תודתנו למחבר על אישורו לפירסום המאמר ב”מרקיע שחקים”
במבצע קדש היה חיל האויר מסוגל לתקוף את שדות התעופה המצריים ולהשיג עליונות אווירית מקדימה, גם ללא השתתפות של חילות האויר של בריטניה וצרפת. בפועל התרחשו הדברים אחרת. למרות שתכנית התקיפה היתה מוכנה, החליט הדרג המדיני לבטלה ולהשאיר את המשימה לשותפים הזרים למערכה.
בדברים הבאים יתוארו ההכנות שנעשו בחיל האויר לקראת תקיפת שדות- התעופה המצריים, בצד הלבטים המדיניים, אשר הביאו בסופו של דבר לביטולה.
מחשבות ראשונות
הדוקטרינה להשגת עליונות אווירית על-ידיי התקפת פתע להשמדת הכוח האוירי של היריב בעודו הקרקע, נוסתה בהצלחה יחסית במלחמת העולם השנייה. היה זה דווקא ה”לופטוואפה” הגרמני, נאמן ל”מלחמת הבזק” אשר פתח בה במערכה בפולין, נורווגיה והולנד. בעלות הברית אימצוה חלקית בהמשך המלחמה.
הרעיון נקלט בחיל-האוויר הישראלי כבר בראשית ימיו. מפקדיו הראשונים, רובם יוצאי חיל-האוויר הבריסי והאמריקני, יחסו לו חשיבות רבה. ואכן, הפצצת שדה-התעופה המצרי הקדמי והמאיים ביותר –אל עריש תוכננה במלחמת העצמאות כבר בראשית חודש מאי 1948, עת הגיעו לארץ מטוסי הקרב הראשונים מסוג מסרשמידט. הפצצה זו היתה אמורה לשבש את פעילות חיל-האוויר המצרי שבאותו חודש פעל ללא הפרעה בשמי המדינה, תקף וגרם לנזקים ולאבדות. בן גוריון ציין ביומנו בנושא זה כדלהלן:” שלשת” המסרשמידטים יהיו מוכנים ביום שישי בבוקר (28 במאי), יפציצו הבסיס האווירי של מצרים…”
ואכן המטוסים הוכנו בהגיעם מיד למשימה זו. דא-עקא, ב-29 במאי לפנות ערב הגיעו ידיעות מדאיגות מהדרום על טור מצרי הנע צפונה והכולל כאלף כלי-רכב. בלחצו של מפקד חטיבת גבעתי שמעון אבידן, הוחלט – בניגוד לדעתו של ראש מטה חיל-האוויר אהרן רמז, להפנות את מטוסי הקרב שהיו בחיל אותה שעה –ארבעה מטוסי מסרשמידט – להפצצת הטור המצרי ליד אשדוד. הנה כי כן, תכנית ראשונה לתקיפת שדה תעופה מצרי לא יצאה אל הפועל.
הפצצה נוספת, שגם היא לא יצאה לפועל, תוכננה ב”קרבות עשרת הימים” (9.7-19.7.49) ע”י אחד משלושת “המבצרים המעופפים” שיצאו מצ’כיה ב-14 ביולי 1948. (מטוס שני תוכנן להפציץ את קהיר והשלישי את עזה). בפועל לא זוהתה המטרה ובטעות הופצצה רפיח. רק למחרת, ב-16 ביולי בוצעה הפצצה ראשונה על אל עריש ע”י “מבצרים מעופפים”, ועל כך מציין בן גוריון ביומנו: באחת עשרה טילפן אלי יגאל (ידין) שדן טולקובסקי חזר עם ה”פטישים” (מבצרים מעופפים) : הפציצו הבוקר את אל עריש, פגעו כהוגן בשדה התעופה, זרקו שבעה וחצי טון, חזרו בשלום.”
בהמשך המלחמה, ובעיקר במבצע “יואב” (15-22 באוקטובר 1948) ו”חורב” (22 בדצמבר-7 בינואר 1949) שימש שדה התעופה באל עריש מטרה נוחה להפצצות אויריות שבוצעו ע”י מטוסי בופייטר, ספיטפייר, מבצר מעופף (B-17) קומנדו ודקוטה. נפגעו שם מסלולים, מתקני קרקע ומטוסים. השדה נסגר לפרקי זמן קצרים אך לא שותק כליל.
רעיון השמדת חיל האויר של האוייב בעודו על הקרקע, המשיך להוות נדבך חשוב בתודעת מפקדת חיל-האוויר, מתוך הערכה לחשיבותה של העוצמה האוירית, כדי לנצלה ל שומה על צה”ל לחתור לעליונות אווירית כבר בפתיחת המערכה. חיים לסקוב, בהיותו מפקד חיל-האוויר, הציג זאת באפריל 1953 כחודש לפני שסיים את תפקידו זה כלהלן:
“הכוח האוירי הוא הכוח היחיד אשר יכול להגדיל את המרחב הביטחוני של המדינה, בהשגת עליונות על פני האוייב, תלוייה אפשרות הפעולה של כוחות היבשה וכוחות האויר… טובת בטחון המדינה דורשת שהכוח אשר בו יעשה המאמץ להשגת עדיפות נגד האוייב הוא חיל האויר…יש לתת למטהו סמכויות מקבילות באותו סטטוס אשר נקרא היום המטכ”ל.”
בעשרים החודשים שבהם פיקד לסקוב על חיל האויר- לצד ויכוחים נוקבים עם עמיתיו במטה הכללי בשאלת מקומו של החיל על כל המשמעויות של חלוקת המשאבים- נעשו צעדים חשובים בדרך להגברת עוצמתו והעלאת כוננותו המבצעית.
משימותיו הוגדרו על פי סדר עדיפויות , ובהן ניתן משקל רב להשגת עליונות אוירית ע”י תקיפה אוירית מקדימה נגד שדות התעופה של האויב.
הרעיון בהתגבשותו
ב-14 במאי 1953, עת קיבל דן טולקובסקי את הפיקוד על חיל האויר, היה החיל עדין בשלב הראשוני של בנייתו והתעצמותו. בתכנית רב שנתית שהיתה אמורה להמשך עד 1957, מטוסי הקו הראשון העיקריים היו עדיין מטוסי הבוכנה המיושנים ספיטפייר, מוסטנג, מוסקיטו ו-B-17, כשאליהם הצטרפו ביוני 1953 מטוסי הסילון הראשונים מסוג מטאור.
מערכת השליטה והבקרה היתה רק בראשית דרכה, ויחסי הגומלין בין המטכ”ל למפקדת חיל האויר טרם הוגדרו סופית. ברם, העקרונות המנחים לבנייתו של החיל נקבעו. מערכת ההדרכה הממוסדת עסקה זה מכבר בהכשרת צוותי אויר וקרקע, חשובה לא פחות היתה האמונה של הקצונה הבכירה בחיל האויר ושל ה”משוגעים לדבר” ביחידות השדה, בדבר חשיבותה של העוצמה האוירית והדרך הנכונה לביסוסה.
לגורמים חיצוניים היתה ללא ספק השפעה על תהליך התעצמותו של חיל האויר בשנים 1953-1956. העובדה כי לחיל האויר המצרי , החזק והמאיים ביותר במזרח התיכון היו כבר ב-1952 49 מטוסי סילון (מטאור וומפייר), שעה שחיל האויר הישראלי התבסס עד אז על מטוסי בוכנה בלבד, נתנה משנה תוקף לצורך בהתעצמות במטוסים איכותיים.
בסוף 1955 היה חיל האויר המצרי בתהליך הדרגתי של מעבר והתבססות בשדות התעופה הבריטיים שלאורך תעלת סואץ, שפינויים עמד להסתיים, לפי הסכם מוקדם, ביוני 1956. לכך היתה משמעות מכרעת על יכולת התקיפה של חיל האויר המצרי. מעתה הם יכלו לתקוף מטרות בישראל משדות התעופה שלאורך תעלת סואץ, גם ללא צורך בדילוג מטוסיהם לבסיסי חירום בסיני. מחיל האויר ניטלה איפה ההתרעה האסטרטגית המקווה, על רקע זה התבשר העולם בספטמבר 1955 על ה”עסקה הצ’כית”.
היה זה אירוע מרכזי ודרמטי בהתפתחות הסכסוך במזרח התיכון. מההיבט האוירי בלבד כללה העסקה 100-150 מטוסי קרב מדגם מיג 15 ו-17, כ-70 מפציצי איל-28, מטוסי תובלה, תותחי נ”מ ועוד. עוד נכללו בעסקה כלי רכב משוריינים, תותחים שונים, משחתות, טרפדות וצוללות. היתה זו החדירה הסובייטית הראשונה לעולם הערבי, בעורפה של “ברית בגדד”, ואם גם במסווה של עסקה כלכלית טהורה: כותנה ואורז תמורת מטוסים וטנקים. מפקדת חיל האויר התייחסה להתפתחויות אלו בחומרה, ומפקד החיל, דן טולקובסקי, מצא לנכון לציין כי:
” במידה וקיימת הערכה שלא נוכל לקבל מטוסי מיסטר לפני יולי/אוגוסט, ואף לא מטוסים אמריקאיים מסוג F-86, הרי שלקראת סוף החורף הנוכחי יווצר מצב של עדיפות אוירית מכרעת למדינות ערב… מהאמור לעיל אני מגיע למסקנה בלתי נמנעת שהדרך היחידה להקטין את הסכנה הנשקפת לנו, היא לתקוף את חיל האויר המצרי תוך החודשים הקרובים”…
בקרב קברניטי הביטחון של ישראל עוררה העסקה הצ’כית חרדה עמוקה. בהציגו את ממשלתו ב-2 בנובמבר 1955 ציין בן גוריון כי:
| “העסקה הצ’כית הפכה בחודשים האחרונים את הקערה על פיה באופן המסוכן ביותר… לא רק שגדלה לעין ארוך כמות הנשק שזרמה למצרים, אלא שהסובייטים סיפקו למצרים נשק בעל איכות גבוהה שאין בידינו.” |
מנכ”ל משרד הביטחון, שמעון פרס, הוסיף כי:
| “עסקה זו הפכה בבת אחת את הקשיים שעמדו בפני ישראל לדרמה ששוב אין לטפל בה אלא טיפול יסודי, דחוף ומרחיק לכת”. |
שר החוץ שרת, שעוד באוקטובר 1955 טס לפגישה דחופה עם ארבעת שרי החוץ של המעצמות הגדולות שהתכנסו בז’נבה, חזר בידיים ריקות. ישראל פתחה איפה, לצד הכנות צבאיות למלחמת מנע (כמפורט בהמשך), במערכה מדינית נרחבת בדרישתה לנשק מגן “שלא ייפול באיכותו ובטיבו מנשק ההתקפה הזורם למצרים”. נראה איפה שהיתה בישראל תמימות דעים ביחס לאיום המצרי הצפוי, אם לא מיידית, לפחות בטווח של החודשים הקרובים.
תכנית “עומר” לתקיפת שדות תעופה
ב-23 באוקטובר הוזעק הרמטכ”ל משה דיין ממקום חופשתו בפריס אל בן גוריון באופן בהול. זה הורה לו להכין תכניות מבצעיות לשלוש אפשרויות: כיבוש רצועת עזה, מתקפה בצפון סיני, וכיבוש מצרי אילת. הדגש הושם על האפשרות האחרונה. המטה הכללי קיבל איפה הוראה להתכונן לממש את האופציה הצבאית.
ב-1 בנובמבר הופצה ליחידות הוראת התכנון “עומר” שעסקה בכיבוש שארם א שיך וראס נצרני ע”י כוחות מחטיבה 39, תכנית המבצע קבעה הצנחת כוחות בסמוך לשארם א שיך, כאשר כוחות נוספים ינועו בתנועה יבשתית בחוף המזרחי של חצי האי סיני בואכה שארם א שיך. המשימה העיקרית של חיל האויר היתה: “תקיפת שדות תעופה מצריים כתגובה להפצצות אויריות של חיל האויר המצרי, אם על כוחות היבשה ואם על מרכזי אוכלוסיה בישראל”.
חיל האויר היה מוכן מבעוד יום למשימה כזו. פקודות המשימה שהופצו ב-2 בנובמבר 1955 ע”י ענף מבצעים, קבעו את חלוקת הכוחות בהתבסס על המטוסים שהיו שמישים באותה תקופה. אלו כללו את מטוסי האורגן (שהגיעו באותם ימים) והמטאור לצד מטוסי ההרוורד, ספיטפייר, מוסטנג ומוסקיטו. לראשונה בתולדות חיל האויר נוצרו נסיבות שיאפשרו לו לבצע מתקפה אוירית כוללת עפ”י קונספציה חדשה שהתגבשה ותורגלה במהלך השנים האחרונות, אלא שתכנית זו לא אושרה למימוש. בישיבת הממשלה ב-5 בדצמבר נדחתה דרישת הרמטכ”ל בנימוק כי “אין השעה כשרה לכך וכי ישראל תפעל המקום ובזמן שיראו לה כמתאימים”.
בפגישה עם קציני המטה הכללי ב-16 בדצמבר הגן בן גוריון על החלטת הממשלה שלא לפתוח במתקפת מנע. הוא נימק זאת בטענת ההרס והחורבן שמלחמה גוררת אחריה, בחשש להחרפת אמברגו הנשק כנגד ישראל בעיקר מצד ארה”ב, ובחששות מפני התערבות של בריטניה העושה “מאמצים נואשים להחזיק, ואם אפשר להגדיל, העמדות שיש לה עדין במזרח התיכון…”
האמנם היו תכניות בריטיות התקפיות נגד ישראל?
מתוך המסמכים הבריטיים משנת 1955 שנחשפו ע”י הארכיון הבריטי המרכזי בלונדון, מתברר כי לבריטניה היו אכן תכניות ומגמות התקפיות כנגד ישראל, למקרה שתיפגע ריבונותה של ממלכת ירדן, שבריטניה היתה קשורה עמה בברית הגנה מ-15 במרס 1948. במסמך מפורט שהעביר מפקד הכוח האוירי הבריטי במזה”ת ב-2 באוגוסט 1955 למשרד האויריה בלונדון, הוא כותב בין השאר:
“במידה ונידרש לנקוט בפעילות צבאית כנגד ישראל, מטרתנו העיקרית תהיה הריסת חיל האויר הישראלי. להשגת יעד זה, יופעל מירב הכוח האוירי שבהישג ידנו, משימה שלהערכתנו תימשך שלושה ימים. לאחר מכן נתרכז בסיוע ישיר ועקיף לכוחות היבשה…”.
הוא הביע מחויבות לשמור על המקומות הקדושים במהלך ביצוע המשימה, ולהמנע מלפגוע בבתי הזיקוק ובמאגרי הדלק שבמפרץ חיפה, אולם הוא העיר,”נזק לרכוש האזרחי ואבדות בנפש הם דבר בלתי נמנע” למסמך צורפו טבלאות המגדירות את מטרות התקיפה בישראל עפ”י סדר עדיפויות:
בעדיפות ראשונה-שדות תעופה פעילים: רמת דוד, קסטינה (חצור), רמלה (כנראה המסלול שבצמוד למפקדת חיל האויר) עקרון ובאר שבע (כנראה שדה תימן) וכן מסלולי חירום: פלוג’ה, בית דרס, עין שמר ועוד).
בעדיפות שניה-תחנות מכ”מ ותקשורת.
בעדיפות שלישית-יעדים טקטיים בישראל כגון: מסילות ברזל, תחנות רכבת, דרכים, מפקדות, מחסני חימוש, אספקה ועוד.
מעניין להעיר כי במיניסטריון האויריה בלונדון הטילו ספק בהערכותיו האופטימיות של מפקד הכוח האוירי במזה”ת בדבר יכולתו להשמיד את חיל האויר הישראלי בשלושה ימים. לדבריהם ח”א הישראלי מאומן היטב, נמצא בכוננות גבוהה וביכולתו לפזר במהירות את מטוסיו על גבי עשרים שדות תחליפיים.
נראה איפה כי לבריטניה היתה הערכה גבוהה לגבי כושרו של ח”א הישראלי, ובוודאי כשהיה מדובר בהשוואה אל חילות האויר הערביים. בריטניה עקבה בדריכות אחר ההתפתחויות, ואף עשתה הכנות למקרה שתידרש פעולה צבאית.
התכנית לתקיפת שדות התעופה במבצע קדש וביטולה
בסוף 1955 , בעוד בריטניה עוקבת אחרי ההתרחשויות, ונערכת לאפשרות של התערבות צבאית להגנה על בעלות בריתה, הממלכה ההאשמית, החריפו, כאמור, יחסי ישראל- מצרים. ב-12 בספטמבר פרסם נאצר תקנות חדשות שהחריפו את ההסגר על מיצרי טיראן והרחיבוהו גם על התחום האוירי. חברת אל על נאלצה להפסיק את טיסותיה לדרום אפריקה. חודש לאחר מכן, באמצע אוקטובר 1955 חתמו סוריה ומצרים על ברית צבאית והקימו פיקוד משותף. זאת על רקע ה”עיסקה הצ’כית”, פעילות הפדאיון והפינוי הבריטי ההדרגתי מתעלת סואץ.
בנסיבות הללו הפכה רכישת “נשק מגן” ובעיקר מטוסים באיכות גבוהה למשימה לאומית מועדפת במדיניות החוץ של מדינת ישראל.
באותה תקופה חלה תפנית במדיניותה של צרפת כלפי ישראל. הגם שהמגעים נמשכו מזה זמן, נאותה צרפת לראשונה באוגוסט 1955, לחתום עם ישראל על עסקת מטוסי מיסטר 2. כעבור חודש, לאחר שנמצאו ליקויים ואי התאמות במטוסים הללו, הם הוחלפו במטוסי אורגן. אין ספק שהמרד העקוב מדם שהתחולל באותה עת באלג’יריה נגד צרפת בתמיכתה של מצרים ובעידודה, היווה גורם ראשון במעלה להתקרבות של צרפת לישראל. גולת הכותרת למסכת ההתקרבות הצרפתית-ישראלית, שהלכה והעמיקה מראשית שנת 1956, היתה עסקת מטוסי המיסטר IVA . באפריל הגיעו 24 המטוסים הראשונים מסוג זה ובאוגוסט אותה שנה 36 מטוסים נוספים.
קליטת מטוסי המיסטר העמידה בפני חיל האויר אתגר שכמותו לא ידע בעבר. היו אלה מטוסים מתקדמים ביותר שנקלטו בעת ובעונה אחת בחיל האויר הצרפתי ובחילות האויר של צבאות נאטו, ונדרשה להם תשתית מיוחדת בתחום הבינוי, האחזקה והבקרה. כל זאת לצד האימונים וההכשרות של צוותי אויר וצוותי קרקע שעברו בהדרגה למטוסים המתקדמים. הנה כי כן מתחילת 1956 היה חיל האויר נתון בתהליך קדחתני של הסבה לציוד החדיש והמתקדם. כל אותה עת נערכו במטכ”ל הכנות לאפשרות של מלחמה כוללת.
פקודת “קדש 1” שהופצה ע”י אג”מ/מבצעים ב-5 באוקטובר 1956, היתה התכנית האופרטיבית הראשונה למערכת סיני. על פיה:
“כוחות צה”ל יכבשו את צפון סיני, יבססו קו הגנה בגדה המזרחית של תעלת סואץ ויגנו על מרחב המדינה בגזרות האחרות.”
הרעיון המרכזי היה לאגף את המצרים ולכתר אותם בתנועת מלקחיים, כדי להביא להתמוטטותם. יום ה”ע” ושעת ה”ש” טרם נקבעו. ההערכה הכללית הועידה שלושה שבועות לתכנון. משימות חיל האויר על פי “קדש 1” היו איפה:
לתקוף את חיל האויר המצרי לשם השגת עליונות באויר
להגן על שמי המדינה
לסייע לכוחות היבשה.
ראה איפה שהעדיפות שניתנה בחיל האויר לתקיפת שדות תעופה כפעילות אוירית מקדימה אכן באה לידי ביטוי בפקודת המבצע. המטוסים שהיו שמישים לאותה שעה כולל מטוסי הסילון (מטאור אורגן ומיסטר) והבוכנה (מוסקיטו ומוסטנג) חולקו ליעדים השונים-שדות התעופה שלאורך תעלת סואץ ובקרבת קהיר.
התכנית היבשתית היתה מוגבלת בהיקפה, וחסר בה היה העומק הנדרש למערכה כוללת. מסיבה זו נבחנו במטכ”ל תכניות חליפיות, שעה שהשיחות לשיתוף פעולה בין צרפת לישראל נכנסו להילוך גבוה.
בעוד ההכנות ל”קדש 1″ נמשכות, נערכו בימים שבין 22-24 באוקטובר 1956 בבית ההארחה “סבר” שליד פריס שיחות חשאיות בין ישראל לבין צרפת ובריטניה, ואלו עתידות היו לקבוע את מהלך הפתיחה של המערכה. בשיחות אלו נאותה ישראל לתת למעצמות האירופאיות את האמתלה להיכנס למערכה משלהן לכיבוש תעלת סואץ. כאמתלה לאיום ישראלי על התעלה, ובחסותן היתה אמורה ישראל להיכנס למבצע “קדש” כדי להשיג את יעדיה שלה.
לבן גוריון, כך מתברר, היו לבטים קשים עד לקבלת ההחלטה, והוא הסכים לצאת למערכה רק לאחר שהובטח לו כי ישראל תפעל לצד שותפיה האירופאיים וכי מטוסים צרפתיים יוצבו בישראל להגנת שמי המדינה.
הסכם זה הביא לשינוי מהותי בתכנית האופרטיבית של צה”ל. פקודת המבצע “קדש 2” שהופצה בליל 25-26 באוקטובר 1956, ביטלה למעשה את התכנית הראשונה “קדש 1” והתבססה על הסכם “סבר” שהכתיב שתי הנחות יסוד:
ביום שני בערב (29 באוקטובר) ימצא כוח ישראלי ניכר בקרבת תעלת סואץ.
ביומיים הראשונים של המערכה, עד תחילת ההפצצות האנגלו-צרפתיות (ב-31 באוקטובר בשעה 06:00) יצמצם צה”ל את פעילותו הצבאית.
בפגישת “סבר” שמרה ישראל על סודות תכניותיה האופרטיביות ולא פרטה תכניות כמו הפצצת שדות התעופה המצריים (כפי שתוכנן ב”קדש 1″). מתוך השיחות ברור היה שצרפת ובעיקר בריטניה, לא יוותרו על מתקפה מקדימה להשמדת חיל האויר המצרי בעודו על הקרקע, לקראת הנחתת והצנחת הכוחות לכיבוש תעלת סואץ. בריטניה יחסה למתקפה האוירית חשיבות מכרעת כלקח ממבצע “גן השוק” במלחמת העולם השניה (17-25 בספטמבר 1944), שבו כשמונים אחוז מהכוחות הלוחמים של דיויזיה מס’ 1 שצנחו, הושמדו לפני שכוחות היבשה חברו אליהם. ממילא היה ברור כבר בשלב זה שמשימה זו לא תבוצע ע”י ח”א הישראלי.
מטרות המלחמה החדשות היו איפה:
ליצור איום צבאי על התעלה באמצעות תפיסת יעדים צבאיים הצמודים לה.
לכבוש את מפרץ אילת.
לשבש את המערך המצרי בצפון סיני ולמוטט אותו תוך כוננות בפיקוד המרכז ובפיקוד צפון.
הנחות היסוד ומטרות המלחמה שינו מהיסוד את סדר העדיפויות בהפעלת חיל האויר. השינוי הבולט היה ביטול מתקפת האויר המקדימה כנגד שדות התעופה המצריים. המשימה הוטלה על צרפת ובריטניה. יתרה מכך, על חיל האויר נאסר לתקוף כוחות מצריים בשלב הפתיחה, כך עוד אין חיל האויר המצרי תוקף את כוחות צה”ל. המשימות החדשות שנקבעו לחיל האויר כללו איפוא: סיוע התקפי לכוחות היבשה, אמנעות, הגנת שמי המדינה, וכן מאמץ תובלתי בהצנחות, ופינוי וקישור לכוחות צה”ל במהלך הלחימה.
הכנות לתקיפת שדות תעופה במהלך המלחמה
ב-31 באוקטובר, בשעה 06:00, היו צרפת ובריטניה אמורות לפתוח בהפצצות על שדות תעופה לאורך תעלת סואץ, על פי האולטימטום שלהן מה-30 באוקטובר. השעות חלפו, אך הן טרם נכנסו למערכה, כאשר צה”ל כבר היה שרוי במתקפה כוללת. במקביל זרמו החל מליל 30-31 באוקטובר, ידיעות מודיעיניות על כוונה מצרית לתקיפה אוירית מרוכזת נגד מרכזי אוכלוסין בארץ.
כדי לקדם מתקפה זו, הועמדו טייסות המטאור, ה”מבצרים המעופפים” והמוסקיטו בכוננות לתקיפת שדה התעופה קהיר מערב, שם חנו מפציצי איל-28. פקודות המשימה כבר הורדו לטייסות בהתאם.
בהעדרו של הרמטכ”ל (שהיה בסיור בזירת הלחימה), פנה מפקד חיל האויר ב-31 באוקטובר בשעה 19:40 ללשכת שר הביטחון וביקש אישור להפצצה מידית. עוזר השר, חיים ישראלי, הפנה אותו לביתו של בן גוריון ששכב חולה במיטתו. יצחק נבון, מזכירו האישי של ראש הממשלה, שמע את בקשתו של מפקד חיל האויר והעביר את השיחה לבן גוריון. טולקובסקי העביר לידיעתו את התכנית המצרית לתקוף באותו לילה מטרות בשמי ישראל, ודרש לאשר לחיל האויר הפצצה מידית על ש”ת קהיר מערב. להערכתו, גם אם יקשה להפציץ במדויק בלילה, הרי הטלת הפצצות בקרבת היעד “תיצור מהומה” ותשבש את התכנית המצרית. שר הביטחון התנגד בתוקף למהלך זה, בטרם הפציץ ח”א המצרי מטרות בישראל. בינתים, (בשעה 20:15), הגיעו ידיעות ראשונות על הפצצות הלילה של בריטניה וצרפת על שדות התעופה מצריים לאורך תעלת סואץ, שהחלו באיחור של 13 שעות, והשאלה ירדה מהפרק.
סיכום:
לחיל האויר במבצע “קדש” לא ניתנה ההזדמנות למלא את המשימה הבסיסית והמיוחלת שלו: השמדת הכוח האוירי של האוייב, סמוך ככל האפשר לראשיתה של המערכה. מגבלות מדיניות לצד חוסר הביטחון מצד ראשי המדינה והצבא ביכולתו של החיל, מנעו מטייסיו לבצע משימה זו. הזדמנות זו ניתנה לו כעבור 11 שנים ביוני 1967. מבצע “קדש” היה אבן דרך בתהליך שהוביל לניצחונו המזהיר של חיל האויר במלחמת ששת הימים. יסודות התורה החיילית הוכחו כתקפים כבר באוקטובר 1956.
לקריאה נוספת:
המאמר “מבצע מוסקיטר” מאת אבינעם מיסניקוב באתר זה
