בדצמבר 2006 קיבלה טייסת 120 משימת תובלה מעניינת למקסיקו. חיל-האוויר מכר מספר מסוקי “יסעור” לחיל-האוויר המקסיקני והתחייב גם לתקופת תמיכה טכנית וסיוע לוגיסטי. כתוצאה מכך יצא “ראם” עמוס בציוד רב, שכלל גם מנועי “יסעור” ובעיקר מנוף גדל מימדים שהיה חיוני לעבודות בשטח. אותו מנוף, שמפאת גודלו, היה מונח על שני רובדי מטען ושקל כשלוש טונות, הצריך מאמץ מיוחד ואת מיטב יכולות האלתור של אנשי יחידת ההעמסה בבסיס ח”א בלוד כדי להעלותו על ה”ראם”.
הדבר התאפשר באמצעות ה”היי-לואדר”, אותו מעמיס-מתרומם, ובחצי סיבוב. רק שאיש לא נתן את דעתו על כך שיצטרכו גם לפרוק אותו במקסיקו, ושצריך אולי לבדוק האם ברשות המקסיקנים בשטח מצוי הציוד לשם כך. עם הגיע המטוס אל שדה-התעופה הצבאי שליד מקסיקו-סיטי, התחוורה האמת הכואבת – “היי-לואדר” לא היה בנמצא. אנשי צוות המטוס הבינו שהם נמצאים בצרות, צלצלו ארצה וסיפרו על הבעיה.
בין הפתרונות האפשריים שעלו, היתה טיסה קצרה לשדה הבינלאומי של מקסיקו-סיטי שבו היה מתקן שכזה או לחילופין הבאתו לשדה הצבאי, דבר שהתברר כבלתי אפשרי, או טיסה עם המנוף לארה”ב לשם היה ה”ראם” אמור להמשיך בכל מקרה כחלק מטיסת המטען שלו, פריקת המנוף שם עד שיימצא פתרון ולהמשיך – פתרון שנפסל אף הוא. ממפקדת הבסיס בלוד היה המסר שהועבר לצוות המטוס ברור כשמש: המטוס לא חוזר ארצה עד שפורקים ממנו את המנוף!
באין ברירה אחרת, התכנסה “מועצת חכמים” בהשתתפות צוות המטוס, טכנאים ומהנדסים מקומיים ובסופו של דבר נמצאה עגלה גדולה מספיק שתוכל להכיל עליה את המנוף, ושממנה הוסרו דפנות הצד. על העגלה בנו “מגדל קלפים” שלם מכל מיני משטחים, פלטות, קורות עץ של מסילת רכבת ומה לא, והצליחו להביא את פני העגלה אל גובה ריצפת המטוס. בתהליך שהחל בשעה שש בבוקר ונמשך עד קרוב לשעה 3 אחה”צ, הצליחו לבסוף ובייסורים רבים, להוריד את המנוף הענק מהמטוס ולהרחיקו בנסיעה איטית ביותר מספר מטרים ממנו כדי שניתן יהיה להורידו ממנה בעזרת מלגזה גדולה במיוחד שהובאה למקום.
כחודש לאחר מכן, בינואר 2007 כשצריך היה להחזיר את הציוד ארצה, נבדק הנושא שוב והפעם מתוך הכרת הבעיה. הוחלט שמכיוון שאין דחיפות רבה לנושא השבת המנוף, הוא ישלח ארצה בספינה מאוחר יותר, וכך אכן היה.
