סא”ל (מיל’) יוסי עבודי ז”ל היה מראשוני ענף הסטוריה של חיל האויר. מאמרו זה פורסם במקור בחוברת “קובץ מאמרים” בהוצאת מכון האחים פישר למחקר אסטרטגי,אויר וחלל,פרסום מס’ 27,אוקטובר 2005.
תודתנו למכון פישר על אישורו לפירסום המאמר ב”מרקיע שחקים””
ב”מלחמת יום הכיפורים” תקף חיל-האוויר שני מערכי טילים קרקע-אוויר – בחזית המצרית ובחזית הסורית. שני המערכים – באיכותם, בצפיפותם ובגודלם, ושילובם עם תותחים נ”מ בקטרים שונים ומונחי מכ”ם – היו ללא תקדים. במלחמה זו נגד הטילים התנסה חיל-האווירבמשימה אשר לא התנסה בה אף חיל-אוויר אחר.
תקיפת מערכי הטילים והשמדתם הייתה חלק מתוכנית השגת העליונות האווירית שנקבעה כמשימה ראשונית של חיל-האוויר, בכל מתאר מלחמה, במגמה להשיג חופש טיסה למטוסי התקיפה, אשר ישתתפו בלוחמת היבשה.
“מלחמת יום הכיפורים” נפתחה בהפתעה ובהתראה קצרצרה, לפני גיוס מערך המילואים והיערכותם בחזית. כוחות צה”ל הסדירים שהיו ערוכים בגבולות היו מעטים ולא יכלו לבלום את פריצת כוחות האויב בשתי החזיתות. בגלל המצב החמור שנוצר, נדרש חיל-האוויר להשתתף בלוחמת היבשה ובבלימת האויב בטרם השמיד את מערכי הטילים ועוד לפני שהיה לו חופש טיסה – מהלך שנגד כאמור את תוכניות המלחמה שהיו בחיל-האוויר ושעל פיהם התכונן לפעול בחזית. רק ביום השני למלחמה תקף חיל-האוויר שני מערכי טילים,המצרי והסורי. בשתי התקיפות לא היו הישגים משמעותיים ואבדות חיל-האוויר היו רבות.בהמשך המלחמה הצליח חיל-האוויר להשיג הישגים כנגד מערכי הטילים, אולם בתשלום כבד. מערך הטילים הסורי לא הושמד עד סוף המלחמה, ומטוסי התקיפה פעלו במשך כל המלחמה בגולן בחזית מוכת טילים.
בחזית המצרית – הותקף מערך הטילים המצרי לסירוגין, כל אזור בנפרד, ועד לקראת סוף המלחמה הושמד המערך כולו.אחרי המלחמה נערכו תחקירים רבים שבהם נותחה פעילות החיל והתקיפות נגד מערכיהטילים. נלמדו לקחים והוסקו מסקנות באשר לתקיפות סוללות הטילים. היו ויכוחים עלמידת הצלחתו של החיל בתקיפת מערכי הטילים, היו גם מפקדים שמתחו ביקורת בהקשר להפעלתו של חיל-האוויר נגד הטילים, וכן נמתחה ביקורת בדבר תהליך קבלת ההחלטות הקשורות לשיקולים שנתקבלו בדבר העברת המאמץ האווירי נגד מערכי הטילים מחזית לחזית מבלי לסיים את המבצע שהחל בו בחזית אחת.במאמר זה ארחיב מעט את היריעה בקשר לפעילות חיל-האוויר נגד מערכי הטילים, תחילה מנקודת ראות היסטורית ובהמשך הדגשה לתקיפת הטילים בשתי החזיתות ביום השני ל”מלחמת יום הכיפורים”. אסביר את תמונת-המצב שנוצרה במטכ”ל בשתי החזיתות ותהליך קבלת ההחלטות בדרג הרמטכ”ל ומפקד חיל-האוויר, אשר חייבו את השינויים בכל הקשור לפעילות החיל בשלב זה של המלחמה.
מערך סוללות הטילים המצרי
מיד עם הפסקת האש ב”מלחמת ההתשה”, ב-7 באוגוסט 1970, קידמו המצרים את מערך סוללות הטילים שלהם מזרחה לכיוון התעלה והציבו אותן במחפורות, בכך הפרו את תנאי הסכם הפסקת-האש. מערך הטילים נפרס בחזית בין כותמיה – תל-אל-כביר. מפקדת חיל-האוויר המליצה אז לתקוף את מערך הטילים בגלל הפרת ההסכם על-ידי המצרים, אולם הדרג המדיני לא אישר את התקיפה והחליט להבליג על ההפרה המצרית.
בהמשך, מערך הטילים בתעלה גדל והורחב בהתמדה. מצרים רכשה סוללות חדשות מבריה”מ והציבה אותם ממערב לתעלה, וצוותים מצריים התאמנו ברוסיה בהפעלת סוללות טילים.כשנה לאחר “מלחמת ההתשה”, בנו המצרים בסיסי טילים נוספים רבים מבטון מזוין,בסיסי הטילים נבנו עם כושר ספיגה גבוה. המנ”א (מרכז ניהול האש) של הסוללה נבנה כחדר יצוק בטון מזוין, מכוסה בשכפ”צ (שכבת פיצוץ) עבה. נבנו גם בסיסים חלופיים,שיכלו לקלוט סוללות מדלגות או מתקדמות לכיוון החזית. כמו-כן נבנו בסיסי דמה להטעיה שגם בהם ניתן להציב סוללות.
מערך הטילים שהוצב בחזית המצרית, אורגן במסגרת חטיבתית לפי הדוקטרינה הסובייטית,וכל חטיבה כללה בין 5-6 סוללות. תחילה החטיבות הורכבו מסוללות הומוגניות מסוג אחד,אולם בהמשך הפכו לחטיבות טילים מעורבות, שכל אחת מהן כללה טילים מסוג SA-2B,SA-2C.ו-SA-3. בהמשך, סייעו הסובייטים למצרים בכך שסיפקו להם סוללות ניידות,ואיכותיות מסוג SA-6 וצוותים מצריים הוכשרו בבריה”מ להפעלתם. הרוסים סיפקו למצרים גם “טילי כתף” מסוג SA-7 “סטרלה” (שכונו “זרת”). טילים אלה אורגנו כגדודים והופעלו על-ידי חוליות בנות שני אנשים. בתחילה הוקמו שני גדודים של 12 מחלקות שהיוו חלק אינטגרלי בהגנה על סוללות הטילים. בהמשך נרכשו טילי “סטרלה” נוספים שצורפו לכוחות היבשה בדרגים השונים של החטיבות והאוגדות וכן מחלקות אחרות שצורפו להגנה על חיל-הים המצרי.בין סוללות הטילים הוצבו סוללות תותחים נ”מ 23 מ”מ דו-קני ונרכשו תותחי נ”מ מתנייעים מסוג ז.ס.יו-23 מונחי מכ”ם, ארבע-קנים. סוללות תותחי הנ”מ יועדו להגן על סוללות הטילים מפני מטוסים מנמיכי-טוס, וכמובן גם על כוחות היבשה.
ערב המלחמה כלל מערך הטילים המצרי 146 סוללות מאורגנות בארבע דיוויזיות, שכללו:41 סוללות SA-2B,שלושים ואחת סוללות SA-2C,ששים וארבע סוללות SA-3,ועשר סוללות ניידות SA-6 (ניידות).רוב הסוללות הנייחות הוצבו בעומק מצרים מסביב לאתרים אסטרטגיים: דיוויזיה 5 הגנה על מרחב קהיר ועמק הנילוס,דיוויזיה 10 הגנה על צפון מצרים מפורט סעיד,אלכסנדריה ועד גבול לוב, דיוויזיה 12 הגנה על סכר אסואן ומצרים עילית עד אזור ים סוף.בחזית התעלה הוצבו 55 סוללות טילים מאורגנות בדיוויזיה 8 שכללה: חמש עשרה סוללות SA-2B, עשר סוללות SA-2C,עשרים סוללות SA-3,ועשר סוללות SA-6. מערך סוללות זה אורגן ב- 6 חטיבות טילים, בצורת “בננה” לתעלה מאזור קנטרה ועד שלופה ממזרח לסואץ בעומק של כ-20 ק”מ ובמרחק של 15 ק”מ מקו התעלה. מערך סוללות זה נתן הגנה הדדית בין חטיבה אחת לחטיבה שכנה. כמו-כן הייתה חטיבה נפרדת שכללה 5 סוללות טילים בצפון התעלה ממערב לפורט-סעיד באזור ג’מיל.
במצרים פעל מערך התרעה ארצי מאורגן בדיוויזיות ומשולב עם מערך ההגנה האווירית הארצי. מערך זה כלל יחידות מכ”ם להתרעה מוקדמת מסוגי P-12 ו-P-15 ומד גובה, והיה מרושת בכל מצרים מדרום ועד צפון. בגזרת התעלה מוקמו יחידות המכ”ם: בפרוט-סעיד,אזור קנטרה, אזור איסמעיליה, פאיד, כספרית, שלופה, סואץ. גדודי המכ”ם שימשו כמוצבי מכ”ם מרכזיים (מעין יב”א – יחידת בקרה אזורית). יחידות המכ”ם שידרו תמונת מכ”ם אווירית בדבר תנועת מטוסים ונתיבם כולל כיוון וגובה. אינפורמציה זו נקלטה על-ידי יחידות ההגנה האווירית, ואלה העבירו אותה לחטיבות שהעבירו אותה למנ”א של הסוללות הרלוונטיות של אותו אזור.
כמובן שמערך ההגנה האווירית היה משולב עם טייסות יירוט, ועליו פיקד “חיל הגנה נ”מ”.
מערך סוללות הטילים הסורי
ב”מלחמת ששת הימים” לא היו בסוריה סוללות טילים נ”מ, וההגנה האווירית שלהם התבססה על מטוסי יירוט ועל תותחי נ”מ. הגנה זו לא הייתה יעילה ולא הצליחה למנוע מחיל-האוויר הישראלי לתקוף ולהשמיד יותר ממחצית חיל-האוויר הסורי כבר במטס השלישי של היום הראשון למלחמה.
כמסקנה וכלקח מ”מלחמת ששת הימים”, החלו הסורים, בסיוע סובייטי, לבנות מערך סוללות טילים נ”מ. תחילה הוקם מערך זה, בשנת 1968, בצפון סוריה ליד חומס. בהמשך דילג המערך דרומה לאזור דמשק, כדי להגן על הבירה הסורית, ובהמשך התקדם לכיוון דרום להגנה על רמת הגולן.
מערך הטילים הסורי כלל בתחילה סוללות כבדות ונייחות מסוג ס.א.2, אולם החל משנת 1972 התווספו עליהן סוללות איכותיות מסוג ס.א.3.מערך הטילים הסורי הפך בהמשך למערך בעל משמעות כמותית ואיכותית. מערך הטילים הסורי אורגן ומוקם ממזרח לרמת-הגולן ומסביב לבירה דמשק. באפריל 1973 נקלטו בסוריה סוללות ניידות מסוג ס.א.6, שאורגנו במסגרת חטיבתית לפי הדוקטרינה הסובייטית. מערך הטילים הסורי החל, כאמור, לדלג דרומה ונפרס במערך שיכול היה להגן על כוחות הקרקע שנפרסו ממזרח לקו הגבול – שם נערכו חמש דיוויזיות שריון ורגלים.
עד מחצית שנת 1973 פונה צפון סוריה ממערך הטילים שנע כולו לדרום, ונערך להגנה על אזור היערכות כוחות השריון והרגלים ממזרח לחזית.מערך הטילים הסורי ערב המלחמה היה ערוך להגנה על מרחב דמשק וסביבתה, טילים הוצבו באזור צינמין ושייך-מסכין. מערך הטילים כלל ערב המלחמה 36 סוללות טילים,מהן:שש סוללות SA-2B,שבע סוללות SA-2E,שמונה סוללות SA-3,ןחמישה עשר סוללות SA-6.מערך הטילים הסורי בחזית כלל 25 סוללות מאורגנות בשלוש חטיבות:חמישה עשר סוללות SA-6,שלוש סוללות SA-3,שלוש סוללות SA-2B וארבע סוללות SA-2E.מכאן שמערך הטילים הסורי התרכז ברובו בחזית רמת-הגולן (60% מהמערך). המערך נפרס בצורה כזו שאיפשר מתן הגנה הדדית בין סוללה אחת לשכנתה. חטיבות הטילים כללו סוללות מעורבות, וצפיפותן בקו החזית ושילובן עם תותחי נ”מ, נתנו הגנה טובה לכוחות היבשה. מערך זה היה, איפוא,מערך איכותי ונייד יחסית יותר מאשר המערך המצרי. מערך הטילים הסורי, במשולב עם תותחי הנ”מ כיסה למעשה את כל גובהי הטיסה המבצעית של מטוסי התקיפה. 60% מהמערך). המערך נפרס בצורה כזו שאיפשר מתן הגנה הדדית בין סוללה אחת לשכנתה. חטיבות הטילים כללו סוללות מעורבות, וצפיפותן בקו החזית ושילובן עם תותחי נ”מ, נתנו הגנה טובה לכוחות היבשה. מערך זה היה, איפוא,מערך איכותי ונייד יחסית יותר מאשר המערך המצרי. מערך הטילים הסורי, במשולב עם תותחי הנ”מ כיסה למעשה את כל גובהי הטיסה המבצעית של מטוסי התקיפה.
טילי ס.א.7 “סטרלה” היוו אלמנט משלים למערך הטילים ולתותחי הנ”מ בחזית, והם גם שימשו כמחלקות אינטגרליות לכוחות היבשה.
מערך תותחי הנ”מ הסורי כלל למעלה מ-2000 תותחים בעלי קוטר שונה:תותחי 100 מ”מ מונחי מכ”ם,, תותחי 85 מ”מ,תותחים מתנייעים 57 מ”מ,זי.אס.יו 37 מ”מ ו-23 מ”מ דו קני.
בסוריה פעל מערך התרעה בכמות ובאיכות, שנועד לתת אינפורמציה על תנועה אווירית.הסורים פרסו יחידות מכ”ם במקומות הבאים: זבדני, ג’בל-אל-מנע, נועימה, שהבא, סייקל,מרג’-א-סולטן, דמייר. בנוסף, קיבלו הסורים אינפורמציה אווירית גם ממכ”ם בג’בל-ברוך בלבנון וממכ”ם מצפים בירדן. מרכז המבצעים של ירדן בעמאן דיווח למרכז חיל-האוויר הסורי בבבילא על תנועת מטוסים שטסו דרך ירדן.
הן מצרים והן סוריה ארגנו, כאמור, את מערכי הטילים שלהן בהתאם ללקחים שהפיקו מ”מלחמת ששת הימים” ו”מלחמת ההתשה”. לקחים אלה הועברו ביניהן. כך למשל העבירו הסורים למצרים נתונים על תקיפת חיל-האוויר את הסוללה בחאן-א-שייך בנובמבר 1972,לאחר שהגיעו למסקנה שסוללה מבודדת בשטח, סיכויה לשרוד תקיפה אווירית מועטים,וכן העבירו המצרים לסורים את לקחיהם באשר לתקיפות חיל-האוויר נגד טילים ב”מלחמת ההתשה”.
התמודדות חיל-האוויר נגד מערכי הטילים לפני מלחמת יום הכיפורים
סוללות טילי קרקע אוויר הותקפו על-ידי חיל-האוויר עוד במלחמת ששת הימים. התקיפות נגד טילים, שהיו במצרים בלבד, לא היוו בעיה מיוחדת בגלל פיזורם בשטח ובגלל סוגם היחיד -עשרים ושבע סוללות ס.א.2 בלבד, מהן בלבד. מערך הסוללות המצרי באותה תקופה כלל 20 סוללות מבצעיות, מפוזרות על פני שטחים נרחבים וכיסו אזורים בקהיר, באלכסנדריה, באסואן ובתעלת סואץ.
תקיפת הסוללות ב- “ששת הימים” היוותה מטרה משנית. הותקפו הסוללות בפורט-סעיד ובאל-חפייר שהיוו איום על נתיבי חדירה שבהם עברו מטוסינו.במלחמת ההתשה הותקפו סוללות טילים בתעלה בעת ביצוע מבצע “בוקסר 1″ על ידי חיל האוויר ב-20.7.69 .אז הותקף גם מערך פורט-סעיד. במשך כל המלחמה בין השנים 1970-1969 הותקפו סוללות טילים רבות, תחילה בחימוש רגיל כמו נפל”ם, צליפה בגובה נמוך, ובהמשך גם בפצצות. התקיפות בוצעו על-ידי מטוסי סקייהוק ומיראז’. מערך הטילים המצרי לאורך התעלה נפגע והושלם בכל פעם מחדש. מטוסי הפנטום שנקלטו בחיל-האוויר בחודש ספטמבר 1969, נכנסו לפעילות מבצעית תוך זמן קצר יחסית, והחלו משתתפים בתקיפות בתעלה. מערך הטילים המצרי שהושלם לאורך התעלה הותקף בחודש דצמבר ב”יום תקיפת טילים” על 5 סוללות. התקיפות היו משולבות בין מטוסי פנטום וסקייהוק.ההצלחה הייתה מלאה, כל חמש הסוללות הושמדו. בעקבות התקיפות בדצמבר, החלו המצרים בבנייה מסיבית של מחפורות (בסיסי טילים). תחילה ניסו להקים מערך מחפורות עם טילים, במשולש איסמעיליה-סואץ-קהיר. בהתחלה הוקמו מחפורות ולאחר מכן מוקמו בהן סוללות טילים מבצעיות. הקמת מערך טילים צפוף היה בו כדי ליצור בעיה לחיל-האוויר בגלל ההגנה ההדדית שנתנה סוללה אחת לשכנתה.
המחפורות (שלא ידענו תחילה את מהותן) הותקפו במסגרת מבצעי “קרחת” ו”שיער”. עד יוני 1970 הותקפו למעלה ממאתיים מחפורות ויותר מחמישים וארבע סוללות טילים.בסוף חודש יוני הציבו המצרים, בסיוע ובהדרכה סובייטיים, מספר מארבים ושיגרו טילים לעבר מטוסים מצלמים בקו שני ממערב לתעלה באזור תל-אל-כביר, ופגעו במטוס שחק-צילום שנפגע ונחת בבסיס חיל-האוויר.
חיל-האוויר ביצע מבצע “שיער 7” לתקיפת מערך טילים שכלל 4 סוללות. לטובת התקיפה הופעלו אמצעי ל”א (לוחמה אלקטרונית) לשיבוש המנ”א של הסוללות, שכלל ל”א מוטס ול”א קרקעי-מנגד. בתקיפה זו נפגעו שני מטוסי פנטום מטילים ונפלו. צוותי המטוסים נטשו – שלושה מהם (פיר, הרפז ולוס) נישבו ואחד (דוד יאיר) חולץ משטח אויב במבצע מיוחד בלילה. בהמשך הותקפו שוב סוללות טילים. ב-5 ביולי נפגע בעת תקיפת טילים מטוסם של זמיר ולויטוב ונפל במצרים, וצוות המטוס נישבה.
ב-18 ביולי הותקפו שוב סוללות טילים במצרים (בפעם האחרונה ב”מלחמת ההתשה”) במסגרת מבצע “אתגר”. ההפצצה בוצעה מהגובה, משולבת במערכת POD FORMATION (שנוסתה על-ידי האמריקנים בוויטנאם) עם שילוב מטוסים אחרים שהפעילו אמצעי ל”א מוטס וקרקעי. בתקיפה זו נפגעו שני מטוסים – מטוסם של חץ ועיני נפגע ונפל. חץ נהרג ועיני נישבה. מטוסם של אביהו בן-נון ולוי נפגע קשה, אך הצוות הצליח לנחות ברפידים.
עד לסיום “מלחמת ההתשה” ב-7.8.70 נפגע מטיל מטוס פנטום נוסף, של הצוות שוחט וגולדווסר, שהיה במשימת תקיפה (לא נגד טילים). שוחט וגולדווסר נשבו, גולדווסר מת בשבי. מטוס מספר 2 במבנה נפגע ונחת בבסיס חיל-האוויר. בחודש יולי ובשבוע הראשון של אוגוסט הותקפו 125 מחפורות ועוד 12 סוללות טילים.
ב”מלחמת ההתשה” תקף חיל-האוויר ששים ושש סוללות טילים ולמעלה מ-300 מחפורות,ובתקיפה נגד טילים אבד בראשית המלחמה מטוס סקייהוק שנפגע באש תותחי נ”מ, ולקראת סופה נפגעו מטילים, כאמור, עוד ארבעה מטוסי פנטום בעת שהיו במשימת תקיפת טילים ופנטום נוסף כשהיה במשימה אחרת.
מיד עם כניסת הפסקת האש לתוקף קידמו המצרים סוללות טילים מזרחה והפרו בכך את הסכמי הפסקת האש, שקבעו “שימור מצב” (STAND STILL), כלומר שימור המצב כפי שהיה ביום הפסקת האש. הייתה זו הפרה חמורה של הפסקת האש. מפקד חיל-האוויר, מוטי הוד, המליץ לתקוף את סוללות הטילים, אולם הממשלה החליטה להבליג ולא אישרה את התקיפה.
מבחינת חיל-האוויר, “מלחמת ההתשה” נסתיימה ברגשות מעורבים. בסך הכל נפגעה התשתית המצרית להקמת מחפורות להצבת סוללות טילים בתוכם. התקיפות המסיביות,תחילה נגד טילים, ואחר כך נגד מחפורות וטילים, מנעו מהמצרים את האפשרות לבנות ולשקם את מערך הטילים בקרבת התעלה. מאידך נפגעו ונפלו 5 מטוסי פנטום חרף האמצעים הרבים ללוחמה אלקטרונית שהופעלו. היו שטענו שהתקיפות לא היו יעילות בשל השיטות שבהן תקפו המטוסים, אחרים המליצו לשנות שיטות התקיפה. אולם היו גם שראו במלחמה זו הישג צבאי חשוב לישראל ולצה”ל – כוונת מלחמת ההתשה הייתה “לנפנף” אותנו מהתעלה, ואם נשארנו לשבת שם והישגנו הפסקת אש, זה היה הישג מבחינתם. היו אחרים שחשבו שמבחינה אסטרטגית הניצחון היה לנו, ואילו מבחינה טקטית לא הייתה לנו הצלחה.
בעקבות נפילת מטוסי הפנטום, היו אח”מים רמי דרג שיצאו בהכרזות כמו: “הטיל כופף את כנף המטוס”? חיל-האוויר נכשל נגד הטילים? אין פתרון לטילים ועוד הכרזות מסוג זה.
ההכנות בחיל-האוויר לקראת המלחמה נגד מערכי הטילים עם סיום מלחמת “ההתשה”, החל חיל-האוויר הישראלי להתכונן למלחמה במערכי הטילים ביתר שאת. המתכננים ומפקדת חיל-האוויר ישבו על המדוכה למצוא פתרונות למלחמה בטילים, והחלו בשידוד מערכות ובניית הסד”כ האווירי לקראת המלחמה הבאה, שבה יצטרך חיל-האוויר להתמודד שוב נגד מערכי הטילים. האימונים וההתכוננות בחיל-האוויר לתקיפת ולהשמדת מערכי הטילים של מצרים ושל סוריה הייתה במספר תחומים:
אימונים ושיטות תקיפה ייחודיות למלחמה בטילים.
פיתוח ורכש סוגי חימוש מיוחדים לתקיפת סוללות טילים.
פיתוח ורכש מערכות תומכות ומערכות מסייעות לשיבוש מכ”מי הסוללות.
הכנת פקודות-אב למלחמה במערכי הטילים המצרי והסורי בשלבים שונים של מלחמה בהפתעה או אחרי פתיחה באש ועוד.
אימון אינטנסיבי של הטייסות בהתאם לפקודות ולתכנונים.
תקיפה והשמדת מערך הטילים של האויב היוותה משימה בעלת חשיבות רבה בחיל-האוויר במקרה של מלחמה כוללת, וחלק בלתי נפרד מהמשימה להשגת העליונות האווירית.
תורת הלחימה בטילים – “תגר 4 ו”דוגמן 5”
תורת הלחימה בטילים נתגבשה תוך כדי מחקרים, ניסויים ותרגילים, רכש ידע ואמצעים וחימוש הולם. נושא הלחימה בטילים היה כמובן בסדר עדיפות גבוה, והמחלקות השונות במפקדת חיל-האוויר נרתמו כולן לגיבוש התורה, וביצוע הניסויים והתרגילים. תורת הלחימה שהתגבשה יושמה בפקודות. הפקודות שונו ועודכנו בהתאם לשינויים במערכי הטילים ולהתפתחות בתכנון המבצעי. כך הפכו הפקודות לתוכניות-אב סדורות ומפורטות שהיוו את הנדבך עליו הושתתה התורה המבצעית בחיל לתקיפת הטילים.
ערב מלחמת יום הכיפורים התגבשו והיו בחיל-האוויר שתי פקודות להשמדת הטילים:
פקודת “תגר 4” – שכללה תיק-אב להשמדת מערך הטילים בתעלה במצרים.
פקודת “דוגמן 5” – שכללה תיק-אב להשמדת מערך הטילים בחזית רמת-הגולן בסוריה.
בנוסף להן היו כמובן פקודות-אב נוספות – לתקיפת שדות-תעופה, מטרות אסטרטגיות ועוד (שעליהן לא נרחיב במאמר זה).
פקודת “תגר” – נכתבה בסוף “מלחמת ההתשה”, וכללה בתחילה תקיפת 7 סוללות טילים באזור אבו-סווייר. אזור התקיפה הורחב ככל שסד”כ הטילים המצרי הורחב. הפקודה שונתה ועודכנה, עבודה רבה הושקעה בה ותרגילים רבים נערכו בחיל כדי לשפרה.
במתכונתה הסופית שנכתבה ועודכנה לקראת סוף מאי 1973, כללה הפקודה את תקיפת כל מערך סוללות הטילים בתעלה, מפורט-סעיד ועד הסואץ, למשך יום לחימה אחד בשלושה מטסים: מטס ראשון כמטס הכנה, שבו יותקפו בעיקר סוללות נ”מ בקו התעלה, וכעבור שעה יותקף מערך הטילים בפורט-סעיד. המטס השני תוכנן להתבצע כנגד המערך המרכזי או הדרומי, כארבע שעות לאחר המטס הראשון. המטס השלישי תוכנן להתבצע כעבור ארבע שעות מהמטס השני, שבו תושלם תקיפת הטילים בתעלה. שלבי התקיפה של המטס השלישי זהים לשלבי המטס השני. כמו-כן תוכנן מטס לילה, כמטס רביעי, ושבו יותקפו סוללות טילים במגמה למנוע התארגנות של האויב להצבת סוללות חדשות בחזית.
שיטות התקיפה היו אותן שיטות בהן התאמן חיל-האוויר לתקיפת טילים. התקיפה תוכננה להתבצע במאמץ מרוכז עם כוחות רבים, עם משך תקיפה מצומצם לזמן מינימלי שכולל מקסימום מטוסים, כל טייסת מגיעה למטרותיה במבנה מכונס. היציאה הסופית לקראת התקיפה הייתה ממגדלי כיוון (שכונו “צא כיוון”) שהוכנו בעוד מועד במקומות שונים בקרבת התעלה. והגישה למטרה הייתה ברובה ישירה ובחלקה עקיפה. הכניסה בין מבנה למבנה הייתה צפופה ונמדדה לפעמים בשניות.
“תגר 4” הייתה משולבת עם ירי ארטילרי כנגד סוללות קדמיות, תוך הפעלת מערך ל”א מסיבי מוטס וקרקעי משולב עם מסוקים. כמו-כן תוכנן פזור מוץ וגופי הטעיה אחרים לשיבוש ולשאיבת טילים. “תגר 4” גם תוכננה להתבצע עם תקיפת שדות-תעופה במסגרת מבצע “נגיחה”, כדי לשבש המראת מטוסים שעלולים להפריע לתקיפת “תגר” בתעלה. מטסי התקיפה בכל שלב כללו מאות גיחות תקיפה, במשולב עם מערך תומך קרקעי ואווירי מקיף שכלל כמעט את כל סד”כ חיל-האוויר.
תוכנית “תגר” הוכנה לביצוע על-פי שני עקרונות: אפשרות לביצוע ותקיפת המערך בהפתעה או תקיפת המערך במצב שבו מתנהלת לחימה בגזרת התעלה. ובכל מקרה באם תפרוץ המלחמה בהפתעה ביוזמת האויב או ביוזמת מדינת ישראל, חיל-האוויר יפעל ממתן הפקודה במשך זמן של 24 שעות מבלי שיוגבל בזמן ארוך של הכנות של ל”א או ארטילריה. תנאי הכרחי לביצוע היה כמובן צילום אווירי מקדים, כדי לוודא אם הסוללות נמצאות במקומן ולא דילגו למחפורות חלופיות. תנאי נוסף היה מזג אוויר הולם לביצוע.
פקודת “דוגמן 5” כללה במתכונתה המקורית תוכנית מבצע לתקיפת תחנות מכ”ם ומוצבים וגם תקיפת סוללות טילים בחאן-א-שייך בצפון חזית רמת-הגולן.לאור גידול מערך הטילים במרחב דמשק עודכנה הפקודה, עוד במרס 1973, וכללה תוכנית תקיפה של כל המערך הסורי בחאן-א-שייך ועוד 9 סוללות טילים. במאי 1973 לאור השינויים וגידול מערך הטילים, שוב עודכנה הפקודה וכללה תוכנית יותר נרחבת לתקיפת המערך המערבי הקרוב לחזית וגם המערך המזרחי המרוחק יותר בעומק (באגן דמשק).
כשלושה חודשים לפני המלחמה הושלם מערך הטילים הסורי בקו החזית וכלל עשרים וחמש סוללות,מהן חמש עשרה סוללות ניידות ס.א.6.באוגוסט נכתבה הפקודה מחדש ונקראה כמו הפקודה הקודמת “דוגמן 5”. הפקודה החדשה כללה תוכנית מקיפה לתקיפת כל מערך הטילים הסורי. הפקודה הופצה לטייסות ב-13 בספטמבר, כשבועיים לפני המלחמה.
הפקודה התבססה על עקרונות התקיפה של “תגר” – תקיפת המערך במאמץ מרוכז ומסיבי:
משך תקיפה בזמן מינימלי עם מקסימום מטוסים. שיטות התקיפה שתוכננו היו זהות לשיטות של “תגר”, כאשר כל טייסת מגיעה למטרותיה במבנה מכונס. היציאה למטרות הייתה ממגדלי “צא כיוון” שהוכנו בעוד מועד, והגישה למטרות הייתה ברובה ישירה ובחלקה עקיפה. היעדים לפגיעה היו זהים ליעדים של הטילים בתעלה – תקיפת המנ”א (מרכז ניהול אש) במרכז האתר של הסוללה.
פקודת-האב “דוגמן” חולקה ל-3 פקודות: “דוגמן 5 א'” – לתקיפת מערך הטילים בחזית בהפתעה, “דוגמן 5 ב'” – לתקיפת המערך בחזית לאחר פרוץ המלחמה, ו”דוגמן 5 ג’ תקיפת מערך הטילים במרחב דמשק.
כמו “תגר”, גם “דוגמן” תוכננה לביצוע על-ידי שלושה מטסים גדולים, שכללו יחד מאות מטוסי תקיפה, שכללו גם מערך תומך ומערך מסייע – קרקעי ואווירי, עם פעילות ל”א נרחבת, עם גופי הטעיה, מל”טים (מטוסים ללא טייסים), מוץ אווירי וירי מוץ קרקעי, וארטילריה לתקיפת סוללות קרובות. כמובן שאם המערך יותקף בהפתעה, המערכות המסייעות והתומכות מתאימות עצמן בהתאם ומתחילות את פעילותן מיד עם תחילת התקיפות. שלושת מטסי “דוגמן” היו אמורות להתבצע בהפרש של שעות בין מטס למטס, ולאחריהן תוכננה תקיפה של מטוסים למניעת העברת סוללות חדשות לחזית. גם כאן הכניסה בין מבנה למבנה הייתה צפופה במרווחי זמן שנמדד בשניות.
חיל-האוויר התכונן, כאמור, לתקוף ולהשמיד את מערכי הטילים בשתי החזיתות ממצבי פתיחה שונים של מלחמה – תקיפה בהפתעה כשהיוזמה כולה בידינו, או במצב אחרי התדרדרות למלחמה.
בשני המצבים של הפתיחה תוכנן חיל-האוויר לתקוף את מערכי הטילים עוד לפני השתתפותו המסיבית בלוחמת היבשה, ולכן עיקר הכוח האווירי תוכנן בשלב הראשון למלחמה להשגת העליונות האווירית ולהשגת חופש טיסה בחזית – ורק לאחר השגת המשימות הללו תוכנן להפעיל את עוצמתו המרבית של החיל להשתתפות בלוחמת היבשה. הזמן שתוכנן לכך היה 24 עד 36 שעות.
