סוף מעשה במחשבה תחילה: ”מבצע מוקד“ והחיקויים שלא צלחו

מובא באדיבות מבט-מל”מ- כתב עת לעניני מודיעין ובטחון מבית המרכז למורשת המודיעין

בתוך 170 דקות, בבוקר ה-5 ביוני 1967 ,הושמד רוב רובו של חיל האוויר המצרי במתקפת פתע אווירית שכונתה ”מוקד“, שתוכננה בקפידה זה חמש שנים. יותר מ-330 מטוסים מצריים הושמדו, מתוכם 311 על הקרקע והיתר בקרבות אוויר. בשלושה גלי תקיפה רצופים נמחקו 14 שדות תעופה ו-23 תחנות מכ“ם ואתרי נ“מ, כרבע מטייסי חיל האוויר המצרי נהרגו – והמלחמה הוכרעה. המבצע, שהחל בשעה 07:45 ,הסתיים בשעה 10:35 כשהודיע מפקד חיל האוויר הישראלי מרדכי הוד לרמטכ“ל יצחק רבין: חיל האוויר המצרי חדל להתקיים“.

לא הייתה זו מתקפת הפתע האווירית הראשונה בהיסטוריה על בסיסי חיל אוויר. הגרמנים תקפו את בסיסי חיל האוויר הפולנים ב-1.9.39 , עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ולאחר מכן ב-22.6.41 ,עם הפלישה לברה“מ. גם בריטניה וצרפת תקפו בנובמבר 1956 את בסיסי חיל האוויר המצרי במסגרת ”מבצע מוסקטר“. באף אחת מהדוגמאות הללו לא הוכרעה המלחמה בזכות המתקפה האווירית לבדה, ולא הושמד כמעט לחלוטין חיל האוויר המותקף.

ההצלחה לא הייתה רק ביחס לעבר, אלא גם ביחס להווה ולעתיד. במקביל למבצע ”מוקד“ תכנן הצבא המצרי מבצע מקביל להשמדת חיל האוויר הישראלי. המבצע לא יצא אל הפועל שכן חיל האוויר המצרי הושמד על הקרקע, אבל גם לאור ניתוח המספר המצומצם של הגיחות ההתקפיות שהוא ביצע, קרוב לוודאי שגם אם היה תוקף ראשון הוא לא היה נוחל הצלחה. ארבע שנים לאחר מכן ניסו הפקיסטנים לחקות את המבצע הישראלי נגד הודו השכנה, אך נחלו כישלון מחפיר.

סוד הצלחתו של מבצע ”מוקד“

חמש שנים טרחו סרן רפי סברון ורס“ן יעקב (”יאק“) נבו ז“ל על התוכנית בעבודת נמלים מאומצת. זו כונתה בתחילה ”רות“, לאחר מכן ”תלם“ ובגלגולה הסופי – ”מוקד“. השניים מצאו לא מעט פגמים בתוכנית הקיימת, והחלו בתחילת 1962 לתכנן אותה מבראשית.

מבין חילות האוויר של מדינות ערב, המצרי היה הגדול והמתקדם ביותר. מאות מטוסי הקרב, רובם המכריע מהדגמים המתקדמים ביותר של ארסנל הנשק הסובייטי – מיג 17, 19 ובעיקר 21 והמפציצים הסילוניים הכבדים טופולב 16 ואיליושין 28 – היוו איום משמעותי ביותר על מדינת ישראל בכלל ועל חיל האוויר בפרט.

בדצמבר 1958 הוכנה התוכנית הראשונה בחיל האוויר לתקיפת שדות התעופה של מצרים וסוריה. התוכנית, ”מבצע רות“, נועדה להשמיד את מירב המטוסים ולפגוע במתקנים, והייתה בוסרית וכללית מאוד. יאק וסברון הגיעו למסקנה כי יתרונם המספרי של חילות האוויר הערבים יחייב את צה“ל לחפש פתרון התקפי, שפירושו הכרעת הקרב באמצעות פגיעה במטוסים בבסיסיהם – בטרם ימריאו ובטרם תבוא לידי ביטוי עדיפותם

המספרית ובמקרים רבים גם הטכנולוגית. המשימה הייתה גיבוש תוכנית המתאימה ליכולותיו המבצעיות של חיל האוויר הישראלי ומסוגלת למקסם אותן מול מקביליו העדיפים עליו מספרית. תוכנית ”מוקד“ פורסמהלראשונה בחוברת שפורסמה בסוף 1964. והיא התבססה על שלושה עקרונות מרכזיים: מודיעין על יכולות האויב, השגת הפתעה מוחלטת תוך שימוש באמצעי הטעיה וחשוב מכל – ריכוז הכוח האווירי.

סברון ונבו החלו להפעיל במרץ את כל יחידות החיל כדי לצקת תוכן בשלושת קודקודיו של המשולש הזה.

האתגר המודיעיני היה הראשון. יחד עם סא“ל זאב לירון, קצין המודיעין של החיל, החל איסוף המידע: כלי הטייס בשירות מדינות ערב, יכולת הנשיאה שלהם, טווחי הפעולה, מסלול ההכשרה של הטייסים וחייהם, יכולותיהם המקצועיות בקרבות אוויר ובמשימות הפצצה . נלמדו ערוצי הקשר, מערכות המכ“ם והשליטה האווירית, נוהלי ההזנקה, הפיקוח והיירוט, זמני התגובה של מערכות מכ“ם והגובה המינימלי שבו יוכלו לאתר מטוסים מתקרבים, וכן פרקי הזמן הדרושים להעברת הוראות ממפקדה למפקדה.
לתשומת לב מיוחדת זכו שדות התעופה. הם מופו בקפדנות, שויכו לטייסות המתאמנות בהן, ובייחוד נלמדו פרטי המסלולים, כיווניהם, מידותיהם, התאמתם לסוגי המטוסים ובעיקר החומר שמהם נסללו.

להשגת המידע הזה פעל חיל האוויר ברציפות בשנות עיבודה של תוכנית ”מוקד“. מטוסים הוזנקו למדינות ערב כדי למדוד את פרקי הזמן הדרושים להפעלת מערכות המכ“ם, הנתונים עובדו כדי למצוא את הפרצות במערכות ההגנה האווירית וברשת ההגנה של תחנות המכ“ם. מטוסים אחרים, בעיקר ה“ווטורים“ ארוכי הטווח ושני מטוסי מירז‘ בעל המספרים הסידוריים ”98 ” ו ”99 ,”נשלחו לצלם את שדות התעופה. אלה צילמו מגבהים שונים שדות תעופה בכל המזרח התיכון: מדמייר שמצפון לדמשק ועד לקהיר במערב, כולל מפעל 333 של התעשייה הצבאית המצרית, שבו יוצר נשק סודי.

תוצאות צילומי האוויר העשירו מאוד את מסד הנתונים המודיעיניים, שליקטו בשקדנות רבה מתכנני ”מוקד“, בתחום הרגיש ביותר של המבצע – שדות התעופה עצמם.

שני גורמים נותרו בעייתיים: שדות התעופה באינשאס שבפרברי קהיר ובאבו סוויר.
הראשון היה בנוי ממסלולים רחבים מאוד, פי שלושה מהרוחב המקובל, ואילו בשני נבנו המסלולים מבטון מזוין, שהקשה במיוחד על פגיעה באמצעות הפצצתם. במאמץ רב נפתרה התעלומה של אינשאס: בוני הבסיס

בתקופת שלטון הבריטים קראו לא נכון את המפות שהכינו המהנדסים ובנו את המסלול לפי מידת החישוב המטרית, ולא כפי שהיה בתוכניות המקוריות, בקנה המידה של ”רגל“ המגיע לשליש בלבד מהמרחק. באבו סוויר המסלולים הקשיחים אכן יצרו לא מעט צרות במהלך המבצע.

כדי לגלות כמה זמן יידרש למצרים לתקן מסלול שהופצץ, נערכו ניסויים בדרום הארץ שבהם הופצצו מסלולים וצוותי חיילים נשלחו מיידית לתקן אותם תוך תזמון התיקון. בעקבות המידע שנאסף הוחלט כי עדיף להטיל פצצות קטנות יחסית: שתי פצצות של 100 ק“ג בלבד במקום פצצה בודדת של חצי טון. חימוש זה התאים למטוסי היירוט המיושנים מדגם ”מיסטר“, והנזק שנגרם היה גדול יותר. הוחלט לפגוע בצמתי מסלולים כך שכל פגיעה תוציא משימוש שני מסלולים יחד, או לפגוע בשליש הראשון או האחרון של כל מסלול – ובכך לשתק לחלוטין יכולת להמריא ממנו. במקביל פותחו אמצעי לחימה ייעודיים, שיאפשרו פגיעה חמורה הרבה יותר: פצצות השהיה שיתפוצצו רק שעות לאחר התקיפה ויימנעו הן את תיקון המסלול והן את השימוש בו; ופצצה מיוחדת שכונתה ”פפ“מ (”פצצה מפצחת מסלולים“), ופותחה במיוחד בתעשייה הצבאית לצורך מבצע מוקד. היא ירדה באיטיות ובזווית של 60 מעלות בדרכה למסלול בעזרת מצנח מיוחד, התפוצצה שש שניות לאחר הפגיעה בקרקע ללא ניתור ולפיכך הותירה אחריה מכתש גדול. לקראת המבצע הצטייד צה“ל ב-66 פצצות מהדגם הגדול ו-87 מהדגם הקטן.

ויצמן התעקש: ”אני רוצה מיג 21”

במקביל הופעלו שירותי המודיעין האחרים בקהילייה לאיסוף כל מידע אפשרי לצי“חים (ציוני ידיעות חיוניות) שלהם הזדקקו סברון ונבו. המידע נאסף הן במבצעים יזומים ומתוכננים מראש והן בניצול הזדמנויות שנקרו ואפשרו הצצה לסודות חיל האוויר המצרי. הזדמנות כזו נפלה לידי אנשי חיל האוויר ב-19 בינואר 1964 .טייס מצרי ערק למדינת ישראל והביא עמו את המטוס הקל שהטיס – וגם את ניסיונו הצבאי והאווירי.

סרן מחמוד עבאס חילמי ערק לישראל עם מטוס קל מדגם יאק 11 והגיע לנחיתה בחצור. תחנות הבקרה של חיל האוויר לא איתרו את הטיסה, שהתנהלה בגובה נמוך. חילמי, שסיפר כי הוא מדריך בכיר בבית הספר לטיסה של חיל האוויר המצרי, הצליח להימלט ממטוסי החיל המצרי שדלקו אחריו, וכשביקש רשות נחיתה בישראל – קיבל אותה מיד.
”מציאה“ נוספת נפלה לידי חיל האוויר ערב היציאה למלחמה. בעיצומם של ימי המתיחות חצה בטעות את הגבול באזור ניצנה ג‘יפ ובו קצין מצרי בדרגת רס“ן בשם סולי, שהיה נשוי לבתו של נשיא מצרים, ושסיים זה עתה קורס מקיף בתחום ההגנה האווירית. הקצין נפל בשבי כשברשותו מסמכים רבים שלקח עמו עם סיום הקורס. בחקירתו ניתן היה לגלות כי המידע המודיעיני שנאסף במהלך השנים היה עדכני, והוא לא חידש הרבה לחוקריו. לאור הידע שהופק ממנו ברור היה כי התמונה המודיעינית למבצע מלאה ומעודכנת. אחד משיאי ההישגים המודיעיניים הקשורים בהכנה היסודית ל“מוקד“ היה

מבצע יהלום“, השגת מטוס הקרב מתקדם ביותר של האויב – המיג 21 עזר ויצמן, מפקד חיל האוויר באותה תקופה, נפגש בקיץ 1965 עם ראש ”המוסד“ מאיר עמית. זה האחרון שאל את ויצמן מה יכול המוסד לתרום לחיל האוויר, ועם לא מעט חוצפה ישראלית השיב ויצמן: ”אני רוצה מיג 21 .” תגובתו המיידית של עמית, הייתה ”השתגעת? אין במערב אפילו אחד כזה!“. המטוס נחשב לפסגת שאיפותיהם של אנשי המודיעין במדינות המערב, והפנטגון הציע פרס של חמישה מיליון דולר למי שיצליח להביא מטוס מסוג זה למדינה מערבית. אלא שוויצמן התעקש, ועמית הטיל את המשימה לאתר את האוצר על אחד מקציני המודיעין הכישרוניים שלו, רחביה ורדי. כך החל להתגלגל ”מבצע יהלום“. יחד עם סא“ל לירון אותר בעיראק טייס נוצרי בשם מוניר רדפא, שהסכים להביא את המיג 21 . ב-16.8.66 נחת רדפא בשדה התעופה בחצור, מלווה בשני מטוסי מיראז‘ שהמריאו לקראתו. הייתה זו תרומה אדירה ליכולותיו המודיעיניות של החיל ולהשלמת פרטים נוספים בתצרף הענק שנקרא ”מבצע מוקד“.

שינוי נוסף ובולט בכל מערכת איסוף המידע על חילות האוויר הערביים התחולל בקיץ 1965 בענף “אוויר 4 ,” האמון על איסוף המודיעין. שייקה ברקת, מפקד צעיר, אנרגטי ותזזיתי התמנה לראש הענף. כשביקש מפקודיו דיווח על כל מטוס מצרי שהתרומם לאוויר, הוא נענה שכדי לקבל תשובה עליו להמתין לשעות אחר הצהריים, כדי לקבל את החומר שנאסף בהזנות. ברקת לא קיבל את ההסבר הזה. הוא הסביר לאנשיו כי כללי המשחק השתנו וכי “בעל הבית (החדש) השתגע”. מרגע זה ואילך הוא ביקש לדעת על מצבו המדויק של כל מטוס בכל אחד מחילות האוויר הערביים, בכל שעות היממה, שבעה ימים בשבוע. ברקת הבהיר לחייליו ולקציניו כי הוא דורש מהם לדעת על מצבו העכשווי של כל מטוס במרחב – עוד לפני שמפקד הטייסת ממנה המריא ידע על כך. במהלך השנה שלאחר מכן, הפכה הדרישה הזו – שנראתה במבט ראשון מטורפת לחלוטין – למציאות מבצעית. ענף אוויר 4 ,בניצוחם של ברקת וחייליו, תרם לחיל האוויר את המידע החיוני כל כך על מצבו של חיל האוויר המצרי בכל רגע נתון. המידע הזה היה צעד נוסף ומכריע בדרך לביצועי החיל בבוקר ה-5 ביוני 1967.

הפתעה, ”יתד נאמן“ והונאה של פרחי טייס

תנאי הכרחי להצלחת ”מוקד“ היה ההפתעה. זו הושגה באמצעות סדרה ארוכה של צעדים, שהמרכזי שבהם היה הפעלתו של ”יתד“. היה זה סוכן מצרי שהושתל במדינת ישראל, נתפס, ”הוכפל“ על ידי שירות הביטחון הכללי והזין את שולחיו במידע שיצר בקרב מנהיגי מצרים שאננות וביטחון עצמי .

רפעאת עלי אל גמאל, עבריין מצרי צעיר, נעצר במצרים. שירותי המודיעין המצריים הציעו לו חלופה למשפט ולשנות מאסר ארוכות: ריגול במדינת ישראל הצעירה. נבחרה עבורו זהות בדויה של יהודי מצרי בשם ז‘ק ביטון, שתחתיה הוא הפליג בראשית 1955 ממצרים לאיטליה. מטרתו הייתה להקים בארץ עסק כלכלי, שישמש כמסווה לפעילות הריגול שלו.
שירות הביטחון הכללי לכד אותו מספר חודשים לאחר שהגיע לארץ. גמאל הסכים לשמש כסוכן כפול תחת הכיסוי של בעל משרד נסיעות בשם ”סיתור“ בתל אביב. המצרים, ראו ב“יתד“ את בכיר הסוכנים שלהם, והרעיפו עליו כספים ומשימות כאחד. לאורך כל שנות ה-50 וה-60 הוא הזרים – בהפעלה משותפת של שירות הביטחון הכללי וחיל האוויר – מידע לקהיר, אמיתי ברובו אך מכוון למטרה אחת: לשכנע את המצרים כי חיל האוויר הישראלי אינו מסוגל או מעוניין לתקוף את שדות התעופה שלהם.

גמאל, הזרים בקביעות מידע על תוכניות הקרב של החייל. על פי התוכניות האלה, חיל האוויר ישמור על שמים נקיים ויתמקד במהלך המלחמה בסיוע לכוחות הקרקע התוקפים במצרים בשטח סיני. לאור מידע זה לא טרחו המצרים להגן על מטוסיהם בשדות התעופה, ולא ציפו למתקפת פתע אווירית. שש שנים לאחר מותו הצליח במאי וסופר מצרי בשם צלאח מורסי לקבל את עיקרי התיק של גמאל מהמודיעין המצרי. הוא הוציא לאור ספר שהפך

לסדרת טלוויזיה מוצלחת במיוחד, שבה כונה גמאל ”ריפעאת הוגאן“. גמאל הפך לגיבור לאומי במצרים, ונותר עד עצם היום הזה.

בחיל האוויר לא הסתפקו בהונאה של ”מבצע יתד“. לקראת שעת האפס נוספו רכיבים שהיו אמורים להסתיר את המבצע עד לרגע האחרון. הראשון שבהם היה בחירת השעה המדויקת להתקפה – 07:45 בבוקר לפי שעון ישראל, 08:45 לפי שעון מצרים. השעה נבחרה בניגוד למסורת הצבאית, שבה נפתחו התקפות אוויריות עם אור ראשון . השעה שנבחרה אפשרה לטייסי חיל האוויר הישראלי, שיודעו בדבר המבצע רק כשקמו משנתם, להשלים לילה של שינה מלאה ולקום רעננים. בשעה זו מתחילים הערפילים להתפזר מעל הדלתא של הנילוס וסיורי הבוקר ששיגר חיל האוויר המצרי מדי יום להגן על בסיסיו, נחתו כבר, והטייסים פנו לדרכם. טייסים אחרים, היו באותה שעה בחדר האוכל או בפקקי תנועה בדרך לבסיס. לפיכך גבר אפקט ההפתעה והותיר מעט מאוד טייסים בכוננות מבצעית מיידית להגיב להתקפה.

אמצעי נוסף היה שמירה על דממת אלחוט מלאה עד לרגע תחילת התקיפה. הייתה זו משימה לא פשוטה, לאור העובדה שבמבצע השתתפו כל מטוסי חיל האוויר. הטייסים תודרכו כי במקרה של תקלה, יש להסתובב ולחזור לבסיס מבלי לפצות פה, ובמקרה שהדבר אינו אפשרי – לנטוש את המטוס מבלי להפעיל את הקשר. במקביל כל נתיבי הטיסה מערבה, ללב הים התיכון ומשם דרומה, היו בגובה נמוך מאוד. זאת כדי לאפשר לכוח לחמוק מתחת למכמ“ים המצריים שבאל עריש ובאל רומני. רכיב ההונאה האחרון נועד לשדר למצרים כי בבוקר המבצע מתנהל חיל האוויר כרגיל. כבר בשעה 06:45 , שעה לפני ההתקפה, המריאו חניכי קורס הטייס במטוסי אימונים מסוג ”פוגה מיגיסטר“, וניהלו שיחות ממושכות תוך שימוש בתדרי הקריאה של טייסות הקרב של החייל. טיסות אלו שידרו מצג סיגינטי של ”הכול כרגיל“ בחיל האוויר בתדרים שהיו חשופים להאזנה המצרית.

ריכוז הכוח, סבבי מטוס ומבחן פתע של הרגע האחרון

ההונאה וההפתעה לא הספיקו כדי לנצח במתקפת הפתע. היה צורך בריכוז כוח אווירי. זו לא הייתה משימה פשוטה. מספר מטוסי חיל האוויר הישראלי עמד על – בין חצי לשליש ממספר מטוסי הקו הראשון של חילות האוויר הערביים. זאת מבלי לקחת בחשבון תגבור ממדינות ערביות שהבטיחו לעמוד לימין מצרים במקרה של מלחמה. כדי לשתק את חילות האוויר הערביים נדרשו לפחות 530 מטוסי תקיפה. כדי לגשר על הפער השקיע חיל האוויר מאמץ אדיר בצמצום ”סבב מטוס“. יכולתו המבצעית של כל חיל אוויר נמדדת בין היתר ביכולתו להפעיל מספר רב יותר של מטוסים במסגרת זמן נתונה. בכל פעם שמטוס חוזר מגיחה נדרשת סדרה ארוכה של פעולות – תדלוק, חימוש, הכנסת אמצעים לביצוע המשימה, תדרוך הטייסים ועוד – בסבב הזה שנמשך בין

שעה וחצי לשעתיים. חיל האוויר השקיע מאמץ רב בהכנת תשתית מתאימה של טכנאי קרקע שיצמצמו את הסבב הזה ככל הניתן. באפריל 1967 , חודשיים בלבד לפני המלחמה, ביקרו נספחים צבאיים בבסיס רמת דוד. הם חזו ב-20 מטוסי הווטור של טייסת 110 חוזרים ממשימת אימונים ובתוך שבע וחצי דקות בלבד המריאו שוב למשימה חדשה. חלקם הביע ספקנות אם ניתן יהיה להגיע להישג כזה במלחמה.

בפועל עמד חיל האוויר לקראת מבצע מוקד על ”סבבי מטוס“ שנמשכו לא פעם פחות מחמש דקות. כלומר, בתוך אותה מסגרת זמן הדרושה לגיחה מבצעית אחת ניתן להוציא שתיים או שלוש גיחות. על פי תוכנית מבצע ”מוקד“, היו אמורים להשתתף בתקיפה כמעט כל מטוסי החייל 183 מתוך 197. אפילו מספר זה הושג במאמץ אדיר, שכלל רכישת 25 מטוסי אוראגן שנקנו ב-1965 כגרוטאות מחיל האוויר הצרפתי תמורת 2,000 דולר האחד. ערב המלחמה תוגברה יכולת הלחימה של החיל באמצעות הפיכת מטוסי ה“פוגה מגיסטר“, שנועדו לאימוני פרחי טיס, לטייסת מטוסי תקיפה, באמצעות הרכבת מארזי רקטות ומקלעים, אפילו ללא כיסאות מפלט. הטייסת, שקיבלה במבצע את המשימה לתקוף ולהשמיד את שני המכ“מים המצריים ליד אל עריש, עמדה בה בהצלחה. תריסר מטוסי מיראז‘ בלבד נותרו להגן על שמי המדינה, ארבעה מתוכם פטרלו ושמונה נותרו בכוננות יירוט מיידית בבסיסים שהתרוקנו. דני שפירא, טייס הניסוי המיתולוגי, ישב בכוננות יירוט והביט בקנאה במטוסי ”מוקד“ שהמריאו למשימותיהם.

היה זה סיכון גדול, אך מחושב. היעדים נבחרו לפי יכולותיהם של המטוסים. המיושנים שבהם, ה“אוראגנים“, תקפו את הבסיסים הקרובים ביותר בחצי האי סיני, ה“מיסטרים“ וה“סופר מיסטרים“ המשוכללים יותר תקפו את השדות הרחוקים מעט יותר באזור התעלה, והמיראז‘ים והווטורים את המטרות המרוחקות ביותר. התוכנית שונתה ללא הרף בהתאם לשינויי מיקום טייסות בבסיסי חיל האוויר המצרי. כל גיחה כזו נשלחה בתוך דקות מהנחיתה לגל שני ואחריו לגל שלישי של תקיפות. בדרך זו הותקפו כל שדות התעופה במצריים בשניים עד שלושה גלים רצופים במשך 170 דקות. הגל הראשון שיתק את המסלולים ומנע יכולת להמריא ולנחות, ובמקביל השמיד חלק ממטוסי הקרב שהיו בעמדות כוננות. הגל השני והגל השלישי פגעו בשדות מרוחקים יותר לחופי ים סוף, דוגמת ע‘רדקה וראס בנאס, שאליהם נמלטו חלק מהמטוסים שניצלו מהגל הראשון.בעזרת צמצום ”סבבי המטוס“ הופעלו בפועל במבצע ”מוקד“ קרוב ל-600 גיחות.

ביום שישי ה-2.6.67 נערכה ישיבת הממשלה המכרעת שבה הוחלט על יציאה למלחמה ועל הפעלת ”מבצע מוקד“. בדרכו לישיבת הממשלה ביקר הרמטכ“ל רבין בבסיס חיל האוויר בתל נוף וביקש לדבר עם טייסים בדרגות סגן וסרן טייסת 119 ,שהיו אמורים להשתתף במבצע. הוא ערך להם תחקיר מקיף על המטרה שהם אמורים לתקוף (שדה התעופה אינשאס“) מיקומה המדויק (”פאתי קהיר מזרחית לעיר“) מה יש במטרה (42 מטוסי מיג 21) מיקומם (”בעמדות המראה, ברחבות החניה הפרוסות על פני החלק

המבצעי של הבסיס וליד המוסכים“) מיקום יחידות הנ“מ ועוד ועוד. התשובות שקיבל רבין והביטחון שהפגינו הטייסים הביאו אותו ללחוץ למפקדם רן פקר את היד, לאחל לו בהצלחה ולהמריא במטוס קל לישיבת הממשלה עם תקווה ואמון עמוק ביכולת להצליח.

כך בדיוק התפתחו הדברים 72 שעות לאחר מכן. המבצע הצליח במלואו, למרות שבפועל נחשף מיד כשיצא לדרך. על אף הסודיות, ההטעיה, דממת האלחוט והטיסה בגובה נמוך, מיד עם המראת המטוסים זיהה מערך הבקרה של חיל האוויר הירדני את ההתקפה באמצעות המכ“ם שבפסגת הר עג‘לון. הירדנים מיהרו להזהיר את בעלי בריתם החדשים על מטוסים רבים העושים את דרכם אל סיני, אזור התעלה והדלתא של הנילוס. הם מיהרו להעביר את מילת הקוד ”ענב“ (”عيناب“) למפקדתו של הגנרל מונעם ריאד, קצין הקישור המצרי ברבת עמון. ריאד העביר את ההתרעה למפקדת שר ההגנה בדראן בקהיר. הצופן שבין הצבאות הוחלף יום קודם לכן, ולכן איש לא יכול היה לפענח את ההודעה הבהולה ששוגרה מרבת עמון. כשפוענחה הידיעה – כבר לא היה קיים חיל האוויר המצרי.

התוכניות המצריות: הנמר, הברדלס והשחר שלא עלה

בעוד שבישראל תכננו את ”מוקד“, תוכנן מבצע זהה גם בצד השני. בחיל האוויר המצרי הוכנו שתי תוכניות למתקפה אווירית על מדינת ישראל וחיסול חיל האוויר הישראלי בבסיסיו. תוכנית אחת כונתה ”אסד“ (”אריה“) והשנייה ”פהד“ (”ברדלס“). זו האחרונה כללה שבע תוכניות מבצעיות שהוציא מטה חיל האוויר המצרי מיד עם תחילת המתיחות, בתאריכים 18-27 במאי 1967 .תוכניות אלה מוספרו מ-1 עד 7 .השנייה נועדה להשמיד את חיל האוויר הישראלי בבסיסיו באמצעות שלוש חטיבות אוויריות, החמישית שבהן נועדה להשמיד את נמל אילת, מאגרי הדלק שבו, שדה התעופה ומרכז המכ“ם באמצעות חטיבה אווירית 61 כעדות לרמתן המבצעית האמיתית של תוכניות אלה ולמודיעין שעליו התבססו תוכל לשמש העובדה שבאילת אין ולא היה מעולם ”מרכז מכ“ם“.

המרשל עאמר, סגנו של נאצר שעמד בראש הצבא המצרי, חיבר את שתי תוכניות ההתקפה לתוכנית שלישית בשם ”אל פג‘ר“ (الفجر“השחר“). עאמר הורה למפקדי הדיביזיות ולמפקדת חיל האוויר לכבוש סדרה ארוכה של יעדים בישראל ולחסל שדות תעופה, מתקני מכ“ם, את הכור בדימונה ומתקני התפלת מים.

גנראל צלאח מוחסיין, מפקד ארמיית השדה, כינס ב-25.5.67 את מפקדי שבע הדיביזיות שלו והודיע חגיגית כי בעוד 48 שעות תיפתח המתקפה על ישראל. בסופו של דבר נדחה מבצע ”שחר“ והשמדת חיל האוויר המצרי

שמונה ימים לאחר מכן הפכה אותו לנחלת הדמיון.

חרף העובדה שתוכנית ”ברדלס“ לא יצאה אל הפועל, סביר כי גם לו יושמה הייתה נוחלת כישלון חרוץ.

ניתן להגיע למסקנה זו לאור הניסיון של חיל האוויר המצרי לשלוח לתקיפות את מעט המטוסים שנותרו לפליטה ממבצע ”מוקד“, כדי להאט את ההתקדמות הישראלית. אל“מ תחסין זאכי, מפקד הצוות האווירובטי של חיל האוויר המצרי, סיפר כי כבר בבקר ה-6 ביוני המריאו מספר גיחות למטרות חיפוי אווירי ואף תקיפה. ”באותו בוקר יצאו שני מטוסי סוחוי 7 להפציץ את ’שדה התעופה בחלוצה‘, ולאחר שגילו כי אין שם מטוסים המשיכו בטיסה לכיוון שדה התעופה בנבטים ותקפו אותו. בדרכם חזרה יורטו המטוסים על ידי מטוסי מיראז‘, אחד מהם נפגע אך הצליח לנחות נחיתת חירום בבסיס אבו סוויר“.

סיפורו של תחסין נשמע מפוקפק לפחות בכל הנוגע לתקיפת ”שדות התעופה הישראליים“, פשוט משום שלא היו כלל שדות כאלו. בשני האתרים היו מסלולי נחיתה לשעת חירום בתקופת המנדט, ואילו שדה התעופה בנבטים הוקם רק ב-1983. עובדה זו יכולה להסביר היטב מדוע הוא לא מצא מטוסים שיוכל לתקוף. השימוש של תחסין במידע בן יותר מ-20 שנה דאז יכולה ללמד משהו על איכות ה“מודיעין“ שעמד לרשות המצרים.

משמעות תיאורו של תחסין היא כי המודיעין שהיה לחיל האוויר המצרי הסתמך במקרה הטוב על מפות מנדטוריות של מסלולי משנה מאמצע שנות ה-40. עם ”מקורות מודיעיניים“ שכאלה, אין פלא כי הוכנו תוכניות תקיפה למתקן מכ“ם באילת שלא היה קיים כלל.

הסיכוי למתקפת פתע מוצלחת כמעט ולא קיים. מה גם שחיל האוויר הישראלי ברובו הגדול , לראשונה בהיסטוריה האווירית, פרש את מטוסיו בדירים תת-קרקעיים מוגנים מתחילת שנות ה-60, כך שלו הייתה מושגת הפתעה, ספק רב אם ניתן היה לפגוע במטוסיו.

גם 7 שנים לאחר מכן, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, בספר שפרסם בקהיר קצין מודיעין מצרי שחתם בשם העט חמיד עבד אל מאהר הוא מציג את רשימת ”שדות התעופה בישראל“, ובהם שדות תעופה כדוגמת ”רמלה“ השייך לאזור הדרומי של חיל האוויר ורשימת מתקני מכ“ם שלא היו ולא נבראו.

בניגוד ל“מוקד“, שהוכן בדקדקנות במשך יותר מחמש שנים, הייתה התוכנית המצרית פרי אלתור חפוז של ימים ספורים. לא רק מודיעין חסר בו אלא גם רכיב ההפתעה נעדר. מנהיגי מצרים הצהירו שוב ושוב על מתקפה קרבה על ישראל. גם התנאי השלישי, ריכוז הכוח, נעדר לחלוטין מתוכניות הקרב המצריות. האלוף מוטי הוד הסביר כי הפיצול אפיין את כל מהותו של הכוח האווירי המצרי. לדבריו הוא לא חשש מחיל האוויר המצרי, בין היתר כי ”המבנה שלהם היה מפוצל וזה פגע בשליטתם על חיל האוויר. הייתה להם הגנה אווירית שלה מטוסי מיג 21 ,היה ’פיקוד המפציצים‘, שזה פיקוד אחר לגמרי, והיה מפקד חיל האוויר, שישב בקהיר ללא שליטה על דבר. לכן הם לא היו יכולים לתקוף אותנו בהפתעה“.
בהיעדר כל שלושת התנאים ששילובם יחדיו היה ביסוד הצלחת המבצע, היו סיכוייה של התקפת פתע מצרית קלושים.

החיקוי הפקיסטני שכשל: ”מבצע ג‘ינג‘יס חאן“

הצלחתו של מבצע מוקד עוררה גל התפעלות והערצה ברחבי העולם. צבאות רבים למדו ככל הניתן את פרטי התקיפה ובמקרה אחד לפחות נעשה במודע ניסיון לחקותו. היו אלה הפקיסטנים, שפתחו במלחמה נגד שכנתם הודו בחורף 1971 .המאבק היה סביב חלקה המזרחי של פקיסטן. הפקיסטנים למדו את פרטי מבצע ”מוקד“ ובליל ה-3 בדצמבר 1971 פתחו במתקפת פתע על רבים מבסיסי חיל האוויר ההודי.

ההתקפה נחלה כשלון מוחלט.

ראש ממשלת הודו אינדירה גנדי הכריזה מלחמה על פקיסטן, ומאחר וגם ההודים מיהרו ללמוד ולאמץ את לקחי ”מבצע מוקד“, רבים מכלי הטייס שלהם פוזרו בין הבסיסים השונים ואחרים היו חבויים. ההודים חיקו גם את הפעילות הקרקעית במלחמת ששת הימים, עקפו מרכזי אוכלוסיה ובתנועה מהירה שמלוותה בחיפוי אווירי צמוד השלימו, בתוך 12 ימים בלבד, את כיבוש חלקה המזרחי של פקיסטן, שהפך למדינת בנגלדש.

במבצע שכונה ”ג‘ינג‘יס חאן“ הותקפו 11 שדות תעופה הודיים. מיד לאחר הפקודה למבצע יצא לדרכו גל התקיפה הראשון, שהצליח לחמוק מגילוי המכ“מים ההודים באמצעות טיסה בגובה נמוך מאוד, בדומה למבצע ”מוקד“. ההודים גילו כי הותקפו רק כשהחלו ליפול פצצות על בסיסי חיל האוויר שלהם. הפקיסטנים התוקפים השתמשו במטוסים מערביים, חלקם, לדוגמה המיראז‘ 3, היו בדיוק אלה ששימשו את צה“ל. ההודים מנגד השתמשו במטוסי חיל האוויר המצרי: סוחוי 7 ומיג 21. אף שבתקיפה הראשונית של בסיסי פתאנקוט וארמיסטאר הצליחו הפקיסטנים לפגוע במסלולים, תיקנו אותם צוותי הקרקע ההודי בתוך שעות ספורות, והשמישו את בסיסי חיל האוויר שלהם. יצאו מהם טיסות יירוט ואף תקיפות נגד כבר למחרת בבוקר, ועל אף הפגיעה במערכת המכ“ם שנפגעה בגל תקיפה שני של הפקיסטנים.

בסך הכול הפיל חיל האוויר הפקיסטני 183 פצצות על 12 מטרות בהודו, ועל פי דיווחי הטייסים פגעו 120 מהן במטרתן. לא היה די בהפתעה לשתק את חיל האוויר ההודי בגזרת הלחימה במערב הודו, והיא הצליחה לכל היותר לשתק מספר שדות תעופה לשעות ספורות ולפגוע בכמה מטוסים. אחת הסיבות המרכזיות לכישלון הייתה נעוצה בכך שבניגוד לריכוז הכוח שאפיין את מבצע מוקד, במבצע ג‘ינג‘יס חאן השתתף חלק קטן בלבד מחיל האוויר הפקיסטני. מספר הגיחות שהופעלו והפצצות שהוטלו לא הגיע אפילו לעשירית מאלה שהוטלו ב“מוקד“. בנוסף ניכר מחסור בחלקי חילוף לציוד המערבי של הפקיסטנים וגם רמת האימון של הטייסים הייתה לוקה בחסר. הכוח לא התאמן על תקיפות מטרות המדמות את הבסיסים שהותקפו במהלך המבצע, כפי שעשה חיל האוויר הישראלי. הסבר האחרונה לכישלון טמון במוכנותם של ההודים. נראה שמספר אנשי צוות של חיל האוויר הפקיסטני ערקו להודו והזהירו מפני מתקפת הפתע האווירית. חרף ההפתעה הטקטית, ההודים הם מוכנים במישור האסטרטגי הכולל לקראתה ולכן לא השיגו הפקיסטנים את מטרתם.

אמרה המיוחסת לאחד מהגנרלים של מדינות הקונפדרציה במלחמת האזרחים האמריקאית קובעת כי כדי להכריע קרב יש להגיע למגע עם האויב ”הכי מהר ועם הכי הרבה“ (”mostest with Fastest .)” האמרה, המיוחסת ל 1867 הייתה נכונה במדויק גם 100 שנים לאחר מכן, בתוספת צנועה אחת: לא די להיות שם הכי מהר ולהשיג הפתעה והכי הרבה כדי להשיג הכרעה. כדי לנצח יש צורך גם בהיכרות מודיעינית מעמיקה עם האויב ובאימון קפדני מול האתגרים שהוא מציב. מבצע ”מוקד“ שילב בין כל אלו והצליח.
החיקויים המצרי והפקיסטני שלו נעדרו חלק מהרכיבים הדרושים להצלחה, ולכן נחלו כשלון. כמו תמיד בהיסטוריה הצבאית, התברר כי האמרה ”סוף מעשה במחשבה תחילה“ איננה רק המלצה, אלא במקרים רבים נוסחת הפלא היחידה העשויה להביא לניצחון.