לפי זכרונותיו של קצין טיס מקאלהאו.
תרגום ועיבוד: עודד מרום.
תוספות: אבינעם מיסניקוב
טים מקאלהאו התגייס לחיל האוויר הבריטי בחורף 1944, למד חצי שנה באוניברסיטה של חיל האוויר המלכותי, טס במטוסי “טייגר מות” ובשנת 1946 נשלח לקורס אימון מבצעי במטוסי ספיטפייר ולאחר מכן הוצב בטייסת 208 באיטליה. ב-1947 עברה הטייסת לשדה התעופה עין-שמר בארץ ישראל עם מטוסי הספיטפייר לסיור דגם FR.Mk.XVIII, שלה, שדה בו חנו שתי טייסות ספיטפייר וטייסת מפציצי “לנקסטר” כבדים. הוא מספר:
“כל הזמן היו מעשי טרור, היינו מאד בלתי רצויים בארץ ישראל. מדי פעם היו אנשי אצ”ל מתקיפים ויורים בחיילים בריטים. לא עזבנו את הבסיס בפחות מקבוצות של ארבעה חיילים, עם נשק צמוד יום ולילה.
בסוף חודש מאי 1948 היינו אמורים לפנות את הטייסת, עם תום המנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל. לפיכך עברנו לבסיס רמת דוד , כדי להגן על הכוחות הבריטיים שפינו את ארץ ישראל.
22 במאי 48, בסיס רמת דוד1, בשעה 09:30 לערך יצאתי להשתין וראיתי זוג ספיטפיירים טסים בשמיים. התפלאתי האם הטייסת השכנה טסה כל כך מוקדם בבוקר. הם חגו במעגל, ולפתע צללו והטילו זוג פצצות. קפצתי לתוך החדר, וזרקתי את עצמי מתחת למיטה. היו שתי התפוצצויות אדירות. לא הבנתי מי זה יכול להיות. למיטב ידיעתי לא היו לחיל האויר של צה”ל מטוסי קרב, וגם לארגון ההגנה לא היו כאלה. יצאנו החוצה להסתכל בשני מטוסי הספיטפייר שהמשיכו לצלוף בשורת המטוסים שלנו שנצבה על רחבת הבטון. הם הצליחו להשמיד שני ספיטפיירים של טייסת 32 ומטוסים אחרים ניזוקו.
עד שזינקנו אני ושלושה מחברי לתוך מטוסינו והמראנו, כבר נעלמו התוקפים. ניסינו לרדוף אחריהם עד קו תל-אביב ולא מצאנו כל מטוס בשמיים. היינו בטוחים שהיהודים מצאו דרך חדשה לתקוף אותנו. הוחלט להוציא זוג ספיטפיירים להגנת הבסיס למקרה שהתוקפים יחזרו שנית. ואמנם, לאחר כשעה שהזוג המגן, קצין טיס קופר וקצין טיס בואי חג בשמיים, הגיעו התוקפים בזוג. הם הפילו מטוס דקוטה שהיה בשלבי נחיתה והרגו שנים מאנשי צוותו, והפציצו את ההאנגר, שם נהרגו 2 טייסים. זה הרגיז אותי מאד, לקחתי את המצנח שלי ורצתי לעבר המטוס שלי, מס’ זנב TZ228.
בינתיים נכנסו מטוסי הפטרול לקרב עם הזוג התוקף, זּיהו אותם כמטוסי חיל האויר המצרי2 והפילו את שניהם. בן-זוגי, קצין טיס הולי ואני, המראנו ונשארנו מעל הבסיס. דווח לנו על מטוסים במרחק של כ-20 מיל בכוון חיפה.
פנינו וטסנו לכוון חיפה אבל לא מצאנו מאומה. לפתע קראו לנו ברדיו “שובו אל מעל לשדה, שובו מיד”, פנינו חזרה במצערת מלאה, ובסביבות השדה גיליתי מטוס מצד שמאל שלי. הוא לא ראה אותי, הייתי בשטח המת של שדה הראייה שלו. הבחנתי בסמל של חיל האויר המצרי על הגוף שלו חשבתי לעצמי לעזאזל, מה עושים עכשיו? לא רציתי להיקלע לתקרית דיפלומטית. קראתי למגדל הפיקוח: “יש פה מטוס מצרי, האם עלי להפילו? ” מפקד הבסיס שנכח במגדל הפיקוח ענה לי “כן, כן להפיל אותו”.
בקלות החלקתי אל מאחורי המטוס, יריתי בו והוא נפגע והחל צולל ישר אל הקרקע. מס’ 2 שלי היה מאחורי ולפני שהספקנו לפנות 180 מעלות ראינו את המטוס המצרי השני. הוא ניסה להתחמק לכוון דרום, אבל תמרנתי מאחוריו ויריתי בו, הוא התרסק אל שדה חרוש. זהו, הפלתי את שניהם.3
למחרת היום עזבנו את הבסיס לכוון קפריסין שם שהינו במשך כל קיץ 1948, ואז, כשהיתה מלחמת העצמאות של ישראל בעיצומה, עברנו לבסיס פאיד שליד תעלת סואץ, והוטל עלינו להגן על האינטרסים של בריטניה בתעלת סואץ. ראש הממשלה של אנגליה אז, בווין, פחד שהישראלים יכבשו את תעלת סואץ במלחמתם נגד מצרים,4 ולכן תודרכנו, לפי הוראה שהגיעה ב-6 בינואר ממפקד חיל האויר המלכותי דרך מפקד כוח ח”א המלכותי לים התיכון ולמזרח התיכון, מרשל אויר סר ויליאם דיקסון לפטרל ליד איזור הקרבות שהיו אז בסביבת רצועת עזה, ולנסות להביא צילומים ומודיעין על הכוחות הישראליים.
לחיל האויר הישראלי, שהטיס עתה מטוסי ספיטפייר, היו טייסים מתנדבים מחיל האויר הבריטי, הקנדי, ומארה”ב. ב-7.1.49 בשעה 11:15 יצאנו מפאיד וטסנו בטיסה נמוכה לכוון רצועת עזה, ובהגיענו אל מעל ציר עוג’ה-רפיח,אחד המטוסים צילם את איזור הקרבות. טסנו ברביעיה, ג’ף קופר הוביל, אני הייתי מס, 3. זוג מאתנו טס בגובה 1500 רגל, כדי להגן על הזוג השני שטס בגובה 500 רגל ועסק בצילום טנקים ישראלים ואוטובוסים של “אגד” לידם.
לפתע נפגע מסי 2 מאש נ”מ. מטוסו של סמל טיס פרנק קלוז נפגע במנוע והחל בוער, הוא היה בגובה 500 רגל, התיישר ומשך וקפץ החוצה. ראינו את המצנח נפתח והוא נחת בין הכוחות הישראליים. תוך דקות הגיעו זוג ספיטפיירים ישראלים לאיזור, הם חשבו שאנחנו מטוסים מצריים והחל קרב אויר. מסי 2 שלי – רון סיירס בספיטפייר TP387 נפגע והופל, אחריו הופל המוביל ג’ף קופר שהטיס את ספיטפייר TP340, ותוך דקות מעטות הפילו גם אותי – מטוסי, מס’ זנב TP456 החל לבעור. קפצתי מן המטוס ופתחתי את המצנח. נחתתי באיזור של חולות לא רחוק מקבוצת טנקים ישראלים. התרתי את רצועות המצנח ורצתי במהירות להתחבא מאחורי שיח די גדול, אבל העקבות שהשארתי בחול הובילו ישר אל מאחורי השיח, וג’יפ שהגיע למקום עצר, ירדו ממנו חיילים ישראלים ולקחו אותי בשבי. הם חשבו שאני טייס מצרי, כל הסברי לא הועילו והובלתי לכלא באיזור תל-אביב. לאחר ימים אחדים העניין טופל על ידי הגורמים המתאימים בין שתי המדינות, שוחררתי ונשלחתי בספינה קטנה לקפריסין. עבורי תמה המלחמה, אחד התנאים לשחרורי היה – לא להיות מעורב עוד בשום פעולה צבאית באיזור.5
זה הסיפור – הפלתי שני מטוסים מצריים שחשבתי שהם ישראלים. שמונה חודשים לאחר מכן הופלתי על ידי ישראלים שחשבו שאני טייס מצרי.
הערות שולים:
1 – המקרה קרה שבעה ימים אחרי הכרזת העצמאות של מדינת ישראל ב-15 במאי. לא כל שטח המדינה היה בידנו והבריטים עוד היו בצפון הארץ. רק ב-29 במאי (כשבוע אחרי המקרה) המריאו 4 מטוסי קרב ישראלים בפעם הראשונה משדה עקרון (4 מסרשמיטים מטייסת 101 שתקפו את הכוח המצרי בגשר עד-הלום).
2 – המצרים טעו לחשוב שרמת דוד בידנו.
3 – אחד הטייסים המצרים שהופל נלקח בשבי בידי כוחות ההגנה, לאחר שובו מן השבי פרסם ספר בערבית בשם “הייתי שבוי” בו תאר, בין השאר, את קורות אותו יום.
4-מדובר ב “מבצע חורב”, במהלכו כבשו כוחות צה”ל שטחים ניכרים משטח מדבר סיני.
5 -סה”כ הפילו באותו יום טייסי טייסת 101 ארבעה מטוסים בריטיים: ג’והן מקאלרוי בספיטפייר 2012 הפיל את טים מקאלהאו ואת רון סיירס, צ’אלמרס גודלין בספיטפייר 2016 הפיל את ג’וף קופר, ובקרב שלאחר מכן הפיל ביל שרודר בספיטפייר 2018 מטוס טמפסט .
