קבלו סיפורה של אחת הטיסות המדהימות שחוויתי:
הזמן: חורף 91´-92´ המיתולוגי, שהיה מבורך בכמויות גשם היסטריות, שלגים נרחבים בכל הארץ, וכמובן תנאי טיסה מגבילים וקשים (לא זוכר תאריך מדוייק).
הרקע: טיסה שגרתית לצורכי עבודה מת”א לקרית-שמונה עם חברת “סנונית” (זוכרים? החברה הקטנה והפרטית שחנכה את הטיסות לק”ש).
המטוס: SHORT. לא זוכר את הדגם המדוייק, אבל למי שלא מכיר – מדובר ב”טיולית” מרובעת מעופפת עם כ-30 מקומות ישיבה בתצורת 2+1, כנף עילית, 2 מנועי בוכנה, והרבה רעש.
הטייס: יונתן גבע, האיש והאגדה. טייס חסר מעצורים שהקים את חברת סנונית, כשברקורד שלו רשומות הרפתקאות טיסה רבות, וביניהן הפעלת מטוס ימי בכינרת ועוד. האיש היה כמעט “one man company”, ועשה, לפחות בתחילת דרכה של סנונית, את כל המטלות בעצמו: כרטוס, סחיבת מטען הנוסעים, וכמובן ההטסה. בימים הטובים הטיס את הטיולית 3 פעמים ביום הלוך-חזור… (ובין לבין-גיחות פרטיות עם צוותי טלוויזיה לקפריסין וכדו´…)
וסיפורה של הטיסה עצמה:
הגעתי לטיסה בשעת צהריים מאוחרת. מזג האויר היה גשום, קר ורוחני. כל הארץ היתה מעוננת ב-8/8 קומולוסים מפותחים, עם בסיס בסביבות 1000 רגל, ופסגות מעל 12000. התחזית לא בישרה טובות – המשך העננות המוגברת, עם אד קל בעמק החולה. בירור לפני ההמראה מעלה שקריית-שמונה סגור- אין יוצא ואין בא (עם בסיס ענן כזה אתה רואה מסלול בקושי ב-300-400 רגל מעפ”ש…).
ו..יונתן רגוע. מאחר שהייתי “נוסע מתמיד” על הקו שלו, נוצרו יחסי ידידות, והוא טרח להודיע טרם היציאה למטוס ש “אל תדאגו… נמצא כבר איך לנחות… ואם נסתובב ונחזור חזרה – אני מחזיר לכם את הכסף…”
מכיוון שהכרתי את האיש ושריטותיו, הצטרפתי לשקט הנפשי שלו, ועליתי לטיסה בבטחון וחדווה.
ואכן, מזג האויר לא אכזב. רגעים ספורים לאחר הניתוק משדה דב חדרנו לשכבת העננים, ועברו דקות ארוכות עד שזכינו לראות את אור השמש – מעליה, כמובן. למעלה היה רגוע ונעים, למעט אי-אילו קפיצות קלות. קרני השמש היורדות מערבה העצימו את הנוף הלא שגרתי – שמיכת עננים מאופק עד אופק – ממש כמו שרגילים לראות בטיסה מעל אירופה. אפילו פסגות הגולן והחרמון לא ביצבצו, כהרגלן, מתוך העננים, למרות השקט שהשתרר – הלב פעם בחוזקה: יצליח או לא יצליח… יונתן, מצידו, התבדח בתא עם שותפו לצוות (לא זוכר את שמו), ודאג לקשקש בקול מאווווד רם, כדי שנוסעיו המעטים יחושו שהוא לא ממש דואג.
לפתע, בערך מעל התבור, יונתן משחרר פקודה ברמקול הפנימי: “מי שלא קשור – נא להיקשר מיידית. יורדים!!!”. מילא יורדים, אבל יונתן התבלבל. הוא היה צריך לומר: “צוללים”… מסתבר, שהוא אתר קרע בעננות מעל טבריה, והחליט לנצל את הכרותו המעולה עם מפלס הכינרת, ו”דפק צלילה” דרך הקרע בעננים עד כמעט גובה פני המים… לאחר שהתאוששנו מהאקרובטיקה הבלתי צפויה, הגיח ראשו מבעד לדלת התא, והוא סיפר לנו בחדווה ש”אנחנו יוצאים לטיול בירדן ההררי…” רק אז קלטנו, נוסעיו הנאמנים, את מהות המזימה: הבחור פשוט התחיל לטפס בטיסת ראייה ממפלס הכינרת במעלה שפך הירדן, ומשם מעל הערוץ המתפתל, בואכה קריית-שמונה…
הקטע האחרון לטיסה היה פשוט מדהים. יונתן האט את מהירות הטיסה לכמעט מהירות הזדקרות, ושייט בנחת מעל ערוץ הנהר בגובה כמה עשרות מטרים, והטיסה דמתה לריחוף נינוח ברכבל. האד ששרר בחולה ושמיכת העננים העבה מלמעלה הוסיפו נופך מיסטי לכל האפיזודה – ממש כמו בסרט מצוייר מן האגדות. לאחר מס´ דקות שומעים מהתא צעקה: “… יש!!! הנה המסלול…”, ותוך רגעים ספורים נגענו במסלול הטרשי (אז עוד לא היה סלול), לא לפני שטולטלנו קשות מפרצי רוח צד קשים, שהעירו את כולם מהריחוף הקסום…
למותר לציין, שמיד לאחר שחנינו, קפצנו כאחד על יונתן, מלאי התפעמות מהטיסה המדהימה ומהאומץ הנדיר שלו. בטיסה חזרה, עם דמדומים (עם יונתן, כמובן, שהספיק כבר לחזור לת”א וחזור לק”ש), ניסיתי לדבר איתו ולשחזר את החוויה המרגשת, מבחינתי, אך הוא לא הבין בכלל על מה אני מתרגש. “סתם טיסה בגובה חקלאי…”.
ואגב, זמן קצר לאחר מכן יצא לי לחזור איתו מק”ש עם צ´ירוקי 4 (היינו רק 3 נוסעים, והוא העדיף לחסוך ולהטיס אותנו בצ´ירוקי). הבחור פשוט הטיס אותנו עד חדרה בגובה חקלאי מסיבות השמורות עימו. זו גם היתה חוויה עבורי, במיוחד שכמובן ישבתי לצידו, אבל לא מתקרבת לקרסוליה של טיסת הרכבל מעל הירדן…
פגשתי את יונתן בבית החולים,
בחור מקסים