מוגש באדיבות המחבר. |
בליל 24-23 בפברואר 2020, כמו באותו לילה לפני 60 שנה, אורות רבים נשארו דלוקים בחדרים ובמכלולים במעבה האדמה, באגף המבצעים במטכ”ל ובמטה המבצעי של חיל-האוויר. הלילה היה זה בגלל ירי הרקטות לעבר עוטף עזה והתגובה, באמצעות חיל-האוויר, ברצועת עזה וליד דמשק בסוריה. לפני 60 שנה היה זה בגלל שצבא מצרים הפתיע את צה”ל ונפרס בחשאי בסיני, בניגוד להסכם לאחר מבצע “קדש”. בעקבות תקריות בגבול עם סוריה ופשיטה של כוח צה”ל מחטיבת גולני – לראשונה מאז מבצע “קדש” מעבר לגבול הסורי, בתאופיק בליל 31.1-1.2.1960 (מבצע ” חרגול”) מצרים נחלצה לעזרת סוריה. היה זה כחלק ממימוש האיחוד המצרי-סורי מ-22 בפברואר 1958, הקמת הקהילייה הערבית המאוחדת (קע”ם). הרוסים בחשו וחיממו בדמות מידע כוזב שישראל עומדת לפלוש לסוריה ומצרים, בקשה לחזק את מעמדה כמדינה המובילה בעולם הערבי. מידע מודיעיני הצטבר. אולם היה כשל חמור בתרגום הידיעות, לפחות של אחת שהיתה האקדח המעשן. וכך, כוחות מצריים חצו את תעלת סואץ ונפרסו בחשאי בסיני. מידע מודיעיני, כנראה מארצות הברית, ב-22 בפברואר 1960, הביא להחלטה לחפש את דביזיית השריון 4, כוח התקיפה המצרי המוביל. מסיבות מדיניות, לאחר מבצע ” קדש” גיחות צילום בסיני ובעומק מצרים בוצעו במשורה. בנוסף, משנת 1958 לא היה מטוס כשיר לטיסות צילום בעומק, כיוון שמטוסים הבוכנתיים מסוג מוסקיטו PR-16 הוצאו משירות וההסבה לצילום של המחליף, ארבעה מטוסים מסוג ווטור II B התעכבה בגלל קשיים טכניים עליהם לא התגברו בצרפת וההתקנות של המצלמות בוצעו לבסוף בישראל עקב המצב, למרות ששמטוסי ווטור הצילום עדיין היו בניסויים, הוחלט להפעיל מהם. אזור תעלת סואץ צולם מדרום לצפון (חדירה מים סוף, מפרץ סואץ) כשרביעית מטוסי יירוט מסוג מיג 17 רודפת אחרי מטוס הצילום הלא חמוש שהטיסו סמ”ט א’ 110 סרן יוסי שריג והנווט סרן אייל אחיקר שישב בתא השקוף בחרטום); ומטוס הליווי, ווטור חד מושבי II A (שהטיס מפקד הטייסת, רס”ן יעקב אגסי. האחרון לא סלח כנראה מעולם למפקד חיל-האוויר, אלוף עזר ויצמן, שלא אישר לו להפיל את אחד המיגים לפחות,ובצדק לא אישר. המשימה הייתה לצלם בשקט יחסי ולא לעורר רעש. מזכיר משהו מימינו אנו, מב”ם? פיענוח הגיחה הסתיים לעת ערב והתברר, שהטנקים של דביזיה 4 עזבו את מחנות הקבע. חיל-האוויר זכה באותה הזדמנות למידע עדכני על שדות התעופה באזור.ההערכה היתה שדביזיה 4 בסיני והוחלט למחרת היום לאתרה וכוחות נוספים שנפרסו במקום ב- 2 גיחות צילום, אחת בווטור ושנייה במטוס מסוג מיסטר מטייסת 101.למרות הדחיפות, גיחות הצילום בוצעו ב-24 בפברואר בשעה 12:30, הזמן המיטבי מבחינת תנאי הראות ולא מוקדם יותר, ניתן היה משעה 09:30. הדביזיה התגלתה. התברר ש-500-400 טנקים פרוסים בקו ג’בל לבני-אל עריש ו-2 דביזיות חי”ר בקו אל עריש – אום כתף וליד רפיח. בצה”ל עוד בטרם הסתיים הפיענוח החל בחשאי גיוס מילואים חלקי. בערב התכנס דיון מטכ”ל ובמהלכו,ראש אג”ם, אלוף יצחק רבין, העביר פתק למפקד חיל-האוויר, אלוף עזר ויצמן, “נתפסנו עם המכנסיים למטה, ב-24 השעות הקרובות הכל תלוי בחיל- האוויר”. מול המצרים עמד כוח של גדוד חי”ר, 2 גדודי שריון ו-2 גדודי תותחים. מלחמה לא פרצה, כי אף אחד מהצדדים לא היה מעוניין בה. בניגוד ל-7 שנים מאוחר יותר, במאי 1967 כשאז הכניסה המצרית היתה רועשת, בפומבי. ולכן, ניתן היה להתקפל מבלי לחוש כישלון. כלקח, במודיעין נעשתה מהפכה בכל הקשור לתחום האיסוף (למשל הפעלת סיירת מטכ”ל שהייתה בראשית דרכה, הכנסת אמצעי איסוף חדשים ועוד), כהונת ראש אמ”ן, אלוף חיים הרצוג, קוצרה (לאחר האירוע, הרמטכ”ל, רא”ל חיים לסקוב, טען שלא העביר לו העתקים של המידע המתריע) ובוצעו גיחות צילום בהתאם לצורך המבצעי. נראה שהלקח באמ”ן נשכח עם השנים ואת התוצאה ראינו 13 שנה מאוחר יותר, במלחמת יום הכיפורים. התמונות מהספר “עשור לא שקט” בעריכת זאב לכיש ומאיר אמיתי, הוצאת הענף לתולדות חיל האויר |
![]() | ![]() |
ווטור צילום מס’ 33 מטייסת 110 בתצוגה עם המצלמות | לוחמים מגולני בשובם ממבצע “חרגול” |