצליחו התותחנים להכניס את התותח השני לתוך המסוק.” ציור המראה את המסוק המרחף במדרון והתותחנים דוחפים את התותח למסוק
(ציור:אודי צופף ז”ל דרך IDF ARMOURׂ)

בינתיים עבר זמן רב, היינו קצרים  מאד בדלק. עשינו חישוב שלא בטוח שנצליח להגיע לרפידים עם הדלק שיש לנו.אמרתי למכונאי המוטס:” יאללה, יאללה, תספור אותם ותסגור את הדלת”.הוא ענה לי:”מה זה תספור אותם? אין כאן אף אחד” שאלתי אותו היכן הם והוא ענה: “המפקד שלהם לקח אותם לסרוק את השטח ולראות שהם לא שכחו כלום”. חשבתי שאני משתגע. בסוף הם הגיעו, סגרנו את הדלת והמראהו חזרה הביתה. הגענו לרפידים קצרים מאד בדלק.

כשנחתנו עמוס ירון ניגש אלי ואמר:”יובל, ידענו שאתה לא תשאיר אותנו על ההר הזה”. הם לא ידעו כמה זה היה קרוב לכך.

סיפר אל”מ (דימ’) בעז קידר שהיה המכונאי המוטס במסוקו של אפרת (מתוך ספרו “בחזרה למעגל הראשון”, באדיבות המחבר)

כחודשיים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים הגיעו לארץ ארבעה תותחים נגררים מסוג “הוביצר” יבילי אוויר (שאפשר להעביר ממקום אחד למקום שני). בניגוד להתנהלות כיום, אז לא הייתה יחידת מנ”ט ופתיחת התחום של יכולות הביצוע בטיסה נעשו בטייסת עצמה על ידי צוותים מהטייסת. במסגרת בדיקת יכולות ההטסה של התותחים לקראת פעילות עתידית, ביצענו כמה אימוני הטסה. באחד מהאימונים האלה התותח נשמט בזמן ביצוע תובלה במתלה מטען ונהרס כליל. נוצר מצב שעם פתיחת המלחמה נותרו בצה”ל רק שלושה תותחים תקינים וכשירים לפעולה. אחת המסקנות מהאימונים הייתה שלא ניתן להעמיס שני תותחים על מסוק. אורך תא המטען הוא 9.14 מטרים ואילו אורכו של כל תותח היה 6.67 מטרים.

המשימה שהוטלה על הכוח הייתה לבצע פשיטה מוסקת (באמצעות מסוקים) בעומק מצרים בעורף האויב, כדי לשבש את המערכים העורפיים של המצרים ולאלץ אותם להפנות תשומת לב מחזית הלחימה אל שטחם. מתווה הפשיטה כלל נחיתה בג’בל עתקה ומשם ביצוע ירי ארטילרי לעבר מפקדת הארמייה השלישית וכן לעבר צומת קשר חיונית הממוקם בקרבת הקילומטר ה-101 על ציר קהיר-סואץ. לאחר ליל פעילות עמוס, מתיש וארוך, וריס, חברי המכונאי המוטס, ואנוכי זכינו למנוחה וירדנו לישון במגורי הטייסת. בשעות הצהריים שמענו נקישה חזקה בדלת ונאמר לנו להתלבש ולעלות באופן מידי לטייסת. כאשר הגענו אל הטייסת נאמר לשנינו שיש מבצע מיוחד שאנחנו אמורים להשתתף בו. “הַתחילו להתארגן לביצוע, היות ולוח הזמנים מאוד צפוף”. לכל אחד מאִתנו נקבע מסוק שעליו היינו אמורים לבצע את המשימה, ושאותו היינו אמורים להכין לצורך ביצועה. נמסר לנו גם פירוט התצורה הנדרשת: התבקשנו להכין את שני המסוקים לקליטת תותח “הוביצר”. כל אחד מאִתנו העמיס את התותח אל תא המטען בהתאם לנוהל שתורגל בכל ניסויי העמסה, כך שקנה התותח מופנה אל זנב המסוק. לאחר שסיימנו את בדיקת המסוקים ואת הכנתם לטיסה נכנסנו, בשעת אחר הצהריים, לתדריך לצורך ביצוע המשימה. יובל אפרת, מפקד הטייסת, העביר את התדריך. בין שאר דבריו הוא הודיע שלאחר הנחיתה ברפידים יוחלט, בהתאם לטמפרטורה החיצונית שתשרור שם, כמה פגזים יהיה ניתן להטיס בכל מסוק למבצע (טמפרטורה גבוהה משמעה משקל המראה נמוך יותר, ולכן מספר הפגזים יהיה קטן יותר). היה לי מוזר במיוחד לשמוע אדם רציני כמותו, אשר אינו מרבה להתבדח ולצחוק, אומר: “שוחחתי עם סוללת ההוק בראס סודר (שיום קודם לכן פתחה באש על מטוס של חיל האוויר) וביקשתי מהם שלא יפתחו עלינו באש, חלילה”.

לטייסת לא היו די מסוקים כדי לבצע את הנחתת הכוח בידי זוג מסוקים אחד ואת פינויו בידי זוג מסוקים אחר, ולכן הוחלט שזוג המסוקים המנחית את הכוח ימתין בשטח ויפנה אותו מיד לאחר שיסיים את משימתו. היינו אמורים להמריא באור אחרון ולנחות להתארגנות אחרונה ברפידים, לפני ההמראה למבצע המיוחד. המבצע תוכנן רק כ-6 שעות לפני שהמראנו לרפידים והפקודה לביצוע ממטה חיל האוויר הגיעה רק כשעתיים לפני ההמראה לשם, בלי שצורפו אליה נתונים משלימים עדכניים וחיוניים כמו מודיעין, מזג האוויר ועוד. שרטוט המפות נעשה, מחוסר זמן, במהלך הטיסה מתל נוף לרפידים. בהעדר עדכון מודיעיני החליט יובל לתכנן את נתיב הטיסה מרפידים לג’בל עתקה על בסיס המידע המודיעיני האחרון, שכלל את מיקום סוללות הטילים ואת מיקום המוצבים המצריים. הוא יצא מנקודת הנחה שהטמפרטורה בנתיב הטיסה תהיה דומה לזו ששררה ברפידים.

ב-10 באוקטובר לקראת ערב המריאו מבסיס תל נוף שני מסוקי יסעור מטייסת “דורסי הלילה” ובהם כוח תותחנים ושני תותחים נגררים, בדרך לרפידים. כוח הביצוע, בפיקודו של סא”ל עמוס ירון, לימים אלוף וראש אכ”א, כלל 22 לוחמים (תותחנים ואנשי מילואים מסיירת מטכ”ל, לאבטחת התותחנים בזמן הירי). נחתנו ברפידים לצורך התארגנות אחרונה שכללה בדיקה של המסוקים ותדלוקם, וביצוע תדריך מסכם עם הכוח המוטס. כיוון שהטמפרטורה ששררה במקום הייתה גבוהה, יובל החליט שהכוח יוריד מכל מסוק 25 פגזים כדי שהמסוקים לא יהיו כבדים. לאחר סיום ההתארגנות המראנו לג’בל עתקה לביצוע המבצע.

הנחיתה במקום בוצעה כמתוכנן. הכוחות פרקו את התותחים באיטיות ניכרת (בתכנון המקורי תהליך הפריקה היה אמור להתבצע בתוך 2 דקות, ובפועל הוא ארך 10 דקות). הכוח התארגן לביצוע הירי והמסוקים המריאו להמתנה מחוץ לקו ה-אמ”ט .

טסנו במעגל המתנה בגובה של 300 רגל והיינו אמורים לשהות בנתיב זה במשך כ-30 דקות מקסימום, עד שהכוח יסיים את ביצוע הירי ויודיע לנו להגיע אליו לצורך פינויו. אנחנו, שטסנו במסוק מספר 1, המתנו באוויר בנקודה המזרחית ואילו המסוק השני המתין בנקודה המערבית.

שני שיקולים מרכזיים הביאו להחלטה להמתין באוויר: חוסר במידע מודיעיני עדכני הביא את יובל להחלטה שאין לעבור יותר מפעמיים (הלוך וחזור) באותו נתיב טיסה, והעובדה שיציאה מתוך השטח המצרי (על כל המשמעויות שהיו כרוכות בכך) לביצוע תדלוק ברפידים או באבו רודס וחזרה לפינוי הכוח הייתה אורכת זמן רב.

הכוח הציב את התותחים והפגיז בעוצמה רבה במשך כ-50 דקות את צומת קהיר-סואץ. תוך כדי הירי נראו מכלי דלק בוערים וכן הבזקים נוספים של זרחן, שהציתו את הלהבות גם במטרות האחרות שהיו יעד להפגזה. הכוח הארטילרי טיווח וירה 90 פגזים לעבר מפקדות הארמיה השנייה והשלישית וצומת הקשר החיוני על ציר קהיר-סואץ, והסב למצרים נפגעים רבים ואבדות קשות. בעת ביצוע התחקיר, לאחר סיומו של המבצע, התברר לנו שנגרם ליעדים הללו נזק תשתיתי עצום.

עם תום המשימה הזעיק מפקד הכוח את המסוקים לצורך פינוי הלוחמים והתותחים מהג’בל בחזרה אל שטחנו. הגענו מעל לאזור שבו הנחתנו את הכוח, אך משטח הנחיתה שתוכנן מראש היה מכוסה בקרעי עננים שהקשו על ביצוע הנחיתה. הקברניט יובל הורה למספר 2 להישאר ולהמתין באוויר, ואילו הוא החליט לנסות ולהיכנס לנחיתה כבודד, למרות העננות הכבדה שכיסתה את הג’בל. היינו חייבים לטוס בגובה נמוך ביותר כדי לא להיחשף למצרים ולהוות מטרה. יובל הלך סביב (ביצע הקפה נוספת) בתקווה למצוא חור נקי מעננים, שדרכו הוא יוכל לחדור, לזהות את משטח הנחיתה, לנחות ולחבור אל הכוח. יובל נכנס אל תוך העננים בגובה הנמוך מ-10 רגל. אני הייתי אחראי להקריא את גובה הטיסה. הוא המשיך בנחישות בניסיונותיו וניסה להיכנס לענן בכל פעם מכיוון אחר בגובה שציינתי. הוא האזין לגובהי הטיסה שהקראתי.

בניסיון השלישי יובל נכנס אל תוך הענן והתקדם באיטיות רבה ב”טיסת זחילה”. פנסי הנחיתה דלקו, כדי שהכוח יוכל לזהות את המסוק. מפקד הכוח שידר שהוא שומע אותנו קרובים. היינו מעליהם אך לא ראינו אותם. יובל ביקש מהמפקד לירות זיקוקים לשמיים לאימות ולזיהוי. בתוך הענן הבחנו ברקטות בכל הצבעים שיש לכוחות הקרקע: אדום, לבן וירוק. רק לצבע הירוק יש משמעות של רשאי לנחות, אך הפעם כל צבע היה קביל. מפקד הכוח הודיע ברשת הקשר בדיוק כאשר שמע אותנו מעליו, אך אנו לא ראינו מאומה תחתינו. לפתע נגלה לנו סימון של “טרפז” שסימן את משטח הנחיתה. זיהינו את משטח הנחיתה ונחתנו בתוכו.

בתכנון המקורי של המבצע היינו אמורים לנחות לצורך פינוי הכוח לאחר כ-30 דקות. בפועל, נחתנו לאחר כ-60 דקות. הפעילות הארטילרית ארכה כ-50 דקות וניסיונות הנחיתה עד לנחיתה עצמה ארכו כ-10 דקות, שהיו עבורי כנצח. מיד עם הנחיתה פתחתי את כבש ההטענה ויצאתי לבדוק את השטח. הבחנתי בשני התותחים הניצבים בשיפוע ובמרחק גדול מהמסוק. המשמעות של זה הייתה שהכוח צריך לדחוף את שני התותחים בעלייה לכיוון המסוק. שבתי אל המסוק ודיווחתי. יובל ביקש ממני לסגור את כבש ההטענה והמריא פעם נוספת, בגובה של 10 רגל לכל היותר. הוא חלף מעל הכוח ונחת מעבר לתותחים, כך שהם היו ממוקמים במדרון לכיוון המסוק. יובל אמר לי: “קדימה בועז, אנחנו לוקחים את שני התותחים הביתה”. השבתי לו: “זה לא ייכנס”.

אורכם של שני התותחים הוא 13.34 מטרים ואילו אורך תא המטען הוא 9.14 מטרים בלבד. אם נוסיף את אורך כבש ההטענה (מצב טיסה עם כבש הטענה במצב מאוזן), אז אורכו הכללי של תא המטען הוא 11.34 מטרים. ניסיתי להסביר את עצמי וחזרתי על דברי: “יובל, זה לא ייכנס” ואז שמעתי את תשובתו: “זה ייכנס! אנחנו לא משאירים חיילים וציוד צה”ל בשטח אויב!!!” באותו רגע נזכרתי ב”מבצע מלכה” שבו כוח הצנחנים מגדוד 890 השאיר אחריו בשטח מרגמה ששקעה בבוץ ונאלץ לפוצץ אותה באמצעות לבנת חבלה.

ביסעור קיימים שני מנופי העמסה באורך של כ-30 מטרים שאפשר למשוך באמצעותם ציוד אל תוך תא המטען של המסוק. הוצאתי את שני המנופים עד לקצה הטווח שלהם (מרחק של 20 מטרים מהמסוק). הכוח על ציודו היה עדיין מרוחק ממני ומקצה הכבלים עוד כ-30 מטרים. דיווחתי ליובל והוא הורה לי להתנתק מהקשר, ללכת אל הכוח ולהורות להם להתחיל לדחוף את התותח הראשון לעבר המסוק. ניגשתי אל הכוח והעברתי להם את ההנחיה. שבתי אל המסוק, התחברתי מחדש למערכת הקשר הפנימית ויצאתי אל מחוץ לתא המטען כדי לצפות ולדווח ליובל לגבי התקדמות העניינים. ראיתי שכל הכוח הקרקעי מנסה לדחוף את התותח, אך התותח אינו זז כלל. דיווחתי ליובל והוא הורה לי לרוץ אל הכוח ולהורות להם להתאמץ יותר ולדחוף חזק יותר. כך עשיתי. הכוח התאמץ מאוד ודחף את התותח. התותח התקדם כמטר אחד ונתקע. שוב דיווחתי ליובל: “קשה להם במיוחד. הכוח התאמץ והתותח נתקע להם”. יובל שב ואמר: “לך אליהם ותאמר שיתאמצו עוד יותר!” באותו רגע שאלתי את עצמי: “מה קרה לו, האם השתגע?” אך עם החלטות של מפקד המסוק, קל וחומר שהוא מפקד הטייסת, אין מתווכחים. ניגשתי אל הכוח והעברתי להם את הנחיותיו של יובל.

הכוח שינס מותניו והשקיע מאמץ עילאי עד לקצה יכולתו. וראו זה פלא – התותח התחיל לנוע והתקרב לעבר המסוק. העליתי את התותח כמו שהבאתי אותו, רק בשינוי אחד – הפעם הכנסתי את יצול הגרירה (הצד של הגלגלים ולא של הקנה) כמה שאפשר עד לתא הטייס. הסיפור חזר על עצמו בתותח השני. במונחים של פעם היו משתמשים בביטוי “קריעת תחת” וזה עדיין לא היה משקף את המאמץ שהכוח השקיע. אקורד הסיום כמעט הגיע, אלא שהתותח השני הגיע אל המסוק כאשר הקנה מופנה קדימה (ראו תמונה). שוב עלה בי הזיכרון של פיצוץ המרגמה בסוריה ב”מבצע מלכה” אבל מיד תפסתי את עצמי ואמרתי: “שתוק והמשך בעשייה”. משכתי את התותח אל תוך תא המטען עד שנתקע. שני קני התותחים, נפגשו זה בזה כאשר הגלגלים של התותח השני עדיין היו במחציתם מחוץ למסוק. החלטתי: “על החיים ועל המוות”. התחלתי להרים בזהירות את כבש ההטענה ועקבתי בחיל ורעדה אחרי כיוון קני התותחים. הקנה האחורי דחף את הקנה הקדמי ועבר לצִדו, וכעת גם הגלגלים של התותח השני נכנסו מעט פנימה. סימנתי לכוח לעלות וספרתי את הלוחמים. וידאתי כי על המסוק נמצאים 23 לוחמים. חזרתי על הספירה שלוש פעמים. היה לי חסר שמישהו יישאר בשטח… סגרתי את כבש ההטענה לחלוטין, עברתי קדימה אל תוך תא הטייס ונתתי ליובל את אישורי להמריא.

שתפו את המאמר

מנוי
Notify of
guest

0 Comments
Inline Feedbacks
צפה בכל התגובות

מאמרים אחרונים

קטגוריות

ניוזלטר מרקיע שחקים

הירשמו לניוזלטר של מרקיע שחקים ותהיו הראשונים לדעת על מאמרים ועדכונים חדשים באתר!

תודה על הרשמתך
0
Would love your thoughts, please comment.x