שדה התעופה בחצרים הוא הבסיס הראשון שנבנה על ידי חיל האוויר בנגב. נקבע שבית-הספר לטיסה יהיה יחידת הטיסה הראשונה שתפעל בבסיס. ב-3 באוקטובר 1966 עברו חלק מיחידות בית הספר בתל-נוף לבסיס החדש בחצרים. סא”ל דוד עברי מונה לפקד על ביה”ס במשכנו החדש.
בבסיס תל-נוף נותרו הטייסות נמ”א (נווטים, מקלענים, אלחוטאים), טייסת בסיסי, חלק מטייסת לימודי הקרקע וטייסת האחזקה במסגרת יחידת הדרכת טיסה – 140 בפיקודו של רס”ן עודד מרום.
קורס מס’ 50 היה הקורס האחרון שסיים את אימוניו וזכה לענידת הכנפיים בתל-נוף.
ב-10 בנובמבר 1966 נערך מסדר כנפיים ראשון בחצרים (כנף 6), במסגרתו הוענקו כנפיים לבוגרי קורס מס’ 51. באפריל 1967 נסגרה יחידה 140 בתל-נוף, עם מעברן של יחידותיה לביס”ט 12 בחצרים, עודד מרום מונה לסגן מפקד ביה”ס ומדריך ראשי. טייסת 123 היתה היחידה שהופרדה מבית הספר ונותרה בתל-נוף. בתקופת תל-נוף הכשיר בית-הספר למעלה מ-390 אנשי צוות-אוויר. “פעלנו בחצרים שטרם הסתיימה הקמתו”, סיפר מפקד ביה”ס סא”ל דוד עברי, “הכול היה חדש ולא היו נהלים או הוראות הפעלה. הבסיס נבנה בהדרגה, ראשית הוקם המסלול ופרחי הטיס שוכנו באוהלים, הפתרון הארעי הפך למסורת גם לאחר שהוקמו בניינים חדישים, גם כיום שוכנים חניכי הקורס הראשון באוהלים. המשפחה התגוררה בבית שכור במושב עומר וחלק מהמשפחות שכרו דירות בבאר שבע. אולם עם כל הקשיים הייתה שמחה של ראשוניות ויצירה”.
ואמנם היו קשיים, בעיקר פיזיים. הדרך מבאר שבע עד חצרים הייתה משובשת מאד, בקיץ מאובקת מאדמת לס שנשחקה בגלגלי המשאיות הכבדות של קבלני הבניין ורצופה מכשולים, בקעים וחלוקי נחל. בחורף הפכה הדרך לעיסת בוץ דביקה וחלקה. “לא היו סככות”, נזכר עברי, “המטוסים עמדו בשמש ולהטו בחום הקיץ, בניית משטחי החנייה של המטוסים לא הסתיימה ומדי פעם הושלם משטח חדש ששינה את נוהלי ההסעה של המטוסים. טייסי מילואים שהגיעו לטיסות פגשו מדי פעם סדרי הסעה חדשים. היו הפסקות תדירות של אספקת מים וחשמל, הבניינים היו ארעיים והושלמו בהדרגה, ועם כל זאת התעקשנו לבצע את הטיסות והפעילות המבצעית לפי התוכנית וגם את פעילות התרבות והספורט מבלי לוותר על שום פרט. לכן הקפדתי להשלים את מועדון פרחי הטיס בין הבניינים הראשונים שנמסרו לשימוש”.
בין הזיכרונות שעולים וצפים ישנם שמעלים חיוך של גאווה והנאה על פניו של עברי כשהוא מתבונן בצילומים ממסדרי כנפיים לקורסי טיס 51, 52, 53, הראשונים בחצרים, וגם זיכרונות מרים ממלחמת ששת הימים במהלכה ניספו ששה טייסים מטייסת הפוגות, ביניהם מפקד הטייסת וסגנו (בית הספר פוזר למשך המלחמה, עברי ומרום טסו במיראז’ בטייסת 101 ומדריכי הטיסה בטייסותיהם).
בסוף תקופת כהונתו כמפקד ביה”ס לטיסה פעלו כל יחידות בית הספר במקומן הקבוע, משפחות אנשי הקבע מצאו את מקומן בשיכון המשפחות ובית הספר קיבל את צביונו כפי שעיצב אותו עברי, למשך שנים רבות.
שיפור תהליך המיון
מאמצי עידוד ההתנדבות לקורס הטיס נשאו פרי, ומספר החניכים המתנדבים המשיך ועלה החל מסוף שנת 1959. הגידול במספר החניכים ומחיר ההכשרה הגבוה חייבו בניית מערכת מדעית שתנבא בשלבי המיון את מידת הצלחתו של פרח הטיס. מאמץ רב הושקע בנושא זה משנת 1957 כשצוות פסיכולוגים וסוציולוגים מיסדו את השיטה המשמשת עד היום בשינויים קלים. כדי לשפר את תהליך המיון, ובעיקר נוכח הכניסה להדרכה הסילונית היקרה, פותח שלב הקדם-מכין החל מאוגוסט 1962 (קורס 45) שכלל ביצוע מספר טיסות במטוסי פייפר, כדי לבחון את כישורי הטיסה “הטבעיים” של החניכים. מכאן נמשך הקורס דרך ארבעה שלבים נוספים: מכין, ראשוני, בסיסי ומתקדם. לחניכים שהודחו מקורס טיס בשלבים מאוחרים התאפשר להמשיך ולשרת כטייסי סיור וקישור במטוסים קלים. עד לתקופה 3/58 נערך הקורס בטייסת 100, ובסיומו הוענקו לבוגרים דרגות סמל וכנפי טיס עם הסימון “ק” במרכזן. בשלהי 1958 הועבר הקורס לבית-הספר לטיסה, ולבוגריו הוענקה דרגת ממ”ק (ממלא מקום קצין). מאוחר יותר קיבלו גם בוגרי מגמת הסיור והקישור דרגת קצונה בסיום הקורס. כנפי הטיס עם האות “ק”, הומרו בשנת 1975 לכנפיים רגילות שבמרכזן מגן דוד. חלק מטייסי הקישור מצאו את מקומם בטייסות התובלה במטוסים דו-מנועיים ורב-מנועיים. לימים, נפתחה מגמת תובלה בבית הספר לטיסה ובוגרי קורס טיס במגמה זו המשיכו לרכוש ניסיון בקורס אימונים מבצעיים בטייסות התובלה של החיל.
הקורסים במקצועות האוויריים שלא העניקו כנפי טיסה התקיימו במסגרת טייסת נווטים, מכונאים ואלחוטנים (נמ”א). לקורס הנווטים התקבלו מודחי השלב הראשוני ומעלה. הקורס נמשך 13 חודשים, ובסיומו הוכשרו החניכים כנווטי תובלה. המצטיינים נשלחו בתום הקורס, או לאחר שירות כנווטי תובלה, לשרת כנווטי קרב במטוסי ווטור אל-ראות וצילום, או במסוקים. האימונים בוצעו במטוסי דקוטה ונורד ובמטוסי הרוורד תלת-מושביים שהוכשרו למשימה זו ב”בדק. (כיום התעשיה האוירית)”
עם קליטת מטוס ה”סטרטוקרוזר” הראשון בשנת 1961, היה הכרח בהכשרתם של מכונני אוויר. הקורסים הראשונים במקצוע זה נערכו במכון ה”בדק” בשנת 1962. ביולי 1963 אושר מקצוע המכונן כמקצוע אווירי המזכה את בעליו במעמד מלא של איש צוות אוויר. בקיץ 1964 סיים המחזור הראשון של מכוננים את בית-הספר.
בית הספר במלחמת ששת הימים
חצי שנה עברה מאז הירידה לחצרים, ובית הספר הודמם ערב מלחמת ששת הימים. מטוסי הפוגה הפכו למטוסי קרב, מצוידים בחימוש יעיל נגד טנקים ומטרות אחרות – 12 רקטות למטוס ופצצות 50 ק”ג. הטייסת (147) התבססה על טייסי מילואים, בפיקודם של הסדירים רס”ן אריה אורבך (אור) וסגניו ארנון לבנת ומנחם אייל, ומנתה 24 טייסים, חלקם טייסי מילואים ותיקים שטסו באל-על וחלקם צעירים סיימו קורס טיס לאחרונה.
טייסי מסוקים
עד לשנת 1963 הוכשרו כל טייסי המסוקים בארה”ב, בצרפת או בגרמניה המערבית. בשל העומס הכבד שהיה מוטל על טייסת המסוקים היחידה, טייסת 124, נפתחה באפריל 1965 טייסת 123 כבית ספר לטייסי מסוקים במסגרת בית-הספר לטיסה. בתחילה נערכו טיסות ההדרכה במסוקי סיקורסקי -58. בספטמבר 1965 נרכשו מספר מסוקי בל 47G-2 מעודפי חיל-האוויר הצרפתי, להכשרת צוותי אוויר. בשנת 1971 הוקמה בבית הספר טייסת מתקדם מסוקים במסוקי בל-205.
אחד מלקחי מלחמת יום הכיפורים קבע שמסוקים הם מענה מבצעי נכון לצרכים שונים של זרוע היבשה, להנחתת כוחות, לאיגוף אנכי, לחילוץ ולמשימות מיוחדות. חיל האוויר רכש מספר רב של מסוקים מסוגים שונים ובית הספר צויד במקביל במסוקי “סייפן”, ומסוקי הבל-205 הוחלפו בשנת 1979 במסוקי “אנפה” ולאחר מכן נמשכה ההדרכה בטייסות הינשוף.
סד”כ המסוקים של בית הספר והאמצעים שעמדו לרשותו לא אפשרו הכשרת טייסי מסוקים בקצב הנדרש, ולפיכך הוחלט לשלוח פרחי טיס שסיימו את שלב המכין לעבור את הכשרת הטיסה במסוקים בקורס הטיס למסוקים של צבא ארה”ב בפורט-ראקר, אלבמה. החניכים הראשונים נשלחו לקורס בארה”ב בשנת 1979 ובחזרם לארץ עברו הכשרה קצרה בטייסת המסוקים 123 בחצרים.
פרק זה עוצר בשנת 1980, מאז התפתח ביה”ס בחצרים, מבנה קורס הטיס השתנה כליל, משך ההכשרה עלה לשלוש שנים, וכולל שנת לימודים אקדמאיים, בסיומם מוענק לחניך תואר אקדמאי, ובסיום הקורס – דרגת סגן.
המטוסים וציוד ההדרכה השתנו ושיטות ההדרכה עוקבות אחר הקידמה והטכנולוגיה של זמננו. ועל כך, אולי במאמר בעתיד.
מקורות: עודד מרום, פרחים ברקיע, 1993; ראיון עם אלוף (מיל) דוד עברי, 2012;
עודד מרום, ממריאים דרומה, עמותת חיל האויר, 2011; עשור לא שקט, ענף תולדות ח”א, 1995
תודה על מאמר מעניין שמזכיר נשכחות!!
נפלא!