חמישים שנה למלחמת ששת הימים

חמישים שנה חלפו מאז המריאו מטוסי הקרב של חיל-האוויר הישראלי – ביום שני בבוקר, 5 ביוני 1967 – לתקיפה שנחשבת עד היום לציון דרך בהיסטוריית הלחימה האווירית. תוך שעות ספורות השמידו מטוסי הקרב של חיל-האוויר את מרבית חילות-האוויר של מדינות ערב.

מעל עשר שנים התאמן מערך מטוסי הקרב של חיל האוויר ליום בו יידרש החיל להבטיח “שמיים נקיים” לכוחות הים והיבשה של צה”ל. ניתוח כוחות ומשימות מול יעדי התקיפה, קבע כי חיל האוויר הקטן שלנו לא מסוגל להשיג שמיים נקיים על ידי קרבות אוויר עם מטוסי אויב, העולים במספרם על מטוסינו ופזורים בארבע גזרות: לבנון, סוריה, ירדן ומצרים. נלקחה בחשבון גם מעורבות של מטוסים ממעגל שני: עיראק ואחרים. היה מוסכם בכל הדרגים בישראל, כי פעילות אווירית קרבית לא תתקיים לעולם מעל שטח ישראל. הפתרון היחיד היה השמדת חילות האוויר של ארצות ערב בעודם על הקרקע.

תוכנן לקרקע את מטוסי כל המדינות הסובבות את גבולותינו, על ידי תקיפת מסלולי ההמראה, מגדלי פיקוח וריכוזי מטוסים במקומות החנייה. בטייסות הקרב התאמנו הטייסים בקרבות אוויר ובתקיפת שדות תעופה. מאחר ובחיל האוויר שלנו לא היו מפציצים, הוטלה המשימה על מטוסי הקרב, רובם נשאו שתי פצצות 250 או 500 ק”ג. (מטוסי ווטור צוידו ב-10 פצצות בתצורות שונות). במשך שנים ארוכות עסקו טייסי הקרב בגיבוש טקטיקה שתאפשר להטיל מספר רב של פצצות על מסלולי שדה תעופה, בזמן קצר ביותר, תוך התחשבות במטוסי הגנת שטח, מזג אוויר, מספר שונה של מסלולים, הגנת נ”מ ועוד מספר לא קטן של אילוצים ובעיות ניווט בדממת אלחוט ובגובה נמוך ביותר בשיטה של כיוון וזמן: שעון ומצפן. (למטוסי הקרב של התקופה ההיא לא היו מכשירי ניווט פרט למצפן מגנטי). הטכנאים במערך הטכני התאמנו ב”סבב” מהיר (חימוש, תדלוק, בדיקות ותיקונים קלים) כדי למזער את זמן השהייה של מטוסים על הקרקע ולהוציאם בהקדם לטיסה.

התכנון והמודיעין המצוין

בתכנונים ובהכנות שגובשו בחיל האוויר לתקיפת שדות התעופה של האויב (לפי תכנית “תלם” שהיתה אז בתוקף ועל פיה התאמנו כל טייסות הקרב) שיחק מערך המודיעין תפקיד מרכזי. יש לזכור כי האפשרויות המצומצמות שהיו למערך המודיעין בתחילת שנות השישים התבססו, בין השאר, על צילומי אוויר ממטוסי מוסקיטו מיושנים (לא נכללו צילומי לוויין ואפשרויות המוכרות כיום) וכל טיסת צילום היתה למעשה טיסת גבורה של טייסים בקור מקפיא, ללא דיחוס, עם מצלמות שלעיתים כוסו אדים, ובחוסר אמצעי ניווט מתאימים.

כאן נכנס לפעולה נמרצת מודיעין חיל האוויר. על פי התוויות וקווי פעולה שגיבשו אנשי ענף אוויר/3 מבצעים, פתח מודיעין-אוויר בפעילות נרחבת כדי להכיר ולדעת הכל על חילות האוויר הערבים: נוהלי הקשר, זמני תגובה של מכ”מ ובקרה, מיקום וסד”כ בשדות התעופה, וגם כושרם ומיומנותם של הטייסים הערבים, רמת ההשכלה, ההדרכה, מקלענות ויכולת טיסה בלילה. המודיעין האווירי צייר רשת צפופה של נתונים בכל התחומים, המסקנות הובילו להבנה כי במקום לתקוף מטרות בשדות התעופה: מטוסים, מגדלי פיקוח, מוסכים ויעדים נוספים עפ”י פקודת “תלם”, יש דווקא לתקוף את המסלולים כדי למנוע המראות מטוסים, ורק לאחר מכן לתקוף מטוסים.

בשנים שלפני 1967 בוצעו גיחות צילום רבות וגובשו מפות מפורטות של כל שדה, המטרות העיקריות היו הצטלבויות המסלולים. אנשי המודיעין “עלו” גם על השאלה, למה בשדה אינשאס רוחב המסלול גדול מן הרגיל, ונמצא כי הקבלן שבנה את המסלולים עבד לפי מידות מטריות, בעוד שהתוכניות היו ברגל (33 ס”מ). הקבלן סלל מסלול ברוחב פי שלושה מן הנדרש.

בשדה אבו-סואר מצאו אנשי אוויר/ 4 מודיעין, כי המסלול בנוי משטחי בטון שלא יאפשרו חדירת פצצות. לכל שדה הוכן תיק נתונים, מפות, תצלומי אוויר ונתונים טכניים של המסלולים ומספר המטוסים בשדה. תפקיד חשוב נועד לאנשי המודיעין בהמלצה על קביעת שעת ה”ש” לתקיפה בהפתעה. לאחר עבודת תכנון רבה ויסודית שעשה רפי סברון במשך שנים בפיקודו של עזר ויצמן, קיבל מוטי הוד באפריל 1966 את הפיקוד על החיל. תחת פיקודו פעלו שלושה קציני מטה בקידום תוכניות התקיפה: סא”ל רפי הרלב, ראש ענף אוויר/3 מבצעים, סא”ל שייקה ברקת ראש ענף אוויר/4 מודיעין, וסא”ל שמואל כסלו ראש ענף אוויר/6 שליטה ובקרה.

שייקה ברקת הכניס רוח חדשה למחלקת המודיעין, הוא דרש להיות מעורב בכל פעילות ורצה לדעת כל דבר שקורה בחילות האוויר סביבנו. ברקת ידע שהתכנית תקום או תיפול על בסיס מודיעיני. תוכנית “מוקד” בשמה החדש, תורגלה ונלמדה בטייסות לפרטי-פרטים, והמשיכה להתעדכן ע”י מודיעין-אוויר מעת לעת. הטייסים ידעו כל פרט משלל החומר המודיעיני שהעביר להם מודיעין-אוויר על המטרות אליהן אוישו.

התכנון המפורט דרש 530 מטוסים לצורך הפצצת 14 שדות התעופה הערביים שבתוכנית, בעוד שלחיל האוויר היו אז כ-200 מטוסים בלבד, כשירים למטרות הפצצה. לכן הוחלט לתקוף 11 שדות תעופה שהיוו איום ישיר על כוחותינו, ולבצע את המבצע בגלי תקיפה מאוחרים יותר, ללא הפתעה, ובשלבים: לאחר התקיפה במצרים יתקפו בחזית הירדנית ולאחר מכן בחזית הסורית, תוך אפשרות של ניהול קרבות אוויר מול מטוסי יירוט של צבאות ערב.

עוד באותה שנה החלה הסלמה עם שכנותינו, בעיקר בגלל הסכסוך על הטיית מקורות הירדן ועל הקרקעות של האיזור המפורז והתמיכה הסורית בפעילויות חבלה נגד ישראל. בעקבות המתיחות בגבול הצפון נאלצה מצרים לנקוט צעדים שיביעו תמיכה בסוריה. באפריל 1967 הפילו מטוסינו ששה מטוסי מיג 21 סוריים, ולאחר זמן קצר החליט ג’מאל עבד-אל-נאצר נשיא מצרים להכניס כוחות צבא מצריים לסיני, לסגור את מיצרי טיראן ואת דרך הים לאילת ולגרש את כוחות האו”ם מרצועת עזה. נאצר האמין, כנראה, כי הציוד הרב שרכש מרוסיה יהיה יתרון בידי מצרים בעימות עתידי עם ישראל, אם תחליט זו להסיר את האיום המצרי בכוח צבאי. זכרונות המלחמה של נאצר היו מכיס פלוג’ה, שם היה נצור במלחמת העצמאות – הוא לא ידע את סוד המכה הראשונה.

בארבעה ביוני, יום ראשון בערב, התקיים תדריך אחרון במפקדה בו השתתפו מפקדי הכנפות: יחזקאל סומך מרמת דוד, שמואל שפר מתל-נוף, משה פלד מבסיס לוד (שקלט ערב המבצע את טייסת 107 אורגן בפיקודו של יעקב טרנר), בני פלד מחצור וג’ו אלון מחצרים. בתדריך השתתפו גם ראש מחלקת אוויר, מנחם בר; ראש ענף מבצעים, רפי הרלב; ראש ענף מודיעין, שייקה ברקת וראש ענף שליטה ובקרה, שמואל כסלו.

מבצע “מוקד” יוצא לדרך

ימים אחדים לפני המבצע, עדכנו ראש מחלקת מבצעים רפי הרלב וראש ענף תקיפה יוסי שריג, את מפקד חיל האוויר מוטי הוד באשר לשינויים האחרונים בתכנית מבצע “מוקד”. השניים התלוו אל מפקד החיל בדרכו אל ה”בור” של המטכ”ל, שם נכחו הרמטכ”ל יצחק רבין ואלופי צה”ל, ביניהם עזר ויצמן, חופי, ואחרים.

“התבקשתי להציג את עיקרי התכנית המעודכנת”, נזכר יוסי שריג, “ואז שאל אחד האלופים הבכירים: ומה עם סוריה? עניתי כי “שלוש שעות לאחר התקיפה במצרים אנחנו עוברים לתקוף בסוריה”.

האלוף חופי העיר שהזמן לא נראה לו ריאלי.

והזמן היה ריאלי? על כך מסופר בספרי ההיסטוריה של מבצע “מוקד”.

ההמראות בדממת אלחוט

לפני היציאה למטוסים תודרכו טייסי הקרב רק על נהלי ההמראה והבטיחות. את כל שאר הפרטים הקשורים לנתיבים ולתקיפה ידע כל אחד בעל-פה. המתדרכים הדגישו את הדבקות במשימה, את הנהלים הקפדניים בהמראה בדממת אלחוט ואת האיסור המוחלט לשבור את דממת האלחוט עד שעת ה”ש” 07:45.

אני זוכר (ע.מ.) את מפקד טייסת 101 עמוס לפידות עונה לטייס צעיר ששאל, ומה קורה במקרה קיצוני של נטישת המטוס בים או במצרים לפני 07:45. עמוס ענה לו בקור-רוח: “לא קורה כלום כי איש לא יידע זאת”.

לאחר התדריך וההצטיידות במפות ובאביזרים הדרושים לטיסה, יצאו הטייסים למטוסים, כשהם ממריאים בזה אחר זה תוך דממת אלחוט מוחלטת. ראשון המריא מחצור (בשעה 07:14) רן אלון מוביל רביעיית אורגאנים מטייסת 113 לתקיפת שדה התעופה ביר-גפגפה. דקה אחריו המריאו מובילי המבנים אביהו בן-נון מטייסת 116 בתל-נוף לתקוף את פאיד, ועמיחי שמואלי מפקד טייסת 117 ברביעיית מיראז’ים מרמת דוד לתקוף את אבו-סואר.

בדקות לאחר מכן המריאו ארבעה מטוסי ווטור מטייסת 110 בהובלת משה סער ואיתו הנווט אלכסנדר מלצר-ענבר (הצוות קרן/מלצר נהרגו לאחר יומיים במהלך תקיפה בשדה H3 במערב עיראק) אל שדה התעופה בני-סואף, הרחוק ביותר מבין יעדי התקיפה של הגל הראשון (הרצל בודינגר היה מס’ 2); עמוס לפידות מפקד טייסת 101 המריא בשעה זו בשלישיית מיראז’ים, אל שדה התעופה המרוחק קהיר-מערב.

כך המריאו 183 מטוסי קרב בגל הראשון (173 מהם לתקיפת שדות תעופה). מבין הכנפות והבסיסים היה בסיס חצור בעל קצב ההמראות הגבוה ביותר. 30 סמב”דים מטייסת 105 המריאו תוך 51 דקות ו-28 אוראגנים המריאו תוך השעה הראשונה.

בין השעות 07:14 ל-08:15 המריאו מחצור 77 מטוסים. כלומר, במשך 61 דקות המריאו המטוסים בקצב המראה ממוצע – מטוס אחד בכל 48 שניות. הותקפו 11 השדות הבאים: אל-עריש, אל-סיר, ביר-גפגפה, ביר-תמדה, כברית, פאיד, אבו-סואר, אינשאס, קהיר-בינלאומי, קהיר-מערב ובני-סואף.

סיפורו של אביהו בן נון ¹

קטע מסיפורו של עודד מרום ³

ההגנה האווירית על העורף

“כאשר יצאו מטוסי חיל האוויר בבוקר ה-5 ביוני 1967 לתקוף את שדות התעופה במצרים, הופקדה הגנת שמי המדינה בידי מספר טייסי מיראז’ ובידי מערך של 80 טילי קרקע-אוויר ‘הוק’ שנפרסו באתרים סביב גבולות המדינה”, סיפר רס”ן אורי לעדן. בחודש האחרון לפני המלחמה האיצו אנשי מערך התחזוקה בשדה לוד את עבודת השמשת 100 הטילים שהגיעו לארץ ובערב המלחמה, כאמור, עמדו במשימה של השמשת 80% טילים מבצעיים.

לתותחני הנ”מ לא נשאר כמעט עבודה, לאחר שרוב מטוסי האויב הושמדו בבסיסיהם, עם זאת הופלו על ידי לוחמי ההגנה האווירית ששה מטוסי אויב, בהם מיג-17 שחדר בגובה נמוך בצפון הארץ, וטופולב-16 עיראקי שהגיע עד נתניה והופל באיזור מגידו.⁴

מסוקים ותובלה

מערך המסוקים מנה ביוני 1967 שלוש טייסות: טייסת 124 עם מסוקי S-58, טייסת 114 עם מסוקי סופר פרלון, וטייסת 123 עם 11 מסוקי בל-47 ושלושה מסוקי אלואט 2.

בימים שלפני תחילת הלחימה פוזרו מטוסי התובלה והמסוקים בבסיסים ובמנחתים. המסוקים פעלו בסיורים עם מפקדים, בהעברת חומר מודיעין לחזיתות השונות, ומיד עם פרוץ הקרבות נדרשו לחילוץ טייסים שנטשו, חילוץ ופינוי פצועים, ולראשונה בתולדות חיל האוויר בוצעו מאות משימות הנחתת לוחמים מעבר לקווי האויב במצריים ובסוריה.

טייסת 124 ובה 28 מסוקי S-58 הוכיחה את מיומנותה בארבעה מבצעי הנחתת כוחות חי”ר וצנחנים (באום-כתף, בשארם א- שייח, בראס-סודר ובדרום הגולן) בהם הונחתו כ-1,200 לוחמים. רוב הגיחות שביצעה הטייסת במלחמה היו במסגרת משימות פינוי נפגעים, בהם פונו 650 נפגעים. טייסי 124 חילצו שלושה עשר אנשי צוות-אוויר שנטשו, מתוכם שבעה מעבר לקווי האויב.

לקברניטי הטייסת יהודה פרי וכוכב הס הוענק עיטור העוז, לקברניטים חנן איתן ויוסף ברנשטיין הוענקו רישומים לזכות על ידי מפקד חיל האוויר.

טייסת 114 (לימים טייסת מובילי הלילה) היתה בתהליך בניה של כוח מסוקי הסופר פרלון וביצעה מספר משימות חילוץ נפגעים וחילוץ חוליות סיור משטח האויב. ביום הראשון ללחימה חולץ יהונתן שחר ממערב לתעלת סואץ לאחר שמטוסו נפגע בעת תקיפת שדה התעופה פאיד.

שלושה מסוקי סופר פרלון ובהם 20 לוחמים מחטיבה 35 ועוד 10 מסוקי S-58 מטייסת החרב המתהפכת ובהם 8 לוחמים בכל מסוק הנחיתו את הכוח לכיבוש שדה שארם-א-שייך.

בליל 8-9 ביוני הנחיתו סופר פרלונים כוח לוחמים לכיבוש ראס-סודר.

המטוסים הקלים ביצעו 314 גיחות מבצעיות, כמחציתן סיור בשטחי החזית וכן משימות קישור ותובלה, ופעלו בכל גזרות הלחימה כשהם ממריאים משדה תימן, מגידו וממנחתים מאולתרים.

טייסת מטוסי הפוגה

“בתקופה שלפני המלחמה הוסבו מעל 30 מטוסי פוגה של בית הספר לטיסה למשימות תקיפה”, סיפר אברהם צחר הקצין הטכני, “הפוגה, מטוס אימונים קטן ואיטי, פגיע מאד ובלי מושב מפלט. אך עם זאת בעל כושר ספיגה גדול, הצטיין בחימוש יעיל ביותר נגד טנקים ומטרות שונות, מצוייד ב-12 רקטות 80 מ”מ, ושני מקלעים 7.62 מ”מ בחרטום”.

הטייסת מנתה כ-40 טייסים חלקם טייסי מילואים המבוגרים ביותר בחיל ובעלי ניסיון קרבי ממלחמת “קדש” בהם גם אלי אייל (פיינגרש) בוגר קורס טיס של הפלמ”ח, שטס ולחם ב-1947 והיה מפקד טייסת הנגב במלחמת העצמאות; וכן תשעה טייסים בוגרי קורס טיס מס’ 52 שלא הספיקו לסיים את האימון המבצעי שלהם על מטוסי אורגאן.

מטוסי פוגה של הטייסת פתחו את מלחמת ששת הימים בטיסות הטעיה שמטרתן הייתה להציג לאויב פעילות אימונים רגילה. בשעה 08:00 תקפו 12 פוגות ארבע תחנות מכ”ם בקדמת סיני כדי למנוע מהן לגלות את המטס האווירי הגדול של מטוסי החיל בדרכם למצרים. לאחר פעילות טיסה מסיבית בקדמת סיני, עם התרחקות הלחימה מערבה, עברו הפוגות ללחום בגזרת ירדן, ובהמשך פעלו בחזית הגולן.

הטייסת ביצעה במלחמה 418 משימות תקיפת טנקים, כלי רכב ועמדות ארטילריה, ואיבדה במלחמה שישה מטוסים וטייסים, בהם מפקד הטייסת רס”ן אריה בן-אור (אורבך) וסגנו סרן ארנון לבנת.

התקיפה במערב עיראק

בבוקר יום ה-6 ביוני תיכנן ח”א העירקי לשגר רביעיית מפציצי טופולב 16 ולהפציץ את תל אביב ואת בסיס רמת דוד (לבסוף הגיע רק מטוס אחד). גם בבוקר ה-7 ביוני הגיעה ידיעה מודיעינית שלפיה מצרים שיגרה בקשה דחופה לעיראק לצאת ולתקוף את שדה התעופה חצור ואת רמת דוד. השדה העיראקי היחיד שהיה בטווח שמאפשר שיגור מטוסים לישראל היה H-3. לכן הוחלט בבוקר היום השלישי למלחמה להזניק מבנה של מפציצי ווטור ומבנה של מיראז’ים לתקיפה נוספת שלו. התוקפים העמוסים בפצצות נתקלו בשמיניית מטוסי יירוט עיראקיים, בסופו של הקרב הופלו שלושה מטוסים ישראלים מתוך השמונה שתקפו. שניים מהטייסים נפלו בשבי העיראקי והושבו לישראל בסוף החודש. לאחר גיחה טראגית זו הוחלט שלא לתקוף שוב את שדה H-3. אך גם העיראקים לא יזמו עוד תקיפות בישראל עד סוף המלחמה.

קטע מסיפורו של דוד עברי

בשעות הבוקר של יום שבת, 10 ביוני 1967, יומה האחרון של המלחמה, יצא סא”ל דוד עברי (שהיה אז מפקד ביה”ס לטיסה, ושב לטוס בטייסת הקרב הראשונה במלחמה) עם מספר שתיים שלו גיורא אפשטיין להגנה על טייס מיראז’ שנטש באיזור שייח-מסכין ליד קונייטרה ברמת הגולן^.5

קטע מסיפורו של גיורא רום

בבוקר “מוקד” נשאר טייס המיראז’ הצעיר סגן גיורא רום בכוננות להגנה אווירית. חבריו חזרו כבר לנחיתה והוא עדיין על הקרקע, מחוסר מטוסי אויב. בשעה תשע בבוקר הוזנק גיורא לכיוון איסמעיליה, בפעם הראשונה שחצה את גבולות המדינה. משדה אבו-סואר שמעליו פטרלו זוג המיראז’ים המריא מיג-21, והמוביל איתן כרמי, הפיל אותו מיד.

תוך שלושה ימים הפיל גיורא חמישה מטוסי אויב, והפך ל”אייס” (טייס שהפיל חמישה מטוסי אויב), והיה לאלוף ההפלות הראשון בחיל האוויר.

מערך האחזקה

תא”ל (מיל.) חיים ירון (בעת המלחמה, מפקד טייסת תחזוקה בבסיס חצור) סיפר: “ערב מלחמת ששת הימים עמדו לרשות החיל 26 דת”קים שסיפקו מחסה ל-104 מטוסי קרב. עוד בשנת 1955, עם קליטת מטוסי הסילון הצרפתיים החלה בחיל בניית דירים תת-קרקעיים (דת”קים) כדי להגן על הציוד היקר מפני מכה אווירית של האויב. הדגם הראשון שנכנס לשימוש ביולי 1957 בבסיסי רמת דוד וחצור היה מבנה בן שתי כיפות, בכל כיפה היתה אפשרות לאכסון שני מטוסים. המבנה צויד במערכות דלק, אוויר, חשמל וכו’, וליד כל דת”ק הוקם מצבור חימוש שכלל מנת חימוש ראשונה”.

אל”מ (מיל.) ישראל אביב תאר את ייחודו של החימוש בו צוידו המטוסים הצרפתיים בישראל:

חלק מן התיקונים היו זמניים, הטכנאים המצוינים עבדו ימים ולילות להחזיר את כל המטוסים לשמישות מלאה.⁸

סיכום ותוצאות

לרשות חיל האוויר הישראלי עמדו 203 מטוסי קרב מהם 197 שמישים, מתוכם 65 מטוסי מיראז’-3, 35 מטוסי סופר-מיסטר, 33 מטוסי מיסטר, 19 מטוסי ווטור ו-51 מטוסי אוראגן.

שדות התעופה הותקפו פעמים אחדות באותו יום וחיל האוויר המצרי שותק כמעט לגמרי למשך שארית המלחמה. מיד לאחר המכה הראשונה, הותקפו גם שדות התעופה שממזרח למדינה והונחתה מכה על שדות התעופה של חיל האוויר הסורי, חיל האוויר הלבנוני וחיל האוויר הירדני והופצץ גם שדה התעופה העיראקי המערבי ביותר. בניגוד למתקפה היבשתית שכוונה תחילה רק נגד החזית המצרית, ההתקפה האווירית כוונה להשגת עליונות אווירית למשך כל ימי הלחימה. כ-350 מטוסים הושמדו ביום הראשון למלחמה מתוך כ-600 המטוסים שהיו למדינות הערביות הלוחמות.

מטוסי הנורד מטייסת 103 פונו מתל-נוף לבסיס סירקין, מגידו ולוד. נורד אחד הושמד בתקיפה של רביעיית מטוסי האנטר ירדניים על שדה סירקין ביומה הראשון של המלחמה.

חיל האוויר איבד במלחמה רבע מכוח מטוסי הקרב אז (45 מטוסים + מטוס נורד שנפגע בבסיס סירקין). 94 ממטוסינו נפגעו מנשק קל ומנ”מ. 60% מהם חזרו לשימוש תוך 12 שעות, 16 מטוסים הושמשו תוך יממה. מטוס אורגאן אחד חזר לטיסה לאחר שהורכב תוך כדי המלחמה – משני אורגאנים פגועים.

60 מטוסי אויב הופלו בקרבות אוויר. שלושה מטוסים נוספים הופלו על-ידי כוחות הנ”מ.
469 מטוסי אויב אבדו במהלך הלחימה, ו-65 טייסי אויב נפגעו.
24 טייסי חיל-האוויר נהרגו במהלך הקרבות. 69 ממטוסי חיל-האוויר נפגעו, מהם 46 אבדו כליל.

מתוך דברי מפקד חיל האוויר אלוף מוטי הוד לאחר המלחמה

הערות המחבר:

1.טייס מיסטר במלחמה בטייסת הכנף המעופפת, לימים מפקד חיל האויר.
2.לאחר הנחיתה התברר לאביהו כי מספר 4 לא אבד, אלא נחת בחצרים בדממת אלחוט בגלל תקלה.
3.הסיפור המלא נמצא בספר “חליפת לחץ” ובספר “ידעתי שתבואו”
4.הסיפור המלא נמצא בדף מורשת מס’ 55 ובספר “ידעתי שתבואו”.
5.הסיפור ערוך בגלל קוצר היריעה. הסיפור המלא פרי עטו של עברי, נמצא בספר “חליפת לחץ”.
6.לסיפור המופיע בספר “חליפת לחץ” יש סוף טוב. הטייס הנוטש חולץ בשלום.
7.הסיפור המרתק נמשך ואולם נערך מקוצר היריעה. הסיפור המלא נמצא בספר “חליפת לחץ”.
8.על פי פרסום מס’ 36 של מכון פישר, בהפקת המחבר, אוגוסט 2007