ההיסטוריה של בית הספר לטיסה חלק א’

בית הספר לטיסה נולד ומתפתח

ניצנים ראשונים

שורשיו של בית הספר לטיסה נעוצים במאמצים הבלתי נילאים של הישוב היהודי בארץ ישראל שניסה במשך שנים ארוכות להכשיר טייסים יהודים בארץ ישראל (בית הספר לטיסה של חברת “אוירון” שנפתח בקיבוץ אפיקים בשנת 1937, קורס הטיס של האצ”ל (אפריל 1939), מחלקת הטיס של הפלמ”ח (1943), בית הספר לטיסה של “ההגנה” בבית ההסתדרות בת”א (1947).כך, למשל, נעשה ניסיון לרכוש בית ספר לטיסה באיטליה, ונשלחו לשם חניכים, ביניהם ישעיהו גזית. במקביל, פעל בית ספר לטיס בארצות הברית שהכשיר טייסים אחדים, וביניהם: עודד אברבנאל, שלמה להט וזהרה לביטוב.

מלחמת העולם השנייה קטעה את פעילות הכשרת הטייסים, ובעיצומה של מלחמת העצמאות פעל בית הספר לטיסה של “שירות אויר” בבית ההסתדרות, במקביל נפתח גם קורס בשייח מוניס שהשתמש במסלול בשדה-דב. היות והגיע מספר רב של חניכים הועברו חלק מן האנשים לשדה התעופה סן-ג’ין שליד נהריה, שם רוכזו החניכים שקיבלו הכשרה חלקית באיטליה, בצ’כוסלובקיה ובארה”ב.

ארבעה חניכים סיימו בהצלחה את הכשרתם במרץ 1949 (קורס מינוס 2 – טיבי בן-שחר, ישעיהו גזית, מוטי הוד ודני שפירא) ועברו לטייסת 101 שפעלה במטוסי מסרשמידט. לאחר חודשיים, ב-10 במאי 1949 הוענקו בתל-נוף כנפי טיס ל-12 בוגרי קורס מינוס 1, שרובם היו בוגרי קורס טיס של הפלמ”ח ועברו הכשרה בצ’כוסלובקיה.

בקיץ 1949 נערך קורס ראשון ומקוצר למדריכי טיסה, ובין חניכיו בוגרים מהקורסים מינוס 2 ומינוס 1. קבוצה שנייה מבוגרי קורס טיס בצ’כוסלובקיה הוצבה בתל נוף. היה ניסיון לפתוח בית ספר בשדה התעופה בהרצליה, ניסיון שלא עלה יפה בגלל מחסור במטוסים. בסוף שנת 1949, התנהלה פעילות הדרכת טיסה גם בתל נוף, שם פעלו מטוסים חד-מנועיים מסוג סטירמן והרוורד ומטוסים דו-מנועיים, קונסול ואנסון.

בית הספר לטיסה של חיל האוויר בסירקין

בחודש אוקטובר 1949 נפתח בשדה סירקין בסיס “אלון” (ע”ש מודי אלון ז”ל, מפקד טייסת 101) שנהרג בנחיתת מסרשמידט בשדה הרצליה בשנת 1948, ביה”ס נקרא “כנף 12”.

מפקד ביה”ס הראשון היה סא”ל בנימין בונה, המדריכים היו טייסים שקיבלו כנפיים בצבאות זרים, ולאחר ויכוח ארוך על השיטה אותה יש לאמץ להדרכת פרחי הטיס, אומצה שיטת האסכולה הבריטית אותה ייצגו דוד איסטרמן וסידני קנטרידג’.

בפברואר 1950 החל מניין קורסי הטיס:

קורס מס’ 1 החל את שלב המתקדם וסיים בקיץ 1950.
16 בוגרי קורס מס’ 2 קיבלו את כנפיהם בדצמבר 1950, ביניהם בני פלד, יואש (צ’אטו) צידון, ואחרים.

מפקדי ביה”ס בסירקין היו:

סא”ל גדע שוחט מרץ 1950 – דצמבר 1951
סא”ל דוד איסטרמן דצמבר 1951 – יולי 1954
סא”ל סידני קנטרידג’ יולי 1954 – ינואר 1955
סא”ל הוגו אלפרשטיין (חגי אגמון) ינואר 1955 – נובמבר 1955

בית הספר לטיסה בתל-נוף

בוגרי קורס טיס מס’ 16 היו האחרונים שנענדו להם כנפי טיס בבסיס סירקין. בתקופת סירקין הוכשרו כ-280 טייסי קרב, נווטים, מקלעני אוויר ואלחוטאים.

במרס 1955 עבר ביה”ס לטיסה לתל נוף. קורס מס’ 17 היה הראשון שסיים הכשרתו בבסיס תל-נוף ב-5 במאי 1955. חניכי קורס 19 התגייסו לקורס טיס בסירקין ב-12 ביולי 1954, והיו בקורס הראשוני כשעבר כל בית הספר לבסיס עקרון. הם היו הראשונים שעברו קורס צניחה בבית הספר לצניחה שבתל-נוף והחלו בטיסה בקורס בסיסי במטוסי הרוורד. מפקד בית הספר לטיסה היה סא”ל יצחק (צחיק) יבנה.

מר ניסן סלוצקי (הדס) הסוציולוג הראשון בבית הספר לטיסה, סיפר על תחילתו של תהליך מיון החניכים בקורס טיס: “באמצע שנות החמישים הזמין מפקד חיל האוויר, האלוף דן טולקובסקי, את צוות הסוציולוגים מן האוניברסיטה העברית בירושלים, לבצע מחקר בבית הספר לטיסה כדי לבחון את דרך הכשרת פרחי הטיס ולהציע דרכים לשיפור. זאת, מאחר ומעטים סיימו את קורס הטיס בעוד הדרישה לטייסים הלכה וגברה. תוצאות המחקר שארך מספר שנים הצביעו בבירור על חלוקה לא מאוזנת בפוטנציאל החניכים. כמעט מחצית החניכים שסווגו מתחת לקו החתך הפוטנציאלי תרמו רק 5% מסיימים-טייסים, ואילו הקבוצה שסווגה מעל לקו החתך תרמה 95% טייסים. התוצאות הביאו לשורה של קבלת החלטות לפיהן מוינו החניכים בשלושה שלבים בתחילת הקורס – בפרק הגיבוש, בקדם-מכין, ובתרגיל 8 בראשוני”.

החניכים שמוינו כלא-מתאימים הוצאו מן הקורס, דבר שהביא חסכון משמעותי באמצעים ובשעות טיסה, כיוון שהוצאו עוד לפני התחלת הטיסות. גם יחידות צה”ל נהנו מן התהליך החשוב הזה, הנכשלים בשלבים הראשונים חזרו ליחידות צה”ל ושירתו חודשי שירות ארוכים ביחידות מובחרות.

סמל/רס”ר שיקל גרינברג ז”ל

בקיץ 1955 הופיע בקורס מכין מס’ 22, שנפתח אז בביס”ט 12 בחיפה, סמל צעיר, ג’ינג’י, נמוך קומה אך מלא מרץ. היתה זו תמונה שלא תשכח – בשורת החניכים עמדו יהונתן שחר, רם איילי, הוכמן ואחרים, שגובהם מעל 180 ס”מ ומולם ניצב הסמל הצעיר שגובהו כמטר וחצי והציג את עצמו: “אתם תקראו לי שיקל ואני אקרע לכם את התחת”.

היתה זו תחילתה של היכרות נפלאה ואהבה גדולה בין החניכים לסמל שהיה לימים לרס”ר ביה”ס לטיסה במשך שנים רבות. ובנימה אישית, אני (המחבר) שהייתי בין החניכים בקורס הראשון שלו אוהב אותו עד עצם היום הזה, מעל 60 שנה.

בחודש יולי 1957 מונה סא”ל שעיה גזית למפקד בית הספר לטיסה. בתל נוף החלה נרקמת אותה מסורת נהדרת שעיקרה אווירה מיוחדת, חמה ומשפחתית המוכרת וזכורה לכולנו, איש איש בתקופתו. בחיל האוויר כולו החלה נושבת רוח חדשה ובית הספר לטיסה בתל-נוף היה כור ההיתוך. היו אלה מסדרי הכנפיים החגיגיים, המסיבות, ימי הספורט והתחרויות על הקרקע ובאוויר. שם נולדו המושגים, “יום הרעיה”, “יום הורים”, יציאות משותפות למדריכים וחניכים, מפגשי רֵעים עם אנשי הגף הטכני ועוד. ב-28 ביוני 1958 יצאה לאור החוברת הראשונה “במצערת פתוחה”, יוצרה ומטפחה היה סגן יעקב טרנר. החוברת הפכה עד מהרה לביטאון המדריכים והחניכים והקיפה את ההווי, האווירה, העשייה, החוויות, האירועים והאנשים בבית הספר לטיסה בתל-נוף.

לאחר 35 שנים, לקראת טכס מסדר כנפיים של קורס 100, כתב תא”ל יעקב טרנר בחוברת חגיגית של “במצערת פתוחה”: “זהו ביטאון שהיטיב להביע בכתב, בציור ובעיטור את מסורת חיל האוויר ורוחו, שביה”ס הינו ציר מרכזי בתוכו”.

מורל המדריכים והחניכים היה גבוה, למרות התנאים הגרועים של מגורים, מזון, לבוש ובייחוד המשכורת. שלושת המדריכים (דקל מקורס 19 , מאור מקורס 20 וטרנר מקורס 22) הקימו להקה שהופיעה באירועים שונים, הם קראו לעצמם “שלישית החותכים”. נושאי השירים היו בעיקר החניכים ומצוקות המדריכים, ובראש – בעיית המשכורת הנמוכה, שהיתה אז 227 לירות לחודש. פזמון זה הפך להמנון “שלישית החותכים” וכמעט להמנון ביה”ס בתל-נוף.

במהלך מבצע “קדש” באוקטובר-נובמבר 1956 השתתפו יחידות ביה”ס לטיסה 12 בפעילות מבצעית. טייסת 140 (בסיסי הרווארד) פעלה מתל נוף וביצעה משימות תקיפה והנרה, וטייסת 147 (ראשוני סטירמן) פרסה לשדה רמלה והשתתפה במשימות תובלת מפקדים ודואר. מדריכי בית-הספר הוצבו בטייסת מוסטנג 116. חניכי קורס מס’ 22 שהספיקו לסיים את שלב הראשוני הוצבו בטייסת 147 – סטירמן – שפרסה לשדה רמלה. חניכי קורס 20 ו-21 הטיסו את מטוסי ההרווארד, חלקם אף במשימות תקיפה וריקוט. בפברואר 1957 החליט מפקד ביה”ס יצחק (צחיק) יבנה להכניס את מטוסי המטאור בשלב המתקדם בקורס טיס. הראשונים לסיים את קורס הטיס כטייסי סילון היו חניכי קורס 22 שצברו כ-110 שעות טיסה על סטירמן והרוורד, קיבלו דרגת ממ”ק ועברו לטוס על מטוסי מטאור בטייסת 117 ברמת דוד. בגמר הקורס המתקדם חזרו לתל-נוף לקבלת הכנפיים.

הסטירמנים של בית הספר לטיסה הופעלו במשימות קישור במבצע סיני

חיל האוויר שאף להמיר את מטוסי האימון לסילוניים גם בשלב הבסיסי, לשם כך נבחנו במערב אירופה מטוסי הדרכה סילוניים מדגמים שונים, והוחלט לרכוש את מטוסי הפוגה מגיסטר הצרפתיים. בשנת 1957 יצאה קבוצה ראשונה של אנשי “בדק” (לימים – התעשייה האווירית) לצרפת כדי לבצע סקר וללמוד את נושא הייצור על כל הבעיות הכרוכות בו. בשנת 1958, לאחר שורה של מגעים ניאותו הצרפתים להעניק רישיון ייצור, אספקת ידע טכני וכל הדרוש להקמת קו הייצור של מטוסי “פוגה מגיסטר” בישראל ובהמשך הועבר לארץ מטוס “פוגה” יחיד, לניסוי ולימוד.

פוגה-מגיסטר, המטוס האהוב

באמצע שנת 1959 החלה ב”בדק” העבודה להרכבת ה”פוגה”, וביולי 1960 הסתיימה הרכבתו של המטוס הראשון בארץ. החלום התממש, פוגה ראשונה מתוצרת התעשייה האווירית בישראל, מוצר כחול-לבן, נמסרה לחיל האוויר ב-7 ביולי 1960, במעמד ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, שקרא לפוגה הראשונה “סנונית”. הפוגה, מוטסת בידי טייס בוגר קורס הטיס הראשון של חיל האוויר, ישראל בן שחר (טיבי) חלפה מעל הקהל לקול צלילי התקווה.

בטקס מסירת הפוגה הראשונה (אוסף אוני’ הרוורד)

רס”ן נפתלי (ניפתי) אלטמן שהיה אז מפקד טייסת מדריכי טיסה, נתמנה לקלוט את המטוס החדש למערך ההדרכה, עודד מרום נבחר לשמש עוזרו. הפוגה היחידה שהיתה שמישה לטיסות (צבועה באדום זוהר בקצות הכנפיים) הותקנה עם מכשירי רישום רבים ושונים בשני תאי הטייס, ולאחר כל יום טיסות היה צורך לנחות בתעשייה האווירית כדי להחליף את סרטי הרישום, ולבצע בדיקה יומית במטוס.

ב-15 בנובמבר 1960 בוצע מפגן ראשון של שלוש פוגות במסדר כנפיים בתל-נוף. ניפתי אלטמן בפוגה מס’ 17 (הראשונה בסדרת צבע אדום), עודד מרום וחיים ניב בפוגות 16 ,15 (הצהובות) עברו בטיסה ישרה ואופקית מעל הקהל שמחא כפיים בהתלהבות. קורס הסבה ראשון למדריכים בוצע באוקטובר 1960, הפוגה נקלטה באהבה על ידי המדריכים ועל ידי החניכים. נעלמו בעיות הנחיתה במטוסים בעלי גלגל זנב, אין יותר שפשופי כנף ועמידה על האף. עתה הופיעו נושאים של תפעול מערכות חמצן, רעש מנועי הסילון ובעיות אחרות של מטוסי קרב סילוניים. 50 מטוסי פוגה נמסרו לחיל האוויר במהלך ארבע שנים, בשנת 1964 הופסק הייצור עקב קבלת מטוסי פוגה זולים מעודפי חיל האוויר הגרמני.

ששה מחניכי קורס טיס מס’ 36 בפיקודו של סרן עודד מרום זכו להיות הראשונים לטוס כפרחי טיס בקורס בסיסי במטוס סילון. עודד מרום ומדריכיו עיצבו את תכנית האימונים בפוגה ואת נוהלי הבטיחות והטיפול בתקלות של המטוס החדש, שהוכיח את יעילותו בהדרכת טייסי קרב לאורך שנים. יתר החניכים המשיכו לטוס בהרוורד עד יולי 1961, אז הוצאו מטוסי ההרוורד מבית-הספר, ומקורס 37 ואילך בוצע שלב הבסיסי בפוגה בלבד. ה”פוגה” היה מטוס מצוין להדרכה מתקדמת. התכנון הראשוני והתכונות האוירודינמיות הולידו מטוס נוח לטיסה ולהדרכה באוויר, מטוס סלחני ועם זאת בעל תמרון טוב. תאי הטייסים נמצאים אחד מאחורי השני, הם רחבים יחסית ובעלי ראות טובה. שני מנועים מתוצרת טורבומקה “מרבורה 2” מספקים כוח מתאים לביצוע כל תרגילי הטיסה, כולל אווירובטיקה. המטוס נקלט בקלות בבית הספר לטיסה של חיל האוויר, ושימש דורות רבים של פרחי טיס, כמו גם את טייסי הצוות האווירובטי של בית הספר לטיסה שהפליאו בביצועיהם באירועים חגיגיים.

לקריאה נוספת מומלץ לעיין בעבודות שנכתבו ע”י עודד מרום ואחרים:

עבודת מחקר של זאב נשר “קורס הטייס של האצ”ל” באתר זה.
עודד מרום, פרחים ברקיע – חמישה עשורים לביה”ס לטיסה, ההוצל”א של משהב”ט, 1993;
נעם הרטוך, טייסת הגליל במלחמת העצמאות, בהוצאת עמותת חיל האויר, 1999;
עודד מרום, טייסת הנגב במלחמת העצמאות, בהוצאת עמותת חיל האויר, 2003;
עודד מרום, מחלקת הטיס של הפלמ”ח, בהוצאת עמותת חיל האויר, 2005;
עודד מרום, טייסת א’, 1947-1949, בהוצאת עמותת חיל האויר, 2011.

שתפו את המאמר

מנוי
Notify of
guest

1 תגובה
Oldest
Newest Most Voted
Inline Feedbacks
צפה בכל התגובות
יוחנן רוזר
יוחנן רוזר
1 year ago

מאמר ממצה ואינפורמטיבי , חלק חשוב בהיטוריה של חיל האויר

מאמרים אחרונים

קטגוריות

ניוזלטר מרקיע שחקים

הירשמו לניוזלטר של מרקיע שחקים ותהיו הראשונים לדעת על מאמרים ועדכונים חדשים באתר!

תודה על הרשמתך
1
0
Would love your thoughts, please comment.x