ביום שלישי, ט”ז בכסלו תשכ”ז, 29.11.66 היה מטוס פייפר של טייסת 100 בטיסת סיור שגרתית לאורך גבול ישראל-מצרים. המטוס טס מעל הנגב במרחק 3-4 ק”מ מהגבול, מעל שטח ישראל.
המצרים, שראו את הפייפר על מסכי המכ”מ שלהם, הזניקו זוג מטוסי מיג 17 בניסיון ליירטו. המיגים נכנסו למרחב האווירי הישראלי, נקלטו ע”י המכ”מ של יחידת הבקרה הדרומית וזו הזהירה את טייס הפייפר שהנמיך לגובה נמוך ביותר. הבקרה גם העבירה דיווח לטייסות הקרב שהיו באותו היום בכוננות יירוט. טייסת 119 הזניקה זוג מטוסי שחק מתל נוף וטייסת 101 הזניקה זוג מטוסי שחק מחצור. שני הזוגות הוזנקו באיחור של 2-3 דקות.
בינתיים, מטוסי המיג המצריים לא זיהו את מטוס הפייפר ושבו על עקבותיהם. היות ולא נוצר מגע בין מטוסי השחק לבין המיגים, השאירה הבקרה את השחקים לפטרול לאורך הגבול מפני שבמיכלי המטוסים נותרו עוד 1,800 ליטר דלק. לאחר זמן מה הגיעו לאזור זוג מטוסי מיג 19S מצריים שטסו במבנה קרבי קרוב, וחצו את הגבול בעוד הם מנמיכים לגובה 15,000 רגל. כשהיו המיגים במרחק 4 מייל מהגבול בתוך שטח ישראל, זיהתה אותם הבקרה והפנתה אליהם ליירוט את זוג השחקים מטייסת 101 שאותם הטיסו סגן מיכאל הבר (בשחק 34) וסגן אילן גונן.
כשהיו השחקים במרחק 2000 מטר מהמיגים, החל הבר בהכנות לשיגור טיל היהלום (מאטרה R.530) שנשא. בטווח 1,800 מטר, לאחר שראה שמכ”מ הסירנו של מטוסו נעול על מטוס המיג האחורי וקיבל הצמדה, לחץ הבר על ה”פיקל” ושיגר את הטיל, שניתק מגחון השחק, ניהג על קרן המכ”מ לעבר מטוס המיג, פגע בו ישירות ופוצץ אותו לרסיסים.
המרדף נמשך. אילן גונן שיגר אף הוא טיל יהלום לעבר מטוס המיג הנותר. הטיל נע לכיוון המיג אך לפתע שינה את מסלולו, נסק תלולות והחטיא. הבר שראה את ההחטאה, התארגן מיד ליעף תותחים על המיג. באותו זמן הגיע לאזור זוג השחקים מטייסת העטלף. טייס המיג ראה אותם ולא שם לב להבר שהתקרב אליו מאחור. הבר פתח באש מטווח 400 מטר וירה צרור מתותחי ה”דפה” שלו, התקרב לטווח 200 מטר וירה שוב. המיג נפגע בכנף שמאל והחל לבעור והטייס המצרי הפעיל את כסא המפלט ונטש בשלום.
מספר הבר לספר הטייסת:
| הוזנקנו לאחר שקיבלנו דיווח על 2 מטוסי מיג 17 שחדרו לשטח ישראל. כשהגענו, הם היו כבר בדרך חזרה. ניתנה לנו הוראה להמשיך ולסייר ממצפה רמון לאורך קו הגבול. לאחר 3 סיבובים קיבלנו דיווח על שני מטוסים אחרים שעשו דרכם בכיוון אלינו. היה ברור לנו , כי הטייסים המצריים עברו את הגבול. היינו 4 מייל מהם כאשר חצו את הגבול. עלינו ל-20,000 רגל ביצענו פנייה שמאלה, חתכנו את דרכם, ולבסוף נמצאנו מאחורי זנבותיהם. קיבלנו אישור לפתוח באש. בטווח של 2 ק”מ שיחררתי את הטיל. ה”מאטרה” רץ ישר למטוס ופגע בו. ראיתי התפוצצות ופטריית אש נראתה בבירור לנגד עיני. הקרב עדיין לא נסתיים. מטוס מיג אחר עדיין המשיך באותו מסלול בו טס בתחילת הקרב. יתכן אף בלי לדעת מה אירע לחברו. המשכתי להתקרב אליו במהירות גבוהה, ובמרחק 400 מטר מזנבו לחצתי על הדקי התותחים צרור אחד. ראיתי פגיעה בכנפו. במרחק 200 מטר לחצתי פעם נוספת. הפעם היו פגיעות ברורות. ראיתי חתיכות שעפו באויר, היו הרבה פגיעות. הייתי צריך לשבור מאחוריו כדי לא להפגע מהשברים שלו ומהעשן שנוצר בהתפוצצות. שברתי לכיוון השטח שלנו, כשמאחור יכולתי להבחין במטוס שנפגע שהמשיך לטוס מאחורי. שניות אחדות לאחר מכן ראיתי אותו בסיחרור בצורה בה ברור שאין לטייס שליטה על המטוס. ראיתי אותו נופל, לא ראיתי את הטייס צונח” |
זו הייתה הפעם הראשונה שטייס ישראלי הפיל מטוס אויב באמצעות טיל אויר-אויר והפלת הבכורה העולמית של טיל היהלום. אלו גם היו ההפלות הראשונה והשנייה של מיכאל הבר. ההפלה השלישית שלו הייתה במטוס נשר במלחמת יום הכיפורים ועליה נספר בנפרד.
כתב לנו סא”ל (מיל’) חיים אנלין:
| עיינתי ברשימת ההפלות של מטוסי חיה”א באתר וברצוני להתייחס להפלת שני מטוסי מיג-19 בכ”ט בנובמבר 1966, לה הייתי עד כצופה מן הקרקע: בסוף חודש נובמבר 1966, כשבועיים לאחר פעולת התגמול של הצנחנים בסמוע, בהיותי רובאי צעיר בגדוד 51 של חטיבת “גולני”, ירדה החטיבה ברכבת לאימון חורף בנגב, לאזור דימונה-ירוחם. בהיותנו בחניית צהריים ליד תחנת הרכבת בבאר שבע, הוחרדנו בזעקות אימים מכיוון מפקדת הגדוד: “כוננות-אמת! כוננות-אמת!!!” מאי שם צצו רכבים – זחל”מים, משאיות ואוטובוסים וכולנו הועמסנו עליהם עם כל הציוד ויצאנו לדרך. הכיוון – מערב, לעבר רצועת עזה. בשעות הערב הגענו ליעדנו: קיבוץ ניר-יצחק, בואכה פתחת רפיח. המג”ד סא”ל בני ענבר (ז”ל) התייצב בפני הגדוד והודיע: הגיע אלינו מידע מודיעיני, לפיו המצרים שולחים צבא לתגבור כוחותיהם באל-עריש. איננו יודעים מה כוונותיהם, אך לייתר ביטחון הוזעקנו לאזור הגבול. אין ספק שהמצרים יודעים שאנחנו כאן, ואפשר לצפות לפעולה מצידם. אי לכך עליכם להתחפר כל הלילה. מחר בבוקר מי שהראש שלו יהיה בחוץ – זה הסוף שלו! ואכן, התחפרנו בלילה כחפרפרות ובבוקר כבר רבצנו בשוחות וציפינו לבאות. לא חיכינו זמן רב. בשבע בבוקר שמענו רעם מצפון – שני מיגים מצריים חלפו מעלינו ובעקבותיהם זוג מיראז’ים שלנו, ובטרם הבנו מי ומה התפוצצו שני המיגים כשני כדורי אש בשמיים. עכשיו כבר היינו בטוחים – או-טו-טו פורצת מלחמה. והנה – שום דבר. שלושה ימים עברו בשקט ואז הודיעו לנו: זהו זה, הכוננות הסתיימה, חוזרים לאימונים. |
