התוכנית הפלשתינאצית: “להרעיל את תושבי תל-אביב”

מאמר המעניק זווית ראייה נוספת על מבצע “אטלס” שמאמר עליו מאת דני עוזיאל מפורסם באתר זה

לפני 73 שנים צנחו בשמי יריחו חמישה צנחנים, שלושה גרמנים-נאצים ושני ערבים פלשתינים, למשימה שלא היתה כמוה: להרעיל את מעיינות ראש העין ולסייע לגרמניה במלחמתה בבריטים. כך סוכלה תוכניתם של המשותפת של אדולף היטלר והמופתי הירושלמי – ואיך זה קשור לטבח הספורטאים הישראלים במינכן.

באחד הבקרים של חול המועד סוכות תש”ה, 6 באוקטובר 1944, עם אור ראשון, נשמע זימזומו של מטוס תובלה בשמי יריחו, מצפון לים-המלח. מי שנשא עיניו לשמיים, היה מן הסתם מופתע מזהות המטוס: מטוס היינקל של חיל-האוויר הגרמני הנאצי.

הימים ימי מלחמת העולם השניה. למרות שבאירופה כבר היו בעלות הברית נעים לכיוון ברלין, סוף המלחמה עוד היה רחוק.

קרני שמש חיוורות הנצו מעל הרי גלעד. מטוס ההיינקל התקרב ליריחו. דלת המטוס נפתחה. בזו אחר זו נפרשו חופותיהם של חמשת המצנחים, שלושה גרמנים ושני ערבים-פלשתינים. המטוס פנה חדות וחזר להטיל את האספקה והציוד.

והציוד הכיל תרעלה שארץ ישראל לא ידעה כמוה מעולם. תושביה היהודים של ארץ ישראל, אשר אך שנתיים לפני כן ניצלה מהפלישה הנאצית מכיוון מצרים, עמדו בפני סכנת כליה חדשה, והם לא ידעו על כך דבר.

הנאצי שנולד בתל-אביב

שלוש שנים לפני כן, בח’ בכסלו תש”ב, 28 בנובמבר 1941, ניצב המופתי הירושלמי הנודע לשימצה, חאג’ אמין אל חוסייני, מנהיג הוועד הערבי העליון של ערביי ארץ ישראל, מוביל המאבק האנטי-ציוני של ערביי ארץ-ישראל בתקופת המנדט, כשחיוך רחב נסוך על פניו, לצידו של אדולף היטלר בברלין. שעה וחצי המתיקו השניים סוד, והמופתי” לא יכול היה להסתיר את שביעות רצונו שעה שהפיהרר גחן לעברו ולחש על אוזנו: “החלטתי להביא את הבעיה היהודית על פתרונה”. היטלר גם התחייב, ולמופתי לא היתה סיבה לפקפק בכנותו, כי גרמניה תחסל את הקהילה היהודית בארץ ישראל לאחר שהגרמנים ינצחו במלחמה. מאוחר יותר רשם המופתי חוסייני ביומנו: “גיליתי פנינה שערכה לא יסולא בפז, ושמה אדולף אייכמן”.

מנהיגם של ערביי ארץ-ישראל – שהיום שמם פלשתינים – הבהיר היטב: גורלו וגורל עמו נקשר מכאן ולהבא בנאצים.

המופתי העלה בפני הפיהרר הצעה מעשית, שנועדה לשרת את האינטרס הערבי והנאצי כאחד: להצניח לוחמי קומנדו גרמנים בארץ ישראל, במטרה לחבור לכוחות המיליציה הערביות המקומיות, ולעסוק בפעילות להכנות להשמדת היישוב היהודי בארץ ישראל.

ואז העלה רעיון חדש, מדהים וגם מעשי: להרעיל את כל תושבי תל-אביב, לגרום רצח המוני של רבבות אנשים חפים מפשע, נשים ילדים וזקנים חסרי ישע. “מותם הפתאומי של עשרות אלפי יהודים בתל אביב יזרע בהלה בכל ארץ ישראל” הסביר המופתי לקולונל נאצי שנשלח לתאם איתו את התוכנית, “מי שיינצלו – ינטוש את תל אביב. אלפים ייצאו לכפרים הקטנים שמצחוץ לעיר, ושם ייטבחו בידי הפלחים הערבים. רבים אחרים יימלטו מארץ בכל דר אפשרית, ויגרמו לתוהו ובוהו בארץ ישראל. מאידך, למותם של אלפי יהודים תהיה השפעה חזקה על ערביי ארץ ישראל, והם ימהרו להצטרף למרד”.

כך נולד המבצע שהנאצים העניקו לו את השם ‘מבצע אטלס’. ממיסמכים סודיים מהשנים 1939-1944 שסוכנות הביון הבריטית MI5 התירה לפירסום לפני 16 שנים, ב-4 ביולי 2001, ישנו מידע מפורט הנוגע למבצע אטלס ולחברי החולייה הנאצית-פלשתינית שהוצנחה בארץ ישראל על מנת לבצע את הפעולה.

המבצע הוטל על כוח מיחידת הקומנדו המיוחדת של הוואפן אס אס הנאצי. הכוח שצנח בשמי יריחו מנה חמישה אנשים: שלושה מבני הטמפלרים הארץ-ישראליים ושני ערבים ארץ-ישראליים. ברשותם היה ציוד רב, שהעיקרי בהם: קופסאות שהכילו אבקה לבנה, טחונה עד דק. היה זה רעל קטלני המתמוסס בקלות במים. פאיז ביי אידריסי, מפקד מרחב ירושלים במשטרת ארץ ישראל שפיקד על לכידת הצנחנים, סיפר לימים לידידו הסופר חביב כנען, כי כמות הרעל בכל קופסה היתה מספקת כדי הריגת 25 אלף איש (!!!). ברשותם היו כעשר קופסאות כאלו. יעדם היה מעיינות ראש-העין שהיוו אז את מקור המים העיקרי של תושבי תל-אביב. 160,000 יהודי תל אביב עמדו בסכנת הכחדה.

מצבה של גרמניה באותם ימים כבר היה בכי רע. כוחות בעלות הברית התקדמו לעבר שטח גרמניה, לשם היו עתידים להגיע בתוך שבועיים, בז’ בחשוון תש”ה, 24 באוקטובר 1944. כוחות הצבא האדום לחצו ממזרח והגיעו לפרוסיה. הנאצים, שחיפשו כל דרך להדוף את כוחות בעלות הברית, החליטו להשתמש בתוכנית הישנה של אמין אל-חוסייני.

מפקד הפעולה, אחד מהצונחים, היה מראשי מפקדי הכנופיות הערביות בארץ, חסן סלאמה, שהכיר היטב את יעד הפעולה: הוא נולד בשנת 1912 לא הרחק ממעיינות ראש-העין, בכפר הערבי קולה. הוא היה בנו של חסן סלאמה, מראשי מרד הערבי הגדול בשנות ה-30 ובשנות ה-40. חסן סלאמה הבן, היה מראשי הקבוצות הערביות החמושות, שפעלו נגד יהודים ובריטים בתקופת מאורעות תרצ”ו-תרצ”ט, 1936-1939. באותן שנים היה אחראי גם לרציחת ערבים רבים. לאחר דיכוי המרד הערבי הגדול ברח סלאמה ללבנון, ומשם היגר ביחד עם המופתי הירושלמי לעיראק. מעיראק עבר לגרמניה הנאצית ומשם חזר בצניחה בעת מלחמת העולם השנייה כשותף למבצע ‘אטלס’.

גם מפקד המבצע הגרמני הכיר היטב את הארץ. היה זה קצין המודיעין הנאצי קורט וילנד, בן ה-25, בנו של רודולף וילנד, מהקהילה הטמפלרית בשרונה, כיום ‘הקריה’ בלב תל-אביב. וילנד למד בבית הספר התיכון של המושבה הגרמנית בירושלים והעריץ את היטלר. בשנת 1936, בהיותו בן 19, נסע לגרמניה והתנדב לצבא הנאצי. הוא הוצב במודיעין הצבאי, לאור העובדה שידע שפות. במהרה התקדם, קיבל דרגת מאיור (רב-סרן), ושירת ביחידה הקומנדו המיוחדת של הוואפן אס אס, תחת פיקודו של אוטו סקורצני. הבחירה בו היתה בחירה טבעית, שכן לוילנד היה גם ניסיון מבצעי, גם היכרות מעמיקה עם הארץ, וגם קשרים עם בני המקום.

ביולי 1944 קיבל וילנד הוראה לבוא למלון אדלון בברלין. במקום המתינו לו המופתי ומתורגמן גרמני. שם שמע וילנד לראשונה על פרטי המבצע.

לצד וילנד צורפו לצוות המבצע עוד שני גרמנים ילידי מושבות הטמפלרים בארץ ישראל, שנמנו עם דיוויזיית ‘ברנדנבורג’ הנאצית. גם הם הכירו את הארץ ואורחותיה. הראשון היה ורנר פראנק, יליד חיפה, שאביו עבד בסוכנות העיתונות הגרמנית בירושלים. גם פראנק למד בבית הספר שבמושבה הגרמנית בירושלים, ואף הוא נסע ב-1936 לגרמניה והתנדב לצבא הנאצי. הוא היה איש חיל האוויר הנאצי.

השני היה פרידריך דיינינגר שאפר, מכפר הטמפלרים וולדהיים שבעמק-יזרעאל, על שטחו עומד כיום היישוב אלוני אבא. דיינינגר שאפר סייע לערבים גם במהלך מאורעות תרצ”ו-תרצ”ט, נכלא בכלא בבת ים, והצליח מאוחר יותר לברוח חזרה לגרמניה. בגרמניה פעל כעוזרו האישי של המופתי אמין אל חוסייני.

צנחן נוסף היה עבדול לטיף, ערבי יליד ירושלים, שהשתתף גם הוא במאורעות תרצ”ו-תרצ”ט, והוגלה לעיראק.

כל החמישה אם כן, גם שלושת הגרמנים וגם שני הערבים, הכירו מצויין את ארץ-ישראל. הצלחתם היתה מובטחת. על פי התוכנית, הם היו צריכים לנוע מיריחו דרך ואדי קלט לכיוון ירושלים, משם להמשיך למעיינות ראש-העין, ובהם לפזר את הרעל הקטלני.

בברלין ישב המופתי וחזה בחלומו כיצד מותם הפתאומי של עשרות אלפי יהודים בתל-אביב זורע בהלה בכל ארץ-ישראל, ואיך האלפים שנוטשים את הערים ונמלטים לכפרים נטבחים בידי הפלחים הערביים.

היו לחברי החוליה משימות נוספות. בנוסף להרעלת תושבי תל אביב, הוטל על החמישה ליצור קשר עם סוכנים פרו-נאצים ולהקים בסיסים בארץ ישראל. כמו כן, תוכנן כי יפגעו בתחנת הכוח ההידרואלקטרית בנהריים, ובצינור הנפט כירכוכ-חיפה.

הציוד שהוצנח איתם כלל, מלבד קופסאות המוות, גם נשק קל, מפות, מכשירי קשר, מנות קרב, 5,000 לירות שטרלינג במטבעות שונים, וחומרי נפץ. בתוכנית זו קיווה אמין אל-חוסייני להתסיס מחדש, בחסות הנאצים, את המרד הערבי הגדול, שנכשל ב-1939.

הכוח הוצנח במפוצל ליד יריחו, ורוב הציוד התפזר בשטח. חסן סלאמה שנפצע במהלך הצניחה החל לנוע לכיוון ירושלים. שאר הכוח, שני הגרמנים ועבדול לטיף, התחבאו במערה שבוואדי קלט, ממתינים להזדמנות לפתוח בהתקדמות לכיוון מעיינות ראש-העין.

אבל ההתפתחויות היו אחרות.

אלף שוטרים בוואדי קלט

למחרת היום, בבוקר ה-6 באוקטובר 1944, קיבל פאיד ביי אידריסי, דו”ח מעניין ממשטרת יריחו: מספר רב של מטבעות זהב בריטיות הציף לפתע את העיר. אדריסי, שמפקדיו קבלו התרעה על ‘מבצע אטלס’, החליט לחקור את מקור הזהב. בתוך שעות ספורות הגיע אל מספר נערים שרעו את צאנם בוואדי קלט. הם סיפרו כי מטוס גדול שחג מעליהם השליך שק גדול, נסק במהירות והסתלק מהמקום. הנערים מיהרו לבדוק את תכולת השק ומצאוהו מלא במטבעות הזהב. הם טמנו אותו במקום מחבוא, ואז הבחינו בשלושה ‘אירופיים’ מחפשים דבר מה במקום – מן הסתם את שק הכסף. הרועים שבו למאהל, סיפרו על הפרשה לשייח’, והלה מיהר למקום המחבוא, נטל את השק והחל לסחור במטבעות הזהב.

אידריסי הורה לשוטריו לצאת מיד לסריקות בוואדי קלט, והתוצאות לא איחרו לבוא. המימצאים שנערמו על שולחנו היו מדהימים: מצנח, משדר רדיו מתוצרת גרמנית, 200 מטבעות זהב מסוגים שונים, ארגז שהכיל נשק אוטומטי, תחמושת, חומרי נפץ, תרופות, שני מילונים גרמנים-ערבים – וקופסאות הרעל המסוכן.
המימצאים הללו, בתוספת המידע שזרם למשטרת פלשתינה-א”י מה-אם.אי-6 (הגוף הבריטי המקביל למוסד), היוו סימן ברור לבריטים ולמשטרה המקומית ש’מבצע אטלס’ יצא לדרך.

למפקדי המשטרה היה ברור שהצנחנים המסתוריים עדיין שוהים בוואדי-קלט. משטרת המנדט יצאה למבצע חיפושים ענק: כאלף שוטרים לא הותירו אבן הפוכה בוואדי קלט.

הבריטים ביקשו את סיוע הציבור בחיפושים. בכ”ד בתשרי תש”ה, 11 באוקטובר 1944, פורסמה מטעם השלטונות ההודעה הבאה בעיתונות העברית תחת הכותרת: “צנחנים אחדים ירדו בארץ”:

כל החיפושים הסתיימו בידיים ריקות. לאחר שלושה ימים של חיפושים נדמה היה שהגרמנים הצליחו לברוח, ובמנוסתם נטשו את הציוד המכביד. המשטרה הבריטית התכוונה להרים ידיים ולהפסיק את החיפושים.

ורק סלאמה נעלם

ואז, בערבו של היום השלישי, ניגש אל אידריסי אחד מעוזריו וביקש לדבר איתו ביחידות. “פאיז ביי”, לחש לו. “אולי לא שמת לב, אך שניים מאנשינו מתנהגים באופן חשוד למדי”. הוא רמז לעבר שנים שוטרים ערבים, תושבי הכפר עקבת א-ג’אבר ליד יריחו. “תעקוב אחריהם בלי שירגישו”, הורה אידריסי.

המעקב הניב תוצאות כעבור יומיים, כשהתברר שלשניים היה קשר עם עבדול לטיף, אחד המחבלים שהסתתר במערה בוואדי קלט. השניים סיפקו לו מזון ומים, וכן עידכנו אותם לגבי המצב בחוץ. בכ”ט בתשרי תש”ה, 16 באוקטובר 1944, נתפסו שני הגרמנים ועבדול לטיף במערה בוואדי קלט. המזימה סוכלה סופית.

כעבור שבוע, בי’ בחשוון, 27 באוקטובר נתפרסמה הידיעה המלאה על תפיסת הצנחנים בעיתון דבר תחת הכותרת: “צנחני האויב נתפסו מקץ 9 ימים לירידתם בארץ 2 גרמנים וערבי אחד. באו מצוידים בכסף, מילונים ערבים ונשק”.

העיתון סיפר כי ב-8 באוקטובר נודע למפקד משטרת יריחו, כי בעיר נפוצו מטבעות זהב. החלה חקירה ובידי 5 נערי רועים נתפסו מטבעות זהב. הנערים סיפרו על מקום מציאת המטבעות. החל מצוד שהשתתפו בו כוחות צבא, משטרה, אנשי הלגיון הערבי וחיל הספר העבר ירדני. ב-16 באוקטובר הבחין סמל של חיל הספר העבר ירדני באדם לבוש בבגדים ערביים, עומד בפתח מערה ובידו אקדח. האיש נכנע ללא קרב ובתוך המערה נמצאו שני האחרים, גרמני וערבי. עד כאן התיאור מהעיתון.

היחיד שהצליח להימלט היה חסן סלאמה. כל החיפושים אחריו העלו חרס. הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

רק כעבור שנים רבות נודע כי חסן סלאמה נמלט לביתו של רופא בכפר קטן ליד כפרו קולה, באיזור לוד, ושם גם טופלה פציעתו ברגל. הוא הסתתר בכפר ולא הראה את פניו. הוא נמנע מליצור קשר אפילו עם בני משפחתו הקרובים או חבריו, וכעבור זמן מה ברח ללבנון.

הפיגוע שפתח את מלחמת העצמאות

סלאמה חזר לארץ לקראת מלחמת העצמאות. הוא היה אחראי לפיגוע המשמעותי ביותר בהיסטוריה של המלחמה. ב-30 בנובמבר 1947, יום למחרת החלטת האו”ם על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היה סלאמה אחראי להתקפה בפג’ה (היום חלק מפתח תקווה) על אוטובוס 2094, שנסע מנתניה לירושלים. התקפה זו היוותה את ‘יריית הפתיחה’ של מלחמת העצמאות.

ה’הגנה’ יצאה לפעולת נקמה. מפקדתו של סלאמה שכנה במבנה בית ספר לקצינים של הצבא הבריטי, בסמוך לעיר רמלה ובאר יעקב.

בערב מבצע נחשון (מלחמת השחרור), ב-5 באפריל 1948, הוחלט על ביצוע תקיפת המפקדה ששימשה בסיס לפעולות על הציר במערב ירושלים. המבצע נקרא ‘חסל’, ראשי תיבות של השם חסן סלאמה. כוח של גדוד 52 מחטיבת גבעתי פשט על המבנה ותוך כדי קרב הניח מטעני נפץ שגרמו לקריסת שני שלישים ממנו. בפעולה נהרגו בין 14 ל-20 משוכני המבנה. לכוח הפושט היו מספר נפגעים קל בלבד. חסן סלאמה עצמו לא נפגע, כי ביקר באותו לילה בחתונה בעיר לוד או אצל פילגשו ביפו, אבל יוקרתו בעיני האוכלוסייה המקומית וחייליו נפגעה, והדבר הקל על ביצוע מבצע נחשון יום למחרת פיצוץ המפקדה.

שבועיים אחרי קום המדינה, ב-31 במאי 1948, נפצע סלאמה אנושות בקרב עם כוחות האצ”ל ליד הכפר הערבי ראס-אל-עין החולש על מעיינות ראש-העין, אותם ביקש סלאמה להרעיל ארבע שנים קודם לכן, לא רחוק מכפרו קולה אשר משקיף על מעיינות ראש העין. הוא מת כעבור 3 ימים, ב-2 ביוני 1948.

בנו של חסן סלאמה, עלי, שהיה בן 8 כשאביו נהרג, גדל בצילו הטרוריסטי של אביו. הוא הצטרף לפתח’ לאחר מלחמת ששת הימים והשתלם בקורס מודיעין מיוחד במצרים. עלי חסן הפך עד מהרה למנהיגו של ארגון ‘ספטמבר השחור’, שהיה זרוע מבצעית של הפת”ח. יאסר ערפאת ראה בעלי חסן סלאמה בן, מנהיג מלידה ורב-אמן, ולקח אותו תחת חסותו, בתקווה שיהיה לימים ממשיך דרכו. הוא כונה ‘הנסיך האדום’, בשל ייחוסו המשפחתי וסגנון חייו הראוותני.

בשנת 1972, חצי יובל שנים אחרי אביו, הגיע גם עלי סלאמה לגרמניה, למינכן, לפקד שם על הטבח הנפשע בספורטאים הישראליים שבאו להתחרות באולימפיאדה, במימון של אבו-מאזן, בדיוק לפני 45 שנים, 3 ימים לפני ראש השנה תשל”ג, 6 בספטמבר 1972.

הזעזוע וההלם מרצח הספורטאים הביא את ראש הממשלה גולדה מאיר לנקוט בצעד לא שיגרתי, והורתה לשירותי הביטחון הישראליים לחסל את חברי ‘ספטמבר השחור’, ובראשם עלי חסן סלאמה.

במבצע ‘זעם הא-ל’ הרג המוסד בזה אחר זה את מנהיגי האירגון, באמצעים שונים כגון: פיצוץ טלפון, פיצוץ מיטה בבית מלון או ירי מטווח קצר. הרודפים הפכו נרדפים.

ניסיון החיסול הכושל בלילהאמר

דווקא המירדף אחר סלאמה לא הניב תוצאות. הוא הצליח פעם אחר פעם לחמוק מאנשי המוסד. ב-21 ביולי 1973, בעיירה לילהאמר בנורבגיה, חיסלה חוליה של המוסד אדם שנראה דומה דימיון מדהים לסלאמה. רק אחרי הרצח התברר שהיתה זו טעות בזיהוי, והנרצח לא היה עלי סלאמה אלא אחמד בושיקי, אזרח נורבגי ממוצא מרוקני שעבד כמלצר. עלי חסן סלאמה כלל לא היה באיזור. היה זה אחד הכישלונות הקשים והבולטים של המוסד עד היום.

עלי חסן סלאמה הבין כי חייו בסכנה. הוא הוריד פרופיל וחזר לביירות. שם הוטלה עליו האחריות להקים את כוח 17 – יחידת העילית של הפתח’, שעסקה בפעולות טרור נגד ישראל ובאיסוף מודיעין.

הוא קיבל עוד שש שנות חיים. ב-22 בינואר 1979, באחד מרחובות ביירות, יצא עלי סלאמה ברכב השברולט שלו לבקר את אמו הישישה, ואח”כ התעתד להמשיך לדמשק. שום דבר חשוד לא היה במכונית פולקסוואגן תמימה – תוצרת גרמניה! – שחנתה בשלווה ברחוב בו נסע. כשעבר השברולט ליד הפולקסוואגן, התפוצצה האחרונה והפכה לכדור אש ענק. הלהבות אחזו בשברולט ואף היא התפוצצה. גושי מתכת, רסיסי זכוכית ואיברי אדם התעופפו באוויר, ועמוד אש ועשן היתמר מעל למכוניות ההרוסות. מעגל הנקמה נסגר.