ספטמבר 1967. הסתיימה מלחמת ששת הימים, ששה ימים של תעוזה, נחישות, תכנון מזהיר וביצוע מושלם. כל העם באופוריה, מטיילים בירושלים המאוחדת, נוסעים להשתזף בחופי ים-סוף ולטייל בעתיקות סיני. בחיל האוויר מלקקים את הפצעים, איבדנו בששה ימים 24 טייסים (כעשרה אחוז מטובי לוחמינו), 46 מטוסים אבדו ועשרות נפגעו. הגאווה על הניצחון מהולה בעשייה הנדרשת כדי לשקם את ההריסות בציוד ובכוח אדם.
לאחר המלחמה מוניתי לפקד על טייסת 101 רבת המוניטין. מפקד הבסיס בני פלד שוחח אתי והנחה אותי לרכז מאמץ בהדרכה ובטיפול במקצועיות של הטייסים ושל אנשי הגף הטכני. “עכשיו יבוא השלום, נצל את התקופה היפה הזו להישגים ותוצאות”, כך הבטיח.
מצאתי טייסת מותשת, מצבת כוח האדם המתוגברת במלחמה איננה עוד. הטכנאים אנשי המילואים חזרו הביתה. טייסי המילואים שבו לטוס באל-על או חזרו לעיסוקם האזרחי. המדריכים בבית הספר לטיסה שבו להדריך את פרחי הטיס.
קיבלתי את הפיקוד על הטייסת עם 4-5 טייסים סדירים בטייסת. מאחר והשלום בדרך, חלקם לומדים. אחד מהם בהכנות לבגרות או לאוניברסיטה. אחד בטיול בחו”ל עם אשתו. שאר הטייסים הם הצבות-חירום, טסים בבית הספר לטיסה או ב”אל על”, או השתחררו בינתיים והם היום עורכי דין או רופאים בתל אביב.
עליי לברך על האיוש שגורם לי נחת. סגני (סמ”ט א’) הוא שמוליק חץ. טייס נהדר ואדם נפלא שהיה יד ימיני ועזר לי רבות בתחילת תפקידי בפיקוד על הטייסת.
חוסר בכוח אדם קיים גם בקרב צוותי הקרקע- המכונאים. חלק נשאר בטייסת, חלק נשלחו לבית הספר הטכני לקורסים והסמכות חדשות. אחדים מצאו שזה הזמן להשתחרר. אחרים בטיול בחו”ל.
אולם לטייסת משימות מבצעיות: נוסף על משימות מבצעיות בשלוש גזרות הלחימה (מצרים ירדן וגזרת הצפון) עלינו להחזיק 4-6 טייסים ורביעיית מיראז’ים בכוננות הזנקה בשדה התעופה החדש שלנו בסיני, ביר גפגפה (רפידים), ויחד עם זאת לנהל קורס העברה לטייסים חדשים שבאים מטייסות סמב”ד או ווטור. אני בודק את הרשימות: אין לנו אפילו עשרה טייסים זמינים.
סמ”ט ב’, יפתח ספקטור משוחח כל היום בטלפון, מנסה לברר אם ניתן לקרוא לטייסים מבית הספר לטיסה. מפקד בית הספר מתנגד: יש לו משימה להכשיר טייסים חדשים, והרבה, במחזורים הבאים, והוא צריך את המדריכים. טייסי אל-על עסוקים מעל לראשם, גם הם לא יכולים לבוא לעזרתנו.
בני המשפחה יודעים שכעת שלום. הילדים שחוו פינוי מביתם שבבסיס בזמן המלחמה, לא מבינים מה קורה, האם כך נראה השלום?
אני רוצה לחזור הביתה בארבע אחר הצהריים לראות את ילדיי. מתחשק לי להתפשט מסרבל הטיסה. אבל אשאר בטייסת עד מאוחר בלילה, עסוק בבעיות הגף הטכני, שמישות מטוסים, דיונים וניירת.
המצב החדש מוליד תופעות אנושיות לא מוכרות; אבנר סלפק החליט ללמוד ב”אנקורי” לבחינות בגרות בתל אביב. בערב, לאחר יום מפרך של טיסות הוא יושב בכוננות בחדר התדריכים שבטייסת ולומד, מכין את שיעוריו.
הוא משתדל לשבת באחד הכסאות שקרובים לדלת, כדי שאם יצלצל פעמון האזעקה – יוכל לזנק ולרוץ לעמדת היירוט. יש ימים שאני משחרר אותו כדי לנסוע לתל אביב בשעות הבוקר לבית הספר אנקורי. גם שם הוא יושב, כהרגלו, בכסא קרוב לדלת. סלפק עייף וקצת מנומנם, לא פלא שהעייפות מכריעה אותו אחרי לילה של כוננות בטייסת. וכך קרה שבאחד הימים, צלצל הפעמון בתום השיעור, וסלפק פרץ מן הכיתה ורץ כאחוז אמוק החוצה, לתדהמת התלמידים והמורה.
ויש גם מקרים רציניים יותר, בשיכון המשפחות. כאן כולם גרים בתוך כולם, גם המפקדים. אבל ביקור של המב”ס בשעות בוקר הוא חריג.
רוב משפחות הטייסים והקצינים מתגוררות בשיכון המשפחות. חלק מן הנשים עובדות מחוץ לבסיס, אחרות עקרות בית ומגדלות את הילדים. הגברים, חלקם ביום של קרב מעל תעלת סואץ, אחרים תוקפים במצרים. ויש גם ימים בהם טייס נפגע, נוטש, ולעיתים אף נהרג.
בשיכון המשפחות שבתיו נמצאים מרחק מאות מטרים ממסלול ההמראה, שומעים בברור את רעם המטוסים הממריאים. המצב הזה משמר חרדה וחוסר ביטחון בקרב המשפחות.
באחד הימים בשעות הבוקר, בזמן שאחת הנשים צופה מחלון המטבח אל השביל המוביל אל השיכון, היא רואה את מפקד הבסיס, לבוש סרבל טיסה, צועד על השביל. מה עושה מפקד הבסיס בשיכון המשפחות בשעה זו היא תוהה, האם קרה משהו? היא צופה בחרדה לראות לאן מועדות פניו – באיזה שביל הוא יפנה, לאיזה בית יכנס. האם הוא בא להודיע על אסון? כשהוא פונה ונכנס לביתו חוזרת אליה הנשימה.
מלחמת ההתשה אינה רק קרב ומלחמה, במקביל מתקיימת פעילות שגרתית. הטייסת היא משפחה גדולה, והמפקד צריך לנהל את החיים היומיומיים שלה – לשלוח אנשים ללמוד, לאייש תפקידים, להעניק דרגות, להיפרד מטייסים ומכונאים המתקדמים ומוצבים לטייסות הפנטום העומדות לקום. אחרים עולים בדרגה ומוצבים לתפקידים במפקדה או בטייסות אחרות. שמוליק חץ כבר מזמן עזב בדרכו לארה”ב כדי להקים את טייסת הפנטומים “האחת”. יפתח ספקטור הוא סמ”ט א’ ומנחם שרון סמ”ט ב’. טייסים צעירים הפכו ללוחמים מנוסים, אנחנו לא רואים את סוף הלחימה.
יש לקיים פעילות פנאי, כדי לשחרר את הלוחמים והטכנאים מהמתח הגואה לאחר ימים רצופים של לחימה מחצור ומהפריסה ברפידים. לא לשכוח את הזקוקים לעזרה, לתמוך במשפחות, לציין את פעילותם (האפורה לכאורה) המצויינת של אפרים הרשקו, הקצין הטכני וטכנאיו, שהפכה ל”שגרתית”, אולם רחוקה מאד מן השגרה, אנחנו במלחמה מתמשכת.
בטייסת מתעצבת “נבחרת חלומות” של טייסים למודי נסיון ועתירי קרבות אוויר ונצחונות.
אנחנו מבלים תקופות של שבועיים בכוננות ברפידים, בתורנות עם שתי טיסות המיראז’ האחיות. הטכנאים עם ציוד הקרקע מוטסים במטוס נורד לרפידים ורביעיית הטייסים עם מטוסינו טסים לרפידים ומחליפים את טייסי ומטוסי הטייסת שסיימה את ימי הכוננות שלה.
הימים האלה ברפידים הם ימי מלחמה ממש. הזנקות, קרבות אוויר, תקלות במטוסים, כל הלחץ של מלחמה בא שם לידי ביטוי. הטכנאים מפגינים שם את מיומנותם בתיקון תקלות, ובטיפול במטוסים.
(באדיבות עודד מרום)
האמברגו הצרפתי, האיסור של ממשלת צרפת על מכירת חלקי חילוף לחיל האוויר, עלול לפגוע באחזקת המטוסים. נדרשת קפדנות יתרה מן הטכנאים בטיפול בטיפול בתקלות ומומחיות באלתור הוא הפתרון העיקרי, במיוחד בתנאי שדה, הרחק בסיני רחוק מן הבית. החשש שחיל האוויר לא יקבל את 50 מטוסי המיראז’-5 ממפעלי דאסו, התממש. מטוסי המיראז’ שלנו הם כרגע חוד החנית של מטוסי הקרב. עלינו לשמור על כל אחד, אין להם תחליף. כל זאת עד שיגיעו מטוסי הפנטום שנרכשו בארה”ב.
שנתיים חלפו ואנחנו ביולי 1969. המלחמה אינה שוככת, אלא הולכת ומתגברת. מטוסי הפנטום שהגיעו ישירות למלחמה עושים נפלאות בתקיפת סוללות טילי הקרקע-אוויר מתוצרת ברה”מ, שהציבו המצרים ממערב לתעלת סואץ. מטוסי הפנטום לוקחים את המלחמה גם לעומק מצרים ותוקפים מחנות צבא ומטרות אסטרטגיות, מסוקי הסער שלנו פועלים בלילות בהנחתת כוחות קומנדו בעומק מצרים לתקיפת מטרות וכוחות צבא.
הטייסת שלנו פועלת בקצב של מלחמה כבר מעל שנתיים, יחד עם ניהול שגרת אימונים, הדרכת טייסים חדשים, הסמכת טכנאים צעירים ותחלופה של כוח אדם אפיינית לזמן שחולף בתוך מלחמה מתמשכת.
מטוסי המיראז’ היו מטוסי הקרב המתקדמים ביותר של חיל האוויר הישראלי, עד שנחתו בארץ ראשוני מטוסי הפנטום והורידו במעט את הנטל בתקיפות ובמלחמה נגד סוללות הטילים המצריות, ואנחנו ממשיכים את המלחמה שלנו – יירוט, פטרולים וקרבות אוויר, המשימות נמשכות. קורסי ההסבה, אירועים, כוננויות ברפידים. אנשים עולים בדרגה ומתקדמים בתפקידים.
ואז אני נוסע לדיון במפקדה בתל אביב, ובדרך רואה את עם ישראל יושבים בבתי קפה. שם זו פלנטה אחרת. עולם מנותק מהמלחמה. מדברים על המתרחש אבל לא חשים אותו. ואני חוזר לחצור. למלחמה.
מלחמת ההתשה הסתיימה בהפסקת אש בתאריך 7 באוגוסט 1970. האימונים והמקצועיות נשאו פירות – במשך שלוש שנות מלחמת ההתשה הפילו טייסי 101, הטובים שבטייסי הקרב, 39 מטוסי אויב. במשך 33 שנה לא זכתה מלחמת ההתשה להתייחסות ראויה, ואף כונתה “המלחמה שנשכחה”. רק בשנת 2003 החליטה ממשלת ישראל להעניק אות מערכה ללוחמיה.
