מאמר זה הינו חלק מעבודה סמינריונית “הרעיון האוירי של האצ”ל” מאת המחבר. כל הזכויות שמורות.
בשנת 1934 עולה לארץ מיוגוסלביה אליעזר יצרן. יהודי צעיר, חם מזג וטמפרמנטי, חניך תנועת בית”ר אשר שתה בצמא כל מילה ומילה מפיו של זאב ז’בוטינסקי, מנהיג התנועה. שנה קודם לכן מפרט ז’בוטינסקי את תכניתו להקים חיל יהודי לוחם ובו גם כלול חזון האויריה. יצרן, אשר חזון התעופה היה כבר אצור בעצמותיו ומזה שנים שהוא חבר בחוג לטיסנאות בעירו, מקבל עידוד עצום מדברי מנהיגו.
הצעיר מתעתד לסיים את חוג לימודיו בהנדסת מכונות, אך התעופה והגשמתה מציקה לו. כך, בשנת 1934 הוא נוטש את כל עיסוקיו ומשפחתו ועולה לארץ, על אף מחאות משפחתו.
כף רגלו עדיין לא דרכה על אדמת המולדת, וכבר רץ למפקדת הצה”ר (ציונים רויזיוניסטים) ופורש לפניהם את חזונו: “אני רוצה לבנות דאון בארץ ישראל ולייסד קלוב דאייה לאנשי הזרם הרוויזיוניסטי.” השומעים הרימו גבה ופטרו אותו באלף ואחת סיבות. כאשר ראה יצרן כי ישועה לא תבוא לו מהמוסדות בארץ, כתב למפקדת הצה”ר בפריז. הוא מפרט את דרישתו וחזונו תוך תקווה לסיוע כספי. יד הגורל היתה, ובאותו זמן כתב ערי ז’בוטינסקי לפריז באותו נושא.
בעוד יצרו ממתין לתשובה, החל תר בארץ אחרי שותפים לרעיונו. שמועה מגיעה אליו על מהנדס אוירונאוטיקה בשם פוהורילה מנחם (פורן) , אשר אף הוא מעוניין לבנות דאון והוא האיש אשר לוחץ על ז’בוטינסקי בעניין זה. הם נפגשים בנתניה ומעלים את הנושא האחד בפני רעהו, ואמנם, פוהורילה לוקח על עצמו את תכנון הדאון.
יד הגורל ממשיכה בתפקידה. ערי ז’בוטינסקי מקבל תשובה חיובית מפריז, לא לפני שהוא כותב לאביו ומבקש את תמיכתו. לפרעון השטר של הצהרותיו משנת 1933, הצה”ר הקציבה לענין זה סכום פעוט, אך מספיק כדי לצאת לדרך. פוהורילה נפגש עם ערי ומראה לו את העבודה התכנונית ש”מתבשלת” על שולחנו, ובמקביל מספר לו על הבחור “המשוגע” אליעזר יצרן. ערי ז’בוטינסקי נרתם למלאכה ונותן את חסותו לפרוייקט.
לאחר חודשים אחדים מושלמת עבודתו התכנונית של המהנדס פוהורילה , ויצרן מחפש מקום אשר בו יוכל לבנות את הדאון המיוחל. אט אט מסתבר לו כי הקשיים הולכים וגדלים, לבסוף הוא מוצא יהודי “חם” בעל נגריה החי בטבריה. יהודי זה מקשיב קשב רב לסיפורו של יצרן ומסכים לתת לו את הנגריה בתוספת חומרי הבניה, חינם אין כסף, לאחר שעות העבודה. כוונתו של יצרן היתה להכין את שלד הדאון בטבריה ולרכז את החומר כולו במושבה מגדל הסמוכה, אשר בה שכנה מפקדת פלוגת העבודה של בית”ר הגלילית.
ראשיתה של דרך החתחתים אך מתחילה. יצרן, בהתלהבות רבה מתחיל את הבניה, אך לא עובר זמן רב ומתברר לו כי אין אפשרות להמשיך את הבנייה בטבריה, והוא, יחד עם פוהורילה מחפשים מקום חדש להמשך הבניה. לאחר מאמצים רבים נמצא מקום מתאים, הסנטוריום של מר רוזנבוים בשכונת מקור חיים בירושלים. השנה היא שנת 1936 והמאורעות זה אך התחילו, הסנטוריום כמעט עומד בשיממונו ומר רוזנבוים שמח לארח במעונו את שני ה”משוגעים” עם דאונם, ולצורך כך הוא מקצה להם את חדר האוכל הגדול.
העבודה נמשכה בלהט רב. לא חולפים אלא חודשים ספורים, הישוב מתרגל לשגרת המאורעות ומעונו של מר רוזנבוים מתחיל להתאושש, והיהודים שוב החלו נוהרים לנופש והחלמה בירושלים. יצרן מתבקש לפנות את המקום.
ערי ז’בוטינסקי מפעיל את קשריו ופונה אל אביו של אברשה שכטרמן, אשר בנה בשנת 1934 את מגרשי התערוכה בת”א. שכטרמן ואביו, מנהיג תנועת “המזרחי” ומיסד כפר יעבץ, נענים בשמחה ומקצים אולם ענק במגרשי התערוכה, שנקראו אז “יריד המזרח” לצורך בניית הדאון. הזמן-סוף שנת 1936 והיריד ריק ונטוש, וכך משמש מקום זה כמקום אידאלי לבניית הדאון.
ברוב כבוד והדר מועבר הדאון להמשך בנייתו בתל אביב יצרן ופוהורילה ממשיכים בעבודת הבניה בקצב, ימים ולילות, ולא אחת שוכחים כי עליהם גם לאכול ולנוח, אך הדעת לא היתה נתונה לזה, ולאכול, במקרים רבים, לא היה מה, כתוצאה מחסרון כיס.
התקציב הלך ואזל, ואף חסכונותיהם המעטים, הפרטיים, נעלמו כלא היו. כקוריוז ניתן לספר, כי ערי ז’בוטינסקי היה כותב לאימו על בנית הדאון והיה מתלונן בפניה על חוסר התקציב ועל ידם הקמוצה של מנהיגי התנועה לפרוייקט זה, והאמא, מתוך הבנה לבנה, היתה שולחת לו מידי פעם כמה לירות שטרלינג לצורך כך, ללא ידיעת האב, זאב ז’בוטינסקי.
אך גם מעות אלה סופן להיעלם, וכך הושלמה בנית השלד, והדאון עירום וללא כסות עמד בפינת האולם הענק ואין כסות להלבישו.לצורך השלמתו נדרש בד וחומרי הדבקה, אך מאין יבוא הכסף.
יצרן, לאחר סבב נוסף אצל מנהיגי התנועה, כמעט ואומר נואש, אך לפתע מבזיק רעיון במוחו: חבר נאמן בתנועה הרויזיוניסטית היה בעליו של בית החרושת לשמן “יצהר”, יצחק טרובוביץ שמו. הוא פונה אליו ומציע לו עסקה: טרובוביץ יממן את השלמת הדאון וכתמורה השם “יצהר” יתנוסס על כנפי הדאון, וכך, כאשר יחוג הוא בשמי חופי תל אביב, יעשה פרסום לבית החרושת והרי לכם עיסקה טובה. (יתכן וזה פרסום מוטס ראשון בא”י) טרובוביץ “נדלק” על הרעיון ומיד שואל על הסכום הנחוץ. יצרן בחישוב מדוייק מגיע לסכום של 60 לירות שטרלינג , אך כמו בכל עסקה, היה ברור לו כי לא יקבל את הסכום הרצוי, ומבקש 120 לירות. להפתעתו המרובה לוחץ טרובוביץ את ידו ומסכם את העסקה.
הכסף ניתן בתשלומים במשך מספר חודשים והעבודה הסתיימה כאשר המילה “יצהר” מקשטת את כנפי הדאון.
אך בזה לא נסתיימו התלאות. אמנם הדאון נבנה והיה מוכן לטיסת המבחן, אך לצורך הטסתו והעברתו למקום טיסתו נדרשו עוד כ-200 ליש”ט, וזאת לצורך רכישת עגלה וזוג פרדות, אמצעי תחזוקה שונים ומקום לצורך טיפול שוטף בדאון. אך כסף לא היה בנמצא. שוב פונה יצרן לחפש מימון והיאוש כמעט מעבירו על דעתו. הדאון, הנה הוא מוכן ומזומן, אך לטוס אינו יכול. מזה שנתיים שהוא עסוק כמעט רק בנושא זה, סובל רעב ונדודי שינה, וכאשר הגיע לנקודת הסיום הסתבר לו כי אין המשך. בצר לו הוא פונה לאיש העסקים עובד בן עמי החי בנתניה. איש זה, אוהד התנועה הרויזיוניסטית שומע את בקשתו של יצרן. גם במקרה זה מציע יצרן עסקה, השקעה תמורת פירסום. בן עמי, בעל קרקעות בנתניה, מעונין למכור מגרשים. יצרן יטיס את הדאון בנתניה, יפתח קלוב לתעופה, ונתניה תקבל פירסום ותמשוך אליה אנשים.
בן עמי היה איש עסקים ממולח. הוא הסכים לעקרונות, אך בתנאי כי גם הצוה”ר ישקיע ישקיע בעסק זה. הוא אומר “על כל לירה של הצוה”ר אני נותן לירה”. יצרן שמח וטוב לב חוזר למרכז התנועה, מציג את התנאים ומבקש 200 ליש”ט, כך שגם בן עמי יתן 200 ליש”ט. אך כאן הכישלון. הצוה”ר לא היה מוכן לתת סכום זה והעסקה עם בן עמי בוטלה.
בהקשר לנושא זה, נזכר יצרן, כי זומנה ישיבה מיוחדת של הצוה”ר, ולישיבה זו זומנו הוא וערי ז’בוטינסקי. ערי הציג את התנאים של בן עמי ודרש בתוקף כי יאשרו את הסכום הנחוץ. הוא האשים את התנועה בחוסר איכפתיות ובאדישות לנושא התעופה , והזכיר להם כי לא תרמו מאומה לבנית הדאון. הדיון היה סוער אך כסף לא אושר. מספר חברים היו מוכנים לתרום מכספם מספר לירות, אך לא סכום משמעותי. ז’בוטינסקי התאכזב קשות עד כדי עזיבת הישיבה, במהלכה, תוך טריקת דלת בכעס רב.
נראה היה בשלב זה כי הדאון נועד לעמוד ולא לטוס. יצרן חשב כי עולמו חרב עליו וראה את חזונו נמוג לנגד עיניו. אולם הישועה הגיעה מכיוון בלתי צפוי. ערי ז’בוטינסקי, אשר נואש מהרעיון כי דאון זה ישמש את חניכי בית”ר, החליט כי הדאון חייב לטוס ולא משנה באיזה מסגרת. הוא פנה אל ידיד טוב, גורדין, אשר שימש כמנהל בתחנת הכוח בנהריים, והציע לו את הדאון חינם אין כסף למען ישמש את בחורי העמק ללימוד דאייה וזאת רק בתנאי אחד: על גורדין לקחת את הדאון, לתחזקו ולתפעלו על חשבונו ועל חשבון כספי המשקים שבעמק. גורדין שמח לרעיון זה, והדאון הועבר לעמק הירדן ושימש את נעריו במשך תקופה ארוכה החל מאפריל 38.
דאון זה היה לשם דבר בתקופה ההיא, הדאון העברי הראשון אשר תוכנן ויוצר בארץ. דבר השקתו של הדאון פורסם בעיתונות המקומית וז’בוטינסקי עצמו שלח ברכה חמה מלונדון. לאחר תקופה ארוכה, כאשר הדאון סיים את תפקידו ויצא מכלל שימוש, הוא הועבר כלאחר כבוד למצודת זאב ושכן בה מספר שנים.
יצרן עצמו, אבי הרעיון ובונהו, זכה לטוס על הדאון פעם אחת בלבד, אך הסיפוק האדיר בראותו דאון זה מעופף, היה שווה את כל פועלו.
ראוי לציין, כי במשך שנים לאחר מכן, ניסו אנשי ה”הגנה” לגייסו לעבוד אצלם יחד עם המהנדס פוהורילה אשר הסכים לעבוד למענם ואף צורף לקורס הטייס הראשון של ה”הגנה” שנערך ע”י חברת “אוירון” והוא סיימו בהצלחה ביולי 1939 באפיקים . אך יצרן סירב לעשות זאת על אף שההצעה היתה קוסמת וכללה שכר חודשי של 5 ליש”ט (הרבה מעבר לשכר הממוצע בתקופה ההיא) ותעסוקה מלאה בנושאי תעופה הקרובים אליו. הסירוב נומק מסיבה עקרונית. יצרן התבקש לחתום על מסמך שבו נאמר “כי הוא מועסק ע”י ההסתדרות הציונית והוועד הפועל שלה, אשר הם המייצגים הבלעדיים של הישוב היהודי ציוני בארץ ובחו”ל, ולזה ברור שיצרן, איש בית”ר, לא הסכים.
