ראשיתה של הדאייה בארץ ישראל

פורסם לראשונה ב “דפי מורשת”
ספורט הדאייה התפתח במהירות בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה: חוזה ורסאיי אסר על הגרמנים לבנות מטוסים, ועל מנת לעקוף איסור זה החל בגרמניה פיתוחם המהיר של הדאונים. עד מהרה הפכה הדאייה לספורט שהתפשט גם לארצות אחרות, אולם גרמניה נשארה המובילה בו עד שכיום כמעט 90% מן הדאונים בתחרויות ובאליפויות עולם הם מתוצרת ארץ זו.

בשנת 1932 נוסד בארץ מועדון בשם “הגמל המעופף”, שעסק יותר בתיאוריה אווירית מאשר בטיסה ממש. מועדון שני בשם “השחף” נוסד בעמק הירדן בשנת 1935. חשיבות רבה הייתה לקבוצה של דואים ומטאורולוגים שבאו מגרמניה כדי להשתתף ב”יריד המזרח” שנערך בתל-אביב באותה שנה. בקבוצה זאת היו הדואה ארנסט רפופורט ומהנדס הדאונים אמיל פוהורילה, שני המטאורולוגים רודולף פייגה וולטר יוליוסברגר. כולם מילאו ברבות השנים תפקידי מפתח בתעופה העברית (וכן רופא השיניים ד”ר מרטין זולטן). הם הביאו עמם ארצה שני דאוני גרונאו-בייבי חד-מושביים, דאונים דו-מושביים לא היו קיימים באותה תקופה, וחניך הדאייה היה יושב לבדו בכלי הטיס מן הרגע הראשון.

רפופורט ופוהורילה קיבצו סביבם את אנשי “הגמל המעופף” ואנשים מעמק הירדן למועדון “השחף”. חברי ועד המועדון היו: יוסף נחמני, מינו גולדצוויג, יצחק בן-יעקב, יוסף אבי-דור (פרומקין), נחום רוזנפלד, יצחק גולדין ויוסף קרופינסקי (קרן). באפריל 1936 נפתח הקורס הראשון לדאייה, בו השתתפו 15 חניכים במחנה ליד גבעת ברנר, באישור מייג’ור גמבלי, הממונה על התעופה האזרחית בממשלת המנדט, אשר חתם על התעודות. הקורס השני נפתח בבת-ים, ולאחריו התקיימו קורסי דאייה בכפר-ילדים שבגבעת המורה. המקום התאים יותר לדאייה מבחינת תנאים טופוגרפיים ומשטר הרוחות. המשתתפים השתכנו בבית הספר החקלאי “כפר ילדים”. מפקד המחנה בכפר ילדים היה ששון נוביק, בן המושבה הגלילית מצפה, שעבר קורס דאייה בבת ים. המדריך הראשי – ארנסט רפופורט; אחראי על אחזקת הדאונים ועל בית המלאכה הקטן לתיקונם – אמיל פוהורילה. כל משתתפי המחנה, פרט לרפופורט ולפוהורילה, השתכנו במחנה אוהלים שבחצר כפר ילדים. כחדר האוכל וככיתת לימוד שימש חלק של בניין רפת, ובחלקו הגדול שימש בית מלאכה. הדאונים חנו על יד הרפת.

קורסים נוספים נערכו גם בקיץ 1938 ו-1939, וכן התקיימו קורסים לדאייה במקומות אחרים בארץ. חברי המועדונים, וכן אחדים מראשי היישוב היהודי בארץ, ראו בדאייה כלי ראשון במעלה להחדרת ההכרה בערכה של התעופה בחיי היישוב, מבלי לחלום עדיין על כוח אווירי צבאי. באמצע שנות השלושים הגיעו לארץ הדאונים הפולניים אשר עיצבו אולי יותר מכל את הדאייה היהודית בארץ-ישראל. אחד מהם היה גילשון המתחילים הכבד והמגושם מסוג ‘וורונה’,  שבו ישב חניך הדאייה על קרש קטן, פתוח לכל רוח. את ההדרכה בעת טיסה קיבל החניך בצעקות מפי המדריך שעמד על הקרקע. אחרי טיסה בת 30 שניות הוענקה לחניך הדרגה ‘איי’. 

בכמה מקומות בארץ נבנו העתקים של גילשון זה, אחד מהם שנבנה בחדרה ע”י חברת “מעוף” נשמר היום במוזיאון חיל האוויר בחצרים. לאימון מתקדם שימש דאון פולני מסוג “צייקה” שבו ישב הטייס במעין “סירה” במושב פתוח ללא חופה. על אלה עלה בביצועיו הדאון מסוג “קומר” שרק דואים מתקדמים הורשו לטוס בו, וכן דאוני גרונאו-בייבי.

הדאייה בארץ ישראל הפכה לספורט במלוא מובן המילה בשנת 1940. בה הוחלט על עריכת תחרות ארצית ראשונה לדאייה. כמקום הזינוק נבחר אתר הדאייה על הכרמל, לא רק בגלל זרמי האוויר העולים מן הים על המדרונות המערביים של ההר (דאייה תרמית הייתה בחיתוליה באותם זמנים), אלא גם בגלל הקירבה למרכזי היישוב.



חמישים שנה לאחר ה”סולו” הראשון: נפתלי קדמון ב”מושב הטייס” של גילשון מסוג “וורונה” שנבנה
בחדרה והמשומר במוזיאון חיל האוויר בחצרים

פעילות הקלוב לדאייה הופסקה פעמים אחדות וחודשה באפריל 1942 בקיבוץ שריד, עם התקרבות הקורפוס הגרמני של רומל אל גבול מצרים. במרס 1943 הופנתה בקשה מטעם הבריטים לספק מדריכי דאייה לטייסיהם. היתה בבקשה זו הכרה ברמתם הגבוהה של הקלובים לדאייה. באביב 1943 עברה בפלוגות הפלמ”ח השמועה, כי אפשר להתנדב למחנה דאייה העומד להתקיים בקיץ. אנשי פלוגה ב’ הגשימו אפשרות זו, שישה מהם הצטרפו למחנות דאייה של סופי שבוע שקיים “הקלוב הארץ ישראלי לתעופה” בכפר ילדים, לרגלי גבעת המורה בעמק יזרעאל. אחד מהם, מנחם ברנשטיין (לימים מנחם בר), היה למפקד המחנות ולמדריך עוזר, כאשר לצידו עוסק בהדרכה גם “קלוביסט” מנוסה בדאייה, דני שפירא.
דאון למתקדמים מסוג “קומאר” מתוצרת פולין. צילם צבי יובל .1946

קיץ 1943 התקיים מחנה הדאייה הגדול הראשון. השתתפו בו 20 אנשי פלמ”ח כ”חברי סניף הגליל התחתון של קלוב התעופה לישראל”. מפקד המחנה, הפלמ”חניק ששון נוביק, כבר עסק בדאייה בבת ים החל מ-1937, כתלמיד בבית הספר “מקס פיין” בתל אביב, והגיע לדרגת ‘סי’ בדאייה. “השתלטות” הפלמ”ח על מחנות הדאייה בכפר ילדים נבעה מיוזמה ותכנון של מטה הפלמ”ח, שקבע מטרות ברורות לטיס הביטחוני: הרשמה לטיס מוטורי לכל הנוגע לשהות באוויר ונחיתה, מיון מועמדים לטיס מוטורי באמצעות מחנות-הדאייה, ניצול דאונים נגררים כאמצעי תובלה למקרים מסויימים וכן לימוד טיסה באוירונים המצויים בארץ, גם כשלב לטיסה באוירונים משוכללים יותר.

מטה הפלמ”ח הניח, כי “במציאות הביטחונית והשלטונית בארץ, אפשר לנצל יפה אוירונים לצורכי סיור, תצפית וצילום אווירי” וכמו כן “כאמצעי קשר וכמפציצים פרימיטיביים נגד אויב פרימיטיבי”. המעוף היה גדול אך האמצעים היו מעטים. באותה עת רוכזה למעשה כל פעילות הדאייה של הקלוב בידי מחלקת הטיס של הפלמ”ח.

למחנה דאייה נוסף שהחל באוגוסט 1944 בניהולו ובפיקודו של איש פלמ”ח ופלוגה א’, יעקב בין חיים (בלק), זומנו 7 מתנדבים נוספים מפלוגות הפלמ”ח. אלה עברו בהצלחה את מבחן דרגה א’ בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1944. אחדים מהם המשיכו באימונים לדרגה ב’ ואחדים מהם השיגו באותה התקופה גם דרגה ג’. כמו כן לקחו חלק באותו המחנה גם בוגרי קורס הטיס הראשון של הפלמ”ח, שאחד מהם היה מפקד המחנה, בלק, וזאת במטרה להשיג דרגת דאייה ג’.

דאון ה “”אולימפיה” של מנחם בר, שדה דב, .1950

במהלך השנים 1948-1936 ערך הקלוב 22 מחנות דאייה, בהם השתתפו 264 דואים, שביצעו 4,630 זינוקים בדאונים שונים. עם קום המדינה והפיכת “שירות אויר” לחיל האוויר הוקם גם גדנ”ע-אוויר. חניכים וחניכות רבים זכו, אחרי שלבים של בניית והטסת טיסנים, להדרכה בדאונים מתוצרת בריטניה  (אשר נבנו גם בארץ בתעשייה האווירית) בעיקר דאונים דו-מושביים מסוג קירבי-קאדט וחד-מושביים מסוג סלינגסבי-פריפקט.

שיטת ההדרכה עברה שתי מהפכות: לראשונה זכה חניך בשלבים הראשונים להדרכה בדאון דו-מושבי, ובשלב מתקדם עבר לטוס בדאון חד-מושבי. המהפכה השנייה הייתה בצורת הזינוק: במקום להמריא את הדאון בעזרת כבל גומי שנמתח ומזניק את הדאון לאוויר (בנג’י) עברו להשתמש במגליל ממונע, שגרר את הדאון והעלה אותו לגובה כמו עפיפון. במקרים מסוימים נעשתה הגרירה על ידי מכונית. שיטת הגרירה המועדפת בימינו היא באמצעות מטוס גורר. רבים מחניכי הדאייה הגיעו לאחר מכן אל חיל האוויר והוכשרו כטייסים.,

אף שהדאייה לא הוכרה כשלב הכנה הכרחי לטיס מנועי. היום, כעבור למעלה משבעים שנה, ממשיכה הדאייה להוות ענף ספורט פעיל וגם כלי למחקר שימושי: בעזרת דאון ממונע נעשה מעקב אחר מסלולן של ציפורים נודדות בארצנו ועל ידי כך למנוע נתיבים מתקרבים של מטוסים בעת נדידת הציפורים ולהקטין את סכנת ההתנגשות בין מטוסים לציפורים (עבודת הדוקטורט המצוינת של יוסי לשם).

הערת המחבר:

הכתבה נערכה על בסיס רשימותיו של פרופ’ נפתלי קדמון ושימשה לי גם כרקע לכתיבת הפרק “הדאייה”, בספרי “מחלקת הטיס של הפלמ”ח” שיצא לאור במסגרת עמותת חיל האוויר. הצילומים נמסרו לי ע”י ידידי פרופ’ נפתלי קדמון.

שתפו את המאמר

מנוי
Notify of
guest

0 Comments
Inline Feedbacks
צפה בכל התגובות
0
Would love your thoughts, please comment.x