טייסת 122-תקופת הדקוטה

לאחר מלחמת ששת הימים החל סד”כ מטוסי התובלה של חיל-האוויר לגדול באופן משמעותי, עקב רכש גדול של מטוסי “דקוטה” ו”סטרטוקרוזר”. ההצטיידות כללה מטוסים שמותקנו במארזים שונים ובהם מארזי תדלוק אווירי ול”א, שהגדילו את יכולות וכשירויות מטוסי התובלה בשדה הקרב מעבר למשימותיהם המסורתיות של תובלת כוח-אדם, ציוד והצנחה.

אותו גידול מרשים בסד”כ המטוסים, הביא בסופו של דבר להחלטה על פיצולה של טייסת 120 שכללה מטוסים משני הסוגים הנ”ל, לשתי טייסות. באופן כזה, הניחו מקבלי ההחלטות, תוכל כל טייסת להתמקצע במטוס אחד עיקרי על משימותיו המיוחדות והייחודיות.

ב-1 ביוני 1971 הוקמה טייסת 122. הטייסת קלטה את כל מטוסי ה”דקוטה” שהופעלו עד לאותה עת כגף נפרד בטייסת 122 והפכה לטייסת “דקוטה” עצמאית שמשימותיה כללו תובלה, סיור ומשימות מיוחדות. את הפיקוד על הטייסת החדשה והצעירה קיבל סרן גיורא קינן. את סיסמת הטייסת המפורסמת שקבע קינן, הוא נטל מספר “דקוטה” היסטורי שקנה ובה נאמר: “The only replacement for a DC-3 Is another DC-3“.

הזנקה מבצעית ראשונה התרחשה ב-29 ביוני 1971, עת היתה הטייסת בכוננות פינוי נפגעים, כאשר בן-צבי ואגמון המריאו ב”דקוטה” בתוך 13 דקות! כשבועיים לאחר מכן, ב-15 ביולי 1971, נערך המפגן האווירי הראשון בו השתתפה הטייסת במבנה יהלום בן תשעה מטוסי “דקוטה”.בהמשך נטלה הטייסת חלק במלחמת יום-הכיפורים יחד עם שאר יחידות בסיס ח”א בשדה התעופה לוד.

בנובמבר 1973, עם סיום מלחמת יום-הכיפורים, קיבל את הפיקוד על הטייסת יהושע (שיקי) שני. ב-1 ביוני 1974 החל קורס האימון המתקדם (קא”ם) הראשון, בו התחילה הטייסת לקחת חלק פעיל בהכשרת טייסי מערך התובלה של חיל-האוויר כטייסת אימון מבצעי.

ב-1974, בעת מלחמת קפריסין בין התורכים ליוונים, ניתנה התראה לטייסת להוציא מטוס לקפריסין על מנת לחלץ עיתונאי בריטי פצוע. העיתונאי, שנחשב לידיד ישראל, נפצע במהלך הקרבות בעת סיקור האירועים באי ומשרד החוץ הישראלי נרתם לעזרתו. הטיסה התעכבה מספר פעמים ובסופו של דבר יצאה אל הפועל עם אסף אגמון, בני לבנה ויוסי שומרוני. הנחיתה התבצעה בבסיס אקרוטירי הבריטי בקפריסין והעיתונאי הועבר ארצה ביחד עם אשתו.

באדיבות אהוד פרידמן


ב-1978 לקחה הטייסת חלק במהלך שיחות השלום עם מצרים כאשר פתחה קו דו-שבועי רצוף: ת”א – קהיר – ת”א, להטסת אנשי המשלחת לשיחות השלום
אריה גלעד קיבל את הפיקוד על הטייסת במאי 1977 ועימה חתם את העשור בספטמבר 1978.

טייסת 122 לא היתה חפה מתאונות. ב-25 במאי 1973, נחת מטוס 010 וכשרץ על המסלול עם גלגל הזנב באויר, התפתחה סטייה ימינה. הטייס הצעיר תיקן בחריפות והמטוס ירד מהמסלול, שבר כן נסע שמאל והמדחף השמאלי פגע בקרקע , נשבר ועף מהמטוס.

ב-10 ביולי 1980 ערכה דקוטה 036 טיסה לאימון זוג נווטים באזור מערב הנגב. מזג האוויר היה מעונן חלקית עם עננים בגובה נמוך. במהלך הטיסה פגע המטוס בצלע הר עריף והתרסק. ארבעת אנשי הצוות, חגי עופר, שלמה ייטב, דניאל סנאנס ויוסף נהיר נספו.

שתי תאונות נוספות, קלות יחסית, שאף בהן לא היו נפגעים, היו קשורות ב”דקוטות” של הטייסת. האחד היה סיפור דקוטה 040 שנכנסה למטע התפוחים במחניים ב-14 ביוני 1982. בעת נחיתה קשה במהירות גבוהה עם רוח צד, ביצעה ה”דקוטה” של הטייסים מור ושרמן, ‘קנגורו’ פראי שכתוצאה ממנו סטתה ה”דקוטה” ממסלולה וירדה מציר המסלול לתוך מטע התפוחים שבסמוך לשדה.

דקוטה 040 נח בשדה


התאונה השנייה שאירעה לאחת מ”דקוטות” הטייסת, התרחשה כאשר נחת איקה ברנדט עם טייס צעיר במחניים. הלה התיישב על הבלמים לאחר נחיתה וריצה קצרה ולא הרפה מהם. כתוצאה מכך ננעצה ה”דקוטה” במסלול ונעמדה על האף.

במהלך מבצע “שלום הגליל” שימש בסיס ח”א בנתב”ג כבסיס התובלה העורפי המרכזי של כוחות צה”ל בלבנון וממנו פעלו טייסת הדקוטה בפיקודו של ישראל בן-חיים . על טיסות הטייסת לאנצאר סיפר יוסי שומרוני:

“טסנו לשם הרבה עם “דקוטות”. פינינו בעיקר פצועים מבית החולים-שדה שהיה במקום ומדי פעם גם חיילים לחופשה. באחת הפעמים עיכבו אותנו זמן רב בהמראה עד חיילים ארצה, כי היה צריך לייצב את מצבו של פצוע לבנוני קטוע רגל בטרם יועבר ארצה לטיפול ברמב”ם. אחרי המלחמה, כשהתחילו להגיע ה”ערבות”, התחלנו להכניס חיילים מחופשה פנימה ובעיקר חיילות שהיינו אוספים בטכני בחיפה, מכיוון שלא רצו שהן תגענה בדרך היבשה אל המפקדה שליד אנצאר. היינו נכנסים לאנצאר מכיוון הים ועושים מכיוון צור פיינל ארוך עד לאנצאר, קרוב ל-30 ק”מ”.

דקוטה של הטייסת בלבנון במבצע שלום הגליל (אוסף דן הדני, הספריה הלאומית)

אחת הפעילויות של טייסת 122 בלבנון, שהתפתחה לאחר שצה”ל התמקם והמשיך בשהייתו בלבנון, היתה משימת “בר-גביע”. מטרת פעילות זו היתה לסכל באופן אלקטרוני את הפעלתם של כל אותם מטעני צד שהופעלו כנגד כוחות צה”ל מרחוק באמצעות שלט רחוק בשידור רדיו. מטוסי ה”דקוטה” של טייסת , היו “מגהצים” את שמי לבנון במשך שעות רבות ביממה ובאמצעי שידור משלהם היו גורמים למטענים “חמים”, כאלה שהיו מוכנים להפעלה, לקלוט את אות הרדיו היזום ולהתפוצץ טרם זמנם. גם היום, שנים רבות לאחר אותה תקופה, אין כל נתונים מוצקים מהשטח שיאששו את יעילותן של אותן טיסות ואת מידת הצלחתו של הרעיון שבבסיסן, אך אין ספק שהדבר תרם לתחושת הביטחון של הלוחמים על הקרקע. היו אלה טיסות לא פשוטות, בחורף ובקיץ, עם מסיכות חמצן, במטוס לא מדוחס ולא מחומם. ההמראה למשימה היתה לקראת השחר, וזו נמשכה עד שעות הבוקר המאוחרות. במשימות אלה נטלו חלק כל צוותי טייסת 122, סדירים ומילואים, מתוך תחושת שליחות עמוקה במשימת הצלת החיים הזו.

בשנת 2001, נסגר מערך מטוסי ה”דקוטה”. המטוס שירת בשורות חיל-האוויר כ-52 שנים ולא היה פרק בתולדות החיל בו לא היתה ה”דקוטה” מעורבת. חיל-האוויר נפרד מן המטוס במטס הצדעה רב רושם מעל כל בסיסי החיל בהם שירת.

טקס סגירת הטייסת (צילום: ישראל סאן, אוסף אוני’ הרוורד)


שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גלילה למעלה