“וילנסקי 2” לא מזדקן- לזכרו של תא”ל זוריק לב ז”ל

לבוש סרבל טיסה אפור ירקרק, הוא מטפס בשלבי סולם המתכת אל תא הטייס. מכניס בזהירות את רגל ימין במרווח שבצד כיסא המפלט, ומתיישב בתא העמוס מפסקים, שעונים ומנורות מנצנצות. קרני האור החודרות אל תא הטייס מרצדות על זגוגיות המחוונים הרבים ומשרטטות ציורים כתומים הלובשים ופושטים צורה.

בוהה ומנצנץ בעיני אני מתקשה להבחין אם זה חלום או מראה אמיתי, ובאחת-אני פוקח את עיני ויודע כי שוב בא לי זוריק בדמיונות חלומותי. פסי האור החודרים דרך הסדקים שבתריס ממשיכים לרקד על הקיר, ושברי החלום מעורבים במצוקת היקיצה, ממשיכים לחלוף מול עיני: עגלגל וחייכני מנופף לי זוריק בידו וסוגר את החופה השקופה, המטוס נע ברעש רב ויוצא אל מסלול ההמראה. כשהוא ממריא ברעש גדול אני מתעורר אל דממה מעיקה, עוד חלום, עוד סיוט שחלף. כך כבר שנים.

זוריק היה בן ארבעים כשהמריא ביום הרביעי של מלחמת יום הכיפורים לתקוף מוצב אוייב בחוף הצפוני של מצרים. ארבעת מטוסי הסקייהוק העמוסים בפצצות המריאו מבסיס חיל האויר ברמת דוד וטסו בגובה נמוך מעל לים עד מול חוף סיני, שם פנו דרומה לעבר המטרה. אות הקריאה של המבנה היה “וילנסקי” וזוריק היה מספר שתיים.

כך סיפר מוביל המבנה שלו: “נכנסנו אל היעד, הכניסה היתה טובה. שחררנו את הפצצות. מן המטרה נורתה אלינו אש תותחי נ”מ. הפכתי את המטוס והורדתי את האף לעבר מוצב מצרי על לשון היבשה המובילה לכיוון ימת ברדאוויל. מיד לאחר שהטלתי את הפצצות על המטרה, יריתי בתותחים על מנת למנוע מהאוייב לירות אש נ”מ. הנמכתי והבטתי אחורה. ראיתי את מספר 2 חותך בתוך הפנייה, היינו בשלב של איסוף המבנה בדרך הביתה. “וילנסקי 2” היה בצד ימין שלי, נמוך יותר, הבנתי שהוא מתקשה להבחין באופק בגלל האובך הכבד שהיה במקום. צעקתי לו פעמיים “וילנסקי 2 משוך!” הוא צלל למים. נד מים ענקי התרומם. הייתי המום. הודעתי לבקרה ” וילנסקי 2 נהרג”.

מה היתה הסיבה להתרסקות המטוס? האם נפגע מטוסו של זוריק מאש תותחי הנ”מ או תקלה במטוס היא שהכריעה אותו?

אלוף משנה ארלזור לב, יליד כפר ביל”ו, שהיה מפקד הבסיס במותו, השאיר אחריו אישה ושישה ילדים, הורים, אח ואחות, ומשפחה ענפה ואוהבת. מאז 1973, במשך שנים, נערכו מידי פעם חיפושים בים, לעיתים בשיתוף עם המצרים. נסרקו שטחים נרחבים בים, ולא נמצא כל זכר מן המטוס. מחלקי ציוד הטיסה או מגופתו של זוריק. במשך השנים טלטל הגורל את המשפחה בחוזקה. בכור הבנים-אודי, מצא את מותו בדיוק ביום השנה השני לנפילת אביו, ויום האזכרה לזוריק הפך ליום ההלווייה של בנו האהוב. עם השנים נפטרו שני הוריו של זוריק בשיבה טובה. היו גם שמחות,ילדיו בנו משפחות, והולידו נכדים לטלי אשתו.

המראות לא נשכחים. זוריק במכנסיים קצרים ועל כתפו ארגז של שלגונים באחת מהופעותיו במסיבה של הטייסת, זוריק ובידו מעדר בדרכו אל מטע השקדים שכה טיפח, זוריק במדי יצוג כחלחלים ליד מגדל אייפל בפאריז, זוריק בלבוש מכסיקני ולראשו סומבררו בחג הפורים, זוריק שר ז’ורז’ ברסאנס שתירגם בעצמו לעברית.

קטעים, מראות, קולות וזיכרונות שלא מרפים. זה שנים הוא בא וחוזר, נעלם ומופיע שוב. אותו חיוך, אותה קריצה ערמומית בעיניים צוחקות, שובבות.

זוריק לא מזדקן כמונו, הנשארים. בראשי כבר הופיעו שערות לבנות, זה שנים לא חשתי על גופי את מגעו הקר של סרבל הטיסה בשעת לילה מאוחרת, אולם אצל “וילנסקי 2” אין שום שינויים- אותו סרבל, אותו צחוק נערי, כך הוא ממשיך לבוא אלי בלילות.

לזכרו של זוריק. נכתב ע”י עודד מרום, ביר גפגפה, סתיו 1974