בגל התקיפה הראשון שטס במבצע “מוקד” לתקיפת שדות התעופה של חילות האויר הערביים עם פתיחת מלחמת ששת הימים בבוקר ה-5 ביוני 1967, השתתפה גם רביעית מטוסי אורגן של טייסת הצרעה.אות הקריאה של הרביעיה היה “כובע” והיא המריאה מחצור בשעה 07:52.
את הרביעיה הוביל מפקד טייסת 113 רס”ן יוסף סלנט, מספר 2 היה סרן מרדכי פינטו, מספר 3 סגן בני ארד ומספר 4 סגן ישראל בהרב.
המטוסים היו חמושים ב-2 פצצות וב-4 רקיטות 5 אינץ’. לאחר טיסה בגובה נמוך מעל הים חצה המבנה את חוף סיני בבראדוויל, חצה את חצי האי סיני בגובה נמוך והגיע אל הדלתא של הנילוס, ולאחר טיסה קצרה הגיע אל המטרה:בסיס ח”א המצרי פאיד.
בסיס האויר מספר 233 בפאיד היה בסיס גדול ולו 5 מסלולים רחבים. שכנה בו טייסת 55 של הבריגדה האוירית הראשונה ולה 15 מטוסי סוחוי SU-7BMK. זו היתה הטייסת המבצעית היחידה של מטוסי הסוחוי האלה בחיל האויר המצרי עם פרוץ המלחמה, והיא הועברה למקום זמן קצר לפני כן. כן שכנה בו טייסת 40 של הבריגדה האוירית התשיעית ובה מטוסי קרב מסוג מיג 21PF. הבסיס כבר העלה עשן כתוצאה מתקיפה של מבנה קודם של מטוסי מיסטר של טייסת 116 כשהגיע אליו המבנה ומשך לתקיפה.
המטוסים נכנסו ליעף הפצצה בזה אחר זה והטילו את פצצותיהם על המסלול. לאחר מכן התארגנו לריקוט. כל אותה עת נורתה לעברם אש נ”מ חזקה. סלנט נכנס ביעף שטוח, שיגר את הרקיטות שלו ולאחר מכן נכנס פינטו, ואז נפגע מטוסו,אורגן מס’ 59 , התרסק על המסלול, ועלה באש. סרן פינטו לא הספיק לנטוש ונספה. יתר המטוסים השלימו את משימתם וחזרו בשלום לבסיסם.
מספר תא”ל (דימ’) ישראל בהרב:
ערב לפני המבצע, הייתה כבר תחושה שהמבצע יופעל למחרת, היות ונתבקשנו ללכת לישון מוקדם. למחרת, כשנכנסנו מוקדם בבוקר לחדר התדריכים וראינו את כל המבנים רשומים על הלוח, עם המטרות הזמנים ושמותינו, נכנסנו לאווירה מיוחדת, עירוב של התפרקות מתקופת ההמתנה הארוכה וכניסה לריכוז, התכוננות לטיסה ומתח אישי מפני הבלתי נודע. ככלות הכל, ‘הנחות העבודה’ היו שמכל מבנה רביעייה יש סיכון שאחד לא יחזור וכן, שהמבצע עלול להימשך כשלושה ימים (אשר בפועל הושלם ב 3 שעות והוכרע בדקות הראשונות).
סגן ישראל בהרב,סגן עתניאל שמיר וסגן רוזלאר (באדיבות ישראל בהרב)
בתדריך היו מספר הנחיות יוצאות דופן בנוגע לתקלות אם יהיו בתהליך התגלגלות המבצע. הן נבעו מהחשאיות של המבצע, שהיה הפתעה מוחלטת לאויב, עד לנפילת הפצצות הראשונות על המסלולים: הראשונה – לא להפעיל את הרדיו עד ל”ש”. היות וכל תהליך ההתכנסות לעמדת ההמראה הי ללא רדיו, למרות כל ההכנות והאימונים המדוקדקים שעברנו, היה חשש שמטוסים לא יצליחו להגיע למסלול ההמראה תקינים במקום ובזמן, ההנחיה – להמריא במבנה חסר. מטוס שמתקלקל בדרך אל המסלול וחוסם לאחרים – הטייס יסיע את המטוס אל האדמה, מחוץ למסלול. תקלה לאחר ההמראה, שאינה מאפשרת המשך – הטייס יעזוב את המבנה, לא יחזור לנחיתה, היות והמסלולים רוויים בהמראות, ימתין בגובה נמוך ב’צד’ ויכנס לנחיתה רק בגמר ההמראות. טייס שנאלץ לנטוש – ינטוש בגובה נמוך ללא דיווח ברדיו, גם אם זה מתחת לגובה הנכון לנטישה, על כל המשתמע מכך.
בנוסף לפצצות והרקיטות, המטוסים היו חמושים גם ב 4 תותחים 20 מ’מ אינטגרליים. בהמשך ליעף ההפצצה, אותו השלימה כל הרביעייה כראוי ובשלום, עברנו לפי התכנון, ל 3 יעפי צליפה בתותחינו על מטרות מטוסים בשדה.
ביעף הצליפה הראשון ראיתי לפני את פינטו יורד נמוך, לא נחלץ מהיעף וממשיך מטה, עד שנמרח על הקרקע בלהבות אש ההתרסקות. היה הרבה נ’מ בשדה, עם זאת, היות והמטוס לא החל לבעור לפני ההתרסקות, לא ברור לי האם הוא הופל או התרסק מעצמו. המשכנו בביצוע 2 יעפי הצליפה הנוספים ללא פינטו.
הרביעיה שלנו הוסיפה את חלקה החשוב לסגירת המסלולים למניעת המראות אויב ועוד לא מעט מטוסים שרופים על הקרקע מאש תותחינו.
תחושות והתרשמויות נוספות:
עם היציאה מהתקיפה, לאחר המשיכה לגובה, אפשר היה לשמוע את עומס הדיווחים ברדיו על התוצאות ועל הנפגעים. אפשר היה לראות את כל ‘עמודי העשן’ אשר סימנו את כל אחד ואחד משדות הדלתא. הרדיו והמראה הזה, יחד עם ידיעת ההצלחה של המבנה שלנו בביצוע המשימה, האפילו על תחושת המחיר האובדן הכבד של פינטו וחברים אחרים ונתנו לי הרגשת התעלות של ניצחון. כבר אז היה ברור לי שהמלחמה הוכרעה ומכאן זה רק שאלה של כמה זמן.
(באדיבות ישראל בהרב)
נחיתה. בניגוד לכל הביצוע המבצעי המדויק והמתוכנן, הקטע האחרון של הטיסה – הנחיתה, היה הזוי לחלוטין. הרי את כל קצב ההמראות המטורף שעברו המסלולים שעה קודם, עתה הם היו צריכים להכיל שוב, בנחיתות, אשר הקצב שלהן בדרך כלל איטי יותר… בנוסף, היות וחלק מהמטוסים היו פגועים, אירעו גם התרסקויות על המסלולים, מה שהביא לסגירתם לנחיתות לפרקי זמן. דרוש היה הרבה קור רוח ואימפרוביזציות לעבור בשלום גם את קטע הנחיתה, שלפתע התגלה כבכלל לא מובן מאיליו. זה לא פחות מנס שכל מי שהצליח לחזור תקין מהתקיפות – גם הצליח לנחות בשלום.
