הסבת מטוסי ווטור בעיצומה של מלחמת ששת הימים

כחצי שנה לפני מלחמת ששת הימים, קבלתי את התפקיד הקצין הטכני של טייסת 110.

את המטוס ידעתי עוד מתחילת דרכו בחיל האוויר , מטוס קשה לתחזוקה, ובכנף צחקו עלינו שבדת”קים של “אבירי הצפון” לעולם לא נכבים האורות כי “תמיד עובדים עד שגומרים ” רק שבווטורים לעולם לא נגמר!!!

ב”סיבוב הקבלה” שעשינו בין הדת”קים עם מפקד הטייסת לוי צור , לוי הביע את דאגתו לגבי עמידת הטייסת במשימות המלחמה שעשויה להגיע בעתיד הקרוב : ” בסדר, נניח שנתחיל את הגיחה הראשונה עם מלוא הכוח של הטייסת ( התחלנו עם 19 מטוסים) אבל מה יהיה עם הפירט השני (גיחה שניה)? כמה מטוסים שמישים נוכל להטיס? “

שאלה קשה למענה, כשמניסיוני ידעתי איזה צרה תחזוקתית הינו הווטור. אבל זה מה שהיה לנו , וזה היה ה”חיל אוויר האסטרטגי” שלנו עם יכולת של טיסה למרחקים ארוכים ונשיאת חימוש של עד 4 טון (פי 4 מיתר מטוסי החיל המתקדמים) . לימים, במלחמה, כשהווטורים “הריחו” שהפעם מדובר בעסקים רציניים והם (הווטורים) דרושים וחיוניים להצלחת המלחמה , השמישות הייתה יותר טובה באופן משמעותי ממה שהשגנו בימי שלום . נשמה של מטוסים? הטייסים היו עסוקים בלחימה ופחות רגישים לתקלות ה”רגילות” של המטוס ? המקצוענות וההשקעה של צוותי הקרקע ,סדירים ומילואים, דרג ב’ ,צוותי התיקונים ומהנדסי מצ”ד 4 ?,…. הכול קשור והכל השפיע.

טייסת הווטורים פעלה בכל המזרח התיכון. וכדברי המנון הטייסת :” מראס בנאס עד 3 – H ” .

ביצועי הטייסת עם המטוס הבעיתי היו מעל המצופה.

את חסרונות המטוס (אמינות נמוכה, הנדסת אנוש גרועה, חוסר ציוד קרקע מותאם למשימה) פתרנו ע”י שינוים טכניים ביוזמת הדרג הטכני ויצירת ציוד קרקע שענה לצרכים המבצעים של המטוס.

במקביל פיתחנו את שיטת ה “סבב” שאפשרה הכנת מטוס חמוש לטיסה בזמן מזערי (פחות מהזמן הדרוש לתדלוק המטוס) כ-8 דקות. השיא היה כשטייס שחזר מגיחת הפצצה , ירד מהתא וראה את מטוסו חמוש עם פצצות ! האיש חשב שלא השתחררו לו הפצצות בגיחה האחרונה. היה צריך להרגיע אותו שעד שהוא יצא מהתא ,כוחותינו הספיקו לחמש מחדש את המטוס.

ולעניין מיכליי הדלק (“סוטים”): בדגמי A ו- B של הווטור היה גחון / בטן דו תכליתית. ניתן היה להטעין עד 6 פצצות של 500/400 ק”ג מורכבות על מעלית חשמלית (שסי ) או שני מכליי דלק (סוטים) שביחד הכילו 3000 ליטר דס”ל. בתחילת המלחמה רוב המטוסים טסו עם תצורה של סוטים כדי להגיע ליעדים הרחוקים שרק הווטור עם כמות הדלק הגדולה יכול היה להגיע.

רק שבווטור, כמו בווטור, החלפת התצורה הייתה כרוכה בהשקעה רבה, ולפעמים היה צורך בהשקעה עצומה בעבודה ובזמן,כדי שהמערכות יפעלו כנדרש בתצורה החדשה. יצרני המטוס הצרפתיים לא התכוונו ששינוי התצורה תהיה משימה יום יומית ובטח לא בשעת מלחמה.

ימים אחדים לפני סיום המלחמה ,נודע לי שלמחרת בבוקר הולכים על סוריה , טווחים קצרים , וצריך להטיל הרבה פצצות ולסיים את המלחמה. הצעתי מיד ללוי צור ,מפקד הטייסת , להחליף לכ-4-5 מטוסים את התצורה כך שיוכלו לסחוב עד 10 פצצות במקום 4 כשטסו עם סוטים מורכבים. לוי צור שידעה את הצרה של החלפת תצורה התנגד מחשש שנתקע באמצע העבודה ולא יהיו לנו מספיק מטוסים ,לא עם סוטים ולא עם פצצות בבטן. היה זה הימור לא פשוט ונדרשה החלטה קשה. לזכותו יאמר שקבל את עמדתי שצריך להרכיב את המעליות במקום הסוטים, נתן לי את תמיכה והאמון שאכן נוכל לעמוד במשימה.

בסיוע של אנשי דרג ב’ ובראשם אזרח עובד צהל יעקב סגל ז”ל , אחרי לילה של עבודה מאומצת הצלחנו לבצע את שינוי התצורה לפני אור ראשון, והמטוסים שעברו את השינוי היו מוכנים ללחימה עם תוספת משמעותית של כוח הרס. ממה ששמענו הפגיעות היו טובות ותוספת הפצצות עשתה את הדרוש.

אחרי חמישה ימים ולילות של עבודה סביב השעון , היה זה השג משמעותי של צוותי הקרקע שעמדו במשימה קשה ותרמו תוספת משמעותית לניצחון.

והלקח: היכולת המקצועית , האלתור, בתוספת הרצון של צוותי הקרקע שלנו הינם ברמה גבוהה מאין כמוה בעולם, (ואני יכול להעיד על כך מניסיון אישי ). רק תן להם משימה , הנחיה עם אוטוריטה מקצועית והדבר יבוצע!