על פי ראיון עם טיבי בן שחר.
טיבי בן שחר הוא אחד מארבעת בוגרי קורס הטיס הראשון שקיבל בארץ כנפי טיס של חיל האויר. הלך לעולמו בשנת 2005. טיבי סיפר לי על קורותיו בקורס מדריכי טיסה בחיל האויר המלכותי:
| בשנת 1955 שלחו אותי לקורס מדר”ט בחיל האוויר הבריטי. הגעתי לבדי לבסיס בו נערך הקורס, לא ידעתי ולא הבנתי מה קורה שם. האנגלית השבורה שלי אפשרה לי להבין מה אומרים, אולם המנהגים היו זרים לי והרגשתי בודד. טייס צעיר שראה אותי במצבי הציע לי לעזור לי, שמו היה דזמונד ואמנם “נדבקתי” אליו ועברנו להתגורר באותוחדר. הייתי שם 18 שבועות וקשה לומר שהתרגלתי לנוהג המקובל שם. הקשר היחידי עם הארץ היה דרך בנימין בונה – נספחנו בלונדון, שדאג לכל מחסורי. רמת הטיסה שלי בלטה לטובה בין משתתפי הקורס שחלקם הגדול לא היה טייסי קרב, וכל נושא התפעול האנכי היה זר להם. טסנו בהרוורד, מטוס שהכרתי עוד מהארץ ומבחינה זו היה לי קל. המדריך שלי, טייס של מפציץ ממלחמת העולם השנייה, בשם ג’וני גרין, גילה עד מהרה שאירובטיקה אני מבצע טוב ממנו, והציע לי עסקה – הוא ילמד אותי טיסת מכשירים ואני אלמד אותו תרגילי אירובטיקה. כנראה שהסיפור הזה נפוץ בין המדריכים, שהחלו להופיע ולטוס אתי בכל מיני תירוצים, זה בא לבחון וזה בא להתרשם, וכולם רצו שאדגים להם אירובטיקה מתוצרת חיל האוויר הישראלי. התרגילים הבסיסיים שלנו כמו – שמיניות עצלות, ושנדלים לא היו ידועים לטייסי ה- RAF, אלה תרגילים של הטסה ותאום שיובאו מארה”ב, והבריטים שמחו ללמוד אותם ממני. ארבעה קורסי מדר”ט התבצעו במקביל, חודש הפרש בין אחד לשני, המדריכים והבוחנים עברו מקורס לקורס, כולל טייסים מכנף-בוחנים שהסתובבו בין כנפות RAF ובצעו מבחנים חצי-שנתיים ומבחני מכשירים. חלקם הגיע לטוס אתי ולבצע אירובטיקה. נודע לי על תחרות אירובטיקה שתתקיים בבסיס, סיפרתי על כך לבונה והוא הבטיח לי תגמול כספי אם אזכה בפרס. לא היה לי מושג מה נדרש מן המשתתפים אולם נרשמתי לתחרות. עד מהרה מצאתי את עצמי בגמר מתמודד עם שלושה טייסים נוספים על הגביע. כדי לסדר את ההופעה האחרונה נעשתה הגרלה בה נקבע סדר המבצעים. הוצאתי פתק בו נכתב שאני מופיע ראשון ויצאתי לטוס. אחרי ההנעה הסעתי אל המסלול, ונתגלתה תקלה שחייבה אותי להחליף מטוס. בינתיים המשיכו האחרים להמריא ונקבע שאני אופיע האחרון, הרביעי. הרכבתי את ההופעה מתרגילים די נועזים, כולל נחיתה מתוך לולאה, שהיתה התרגיל האחרון ה- “לופ”, אני מוריד גלגלים ומדפים בשיא הלולאה ונוחת מזה. הדגמתי את זה למדריך שלי, ולא קיבלתי אישור לבצע זאת. הוא טען שזה תרגיל לקרקס אווירי ולא לתחרות אירובטיקה של חיל האוויר הבריטי. תרגיל חובה היה נחיתה מדויקת על מקום מסומן על המסלול.(נחיתת דיוק) הגעתי בפיינל ושאפתי לגעת למקום המסומן, סגרתי מנוע והתחלתי לפקפק אם אגיע לנקודה, לא רציתי לפתוח מנוע, כי זה היה מקלקל את כל השיפוט, וניסיתי להרים את האף כדי להגיע לנקודה, הרמתי והרמתי והמטוס על סף הזדקרות מלאה בגובה מטרים מן המסלול, ופה התמזל מזלי והמטוס הזדקר ממש מעל הנקודה ושקע שלוש נקודות בדיוק על הקו שסומן על המסלול. השופטים לא ידעו מי מופיע ואת סדר ההופעה, וגם אם ידעו, אני הייתי הראשון בהגרלה. אחרי מספר מילות הקדמה הודיעו שהרביעי זכה בגביע, זה אני, לא האמנתי למשמע אוזני, הם התנהגו בהגינות ספורטיבית ולא כעסו שטייס זר לקח להם את הגביע. דבר ראשון מיהרתי לטלפון ללונדון ולספר לבונה על הזכייה, ושיכין את הכסף. אני הגעתי ישר מן הטיסה לבוש בבטלדרס, ועומד להיכנס לחדר האוכל, אני רואה את דזמונד עושה לי תנועות עם הידיים, נרגש כולו. מתברר שבערב אסור להיכנס לחדר האוכל בלבוש ספורטיבי וחייבים להופיע עם חליפה ועניבה. האירוע היה במועדון הקצינים, השולחנות היו מסודרים בצורת האות חית ויושבים כ-200 קצינים ועל השולחנות מוצגים כל הגביעים והפרסים שהבסיס זכה בהם במאה השנים האחרונות. הכל מכסף מבריק. אני מתיישב ומולי עומד ינשוף מכסף, משהו מרשים ביותר, בגובה של כ-40 ס”מ, נוצץ ויפה, רציתי לסובב אותו כדי לראות מה כתוב על התווית שמאחור, למי ניתן ועל איזה הישג, אני מושיט את היד ומסובב את הינשוף וכל העשרות שיושבים בסביבה נדהמים ונשנקים. מתברר לי שחל איסור חמור לגעת בגביעים ובפרסים האלה, הם עומדים על השולחן ולא נוגעים בהם…. |
