עריכת מקור:עודד מרום
תוספות: אבינעם מיסניקוב
זהו סיפורם של צוות מטוס קורנס 122 מטייסת 107, דני שקי ודוד רגב, אחד מתוך זוג מטוסים שהגיעו מבסיס חצרים ביום שישי, 6 באוקטובר 1973 לביצוע כוננות שגרתית בשדה התעופה ‘אופיר’ (שהיה בסיס של חיל האוויר ליד בסיס חיל הים “נעמה” וליד יחידת בקרה של חיל האויר בקצה הדרומי של חצי האי סיני), כדי להגן על מטוסי אל על שטסים לאפריקה. היות ולא היו צפויות טיסות של אל על, תכננו הצוותים להעביר את יום הכיפורים במנוחה ובשלווה.
למחרת ב-9 בבוקר קיבל סרן אמיר נחומי, הטייס בקורנס 181, טלפון מראש ענף תקיפה במטה חיל האויר סא”ל אשר שניר ז”ל, שהורה לצוותים להיכנס לכוננות ירוט. נחומי התקשר למפקד הטייסת סא”ל יפתח ספקטור והסביר לו שהם הוכנסו לכוננות ירוט אבל אין מי שיוביל. בו במקום מינה ספקטור את נחומי להיות מוביל.
נחומי כינס את צוות הקרקע , הודיע להם על הכוננות, ביקש מהם לאכול ולשתות ולהיות מוכנים. לאחר מכן הגיע מפקד הבסיס הטרי אל”מ יאק נבו, שהודיע שבשש בערב תחל מלחמה, ושצפויה פשיטת קומנדו מצרית על הבסיס. תוך כדי כך, בסביבות השעה שתיים בצהרים, החלו צופרי האזעקה לפעול. הצוותים מצאו עצמם כהרף עין במלחמה אכזרית. הם רצו למטוסים ועוד לפני שהדיווחים החלו לזרום מהשטח, ולפני שההלם הראשוני חלף, סרן אמיר נחומי ונווטו יוסי יבין וסגן דני שאקי ונווטו סרן דוד רגב כבר היו באוויר, בתוך שש דקות בלבד, הצליחו שאקי ורגב, שני אנשי צוות קורנס 122, להפיל שלושה מיגים מצריים, ונחומי ויבין בקורנס 181 הפילו ארבעה, והצליחו לנחות על טיפות הדלק האחרונות על המסלול המופצץ.
סיפר דוד רגב: “בשארם א-שייח’ היה טלפון אחד ולא היה לנו מושג מה קורה בארץ. היינו מנותקים לגמרי. מבחינת צה”ל, איזור ‘שארם’ לא היה אזור חשוב, זה היה קצה העולם.”
“הגענו כבר די עייפים לשישי בלילה,” תאר דני שאקי, “אבל לא טרחנו בכלל לישון, חשבנו שנישן במהלך יום הכיפורים. רק במהלך הלילה התחלנו לקבל כל מיני רמזים שמשהו לא כשורה. לאט־לאט התחילו להגיע טלפונים, והצלחנו להבין שמפנים את שיכון המשפחות בחצרים, שמטוסים חמושים בצפון מוכנים לתקיפה, שקיימת כוננות ושכולם בטייסת כבר בתדריך לקראת מלחמה.”
הסירנה החלה פועלת. 28 מטוסי מיג 17 ומיג 21 מצריים עשו את דרכם לאיזור מבסיס ח”א המצרי ע’רדקה. רגב ושאקי לא קיבלו עדיין הנחיות. כאמור, המוביל במקום היה אמיר נחומי ואתו הנווט יוסף יבין. הם החליטו שיש להניע ולהמריא. “עברה דקה שנמשכה כמו נצח ואנחנו לא מקבלים שום מידע,” סיפר שאקי. “הרגשנו שכנראה קורה משהו, וחייבים להמריא. בקשר שמענו את הבקר: ‘לא, בשום פנים ואופן אין לכם אישור להמריא’. אבל החלטנו להמריא בלי אישור, פשוט להמריא. המראנו. לא היה לנו ספק שזה הדבר הנכון לעשות באותו רגע. פתאום, אני מסתכל על המסלול ורואה עשן. רק ניתקנו מן המסלול והגלגלים עדיין לא הספיקו להתקפל, ואני שומע בקשר: ‘פיצוץ על המסלול מתחתיך’. יש פגיעות על המסלול.”
“פנינו בחדות שמאלה וראינו את העשן. פצצה נחתה על המסלול שממנו המראנו,” תיאר רגב. “זה היה ממש מזל, פשוט מזל. ראינו פצצות ועשן בבסיס. זה היה מוזר, ” רגב נסער, “שנינו מהדור של אחרי מלחמת ששת הימים, ולא הייתה בתודעה אפשרות שיתקפו אותנו, שפצצה תיפול על שדה תעופה ישראלי. אחרי ההמראה ראינו את המטוסים התוקפים, זיהינו שאלה מטוסי מיג-17 ואמרתי לעצמי: הם צריכים ליפול,” נזכר שאקי. “זו הייתה הטיסה הראשונה שלנו. לא שיגרנו טיל לפני כן ולא היינו בשום קרב. היו לנו ארבעה טילים מסוג שלא נועד לפעול בגובה נמוך. תמרנתי אל אחורי אחד המיגים, שיגרתי את הטיל הראשון אך הוא הסתחרר, סטה הצידה ולא פגע במטרה.
המרדף התחולל בגובה נמוך מאד, ובמהלכו הקורנס אף פגע בפני הים 3 פעמים, אך שאקי המשיך בנחישות. “הטיל השני פגע ישירות במיג שהתרסק קצת לפני קו החוף,” ממשיך שאקי. “נשארו לנו רק עוד שני טילים, ופתאום ראינו מיג נוסף, הטיל השלישי פגע בו וגם הוא נפל כמה מאות מטרים מהחוף. חזרנו לכיוון הבסיס כדי להגן עליו, וגילינו שני מיגים שטסים לכיוונו במטרה להפציץ אותו. הצלחנו להתיישב מאחוריהם, שיגרנו את הטיל האחרון והוא פגע באחד מהם פגיעה ישירה.
הדלק הלך ואזל, וכשחזרנו לבסיס עשינו הקפה ובפיינל בדקנו אם יש אפשרות לנחות על המסלול שהופצץ. נחתנו על חצי מסלול, מעט אחרי בור שנפער בהפצצה,” סיפר שאקי. “יש משהו בחינוך שלנו שלימד אותנו מה זו אחריות. אנחנו יודעים שהגנת שמי המדינה היא באחריותנו, וזה מה שעשינו. הפעלנו שיקול דעת: המראנו, פעלנו כמו שציפו “.
עיטור המופת
על קור רוחם, תושייתם, ויכולת הביצוע שלהם, הוענק לשני צוותי הקורנס: תא”ל (מיל’) אמיר נחומי ורס”ן (מיל’) יוסף יבין, אל”ם (מיל’) דני שאקי ורס”ן (מיל’) דוד רגב, עיטור המופת מידי הרמטכ”ל, רא”ל מרדכי (מוטה) גור, אייר תשל”ה, מאי 1975.
המטוסים:
גורלם של המטוסים לא שפר עליהם:
קורנס 181 אותו הטיסו שאקי ורגב הופל ב-9 באוקטובר 1973 וצוותו הראל גילוץ ויוסי יערי נטשו כשהם פצועים וחולצו.
לקורנס 122 אותו הטיסו נחומי ויבין, שונה מספר הזנב לאחר המלחמה ל-222. המטוס עבר לטייסת 69, והתנגש באויר במטוס נץ 222 באימון קרב אויר מעל הים מול חיפה ב-20 בינואר 1981. טייסו אליעזר אדר נטש וחולץ, והנווט דן וייס נספה.
מקורות
1.”חליפת לחץ” מירב הלפרין ואהרון לפידות
2.”על תעוזה ונחישות” בעריכת עודד מרום
3.”השמים אינם הגבול” אליעזר כהן
המאמר “היו שם 28 מטוסים, אני לא מבין איך לא פגעו בנו”
תודתנו ליוסי יערי על העזרה בחומרים ובתמונות
