פרקים בהיסטוריה של הפינוי המוסק בחיל האויר

מבצעי הפינוי הראשונים לאחר הקמת חיל האוויר הישראלי

פינוי ממפעל האשלג הסמוך לקיבוץ בית הערבה:

ב-18 במאי 1948, בשעה 11:00 בבוקר לערך, נחת מטוס קטן על מסלול הנחיתה של חברת האשלג בצפון ים המלח, על דפנות המטוס נראה סמלו של חיל האוויר הישראלי הטרי (המדינה הייתה אז בת שלושה ימים), במרחק של מאות מטרים משם, בסככה הממוקמת על יד מסלול הנחיתה, שכבו שני פצועים, אנשי קיבוץ בית הערבה הסמוך אשר ננטש בלית ברירה על ידי חבריהם.

למעלה מ-24 שעות המתינו פצועים אלו לגואלם. טייס המטוס היה בוריס סניור, מתנדב מדרום אפריקה (אשר תרם רבות לחיל האוויר לאורך השנים), דני רוזוליו, לימים ח”כ מטעם מפלגת העבודה אשר היה אחד מבין שני פצועים אלו, סיפר:

כך בוצע הפינוי הרפואי הראשון בתולדות חיל האוויר הישראלי. כעוד רבים שבאו בעקבותיו, נעשה הפינוי הזה ללא צוות רפואי מוטס. איש לא חלם על כך עדיין, וגם לו חלם, קשה להניח שהדבר היה בר ביצוע. המטוסים ששימשו את המפונים היו קטנים מכדי להכיל מישהו נוסף לבד מהטייס וניצוליו.

בוריס סניור, הטייס אשר פינה את דני רוזליו לבית החולים, רכש ניסיון פינוי בעיקר במטוסי אוסטר שכונו “פרימוס”, שבהם היו שלושה מקומות ישיבה בלבד.

פינוי הנפגעים מאירוע טיבוע אח”י אילת

ב-21 לאוקטובר 1967, במהלך חג הסוכות, הפליגה המשחתת אח”י אילת לסיור באזור פורט סעיד, כשעל סיפונה 199 אנשי צוות. בערך בשעה 17:30 שוגרו אל עבר המשחתת שני טילי סטיקס מסטי”ל מצרי מסוג “קומאר”. הטיל הראשון פגע בדופן ימין, והשני בדופן שמאל. חדר המכונות של המשחתת נהרס כליל ועמו יכולת ההשטה. הנזק שנגרם למשחתת כתוצאה מפגיעת שני הטילים היה קריטי ואיים להטביעה. לאור האמור החליט מפקד המשחתת לבצע נטישה מסודרת ככל הניתן. היות ורק סירת הצלה אחת ורפסודה אחת נותרו שמישות, נוצרה דילמה מי יעלה על אמצעי ההצלה.

בהתייעצות עם ד”ר זוסמן שהיה רופא האונייה, הוחלט כי פצועים קשה, ברובם מחוסרי הכרה, יועמסו על אמצעי ההצלה ושאר הנפגעים, חלקם חסרי הכרה גם כן, יורדו אל המים ויתמכו על ידי ניצולים אשר לא נפגעו. זמן קצר לאחר הפגיעה, נטתה הספינה על צידה והחלה לעלות באש. במהלך ביצוע הנטישה, כאשר חלק גדול ממלחי הספינה כבר נמצאי במי הים, הצטרף סטי”ל מצרי נוסף ושיגר טיל נוסף לעבר המשחתת, וזה התפוצץ במים וגרם לפגיעות הדף רבות ולהטבעת המשחתת. פצועים רבים הועפו אל המים. בעקבות שרשרת תקלות באמצעי הקשר, הידיעה על הטביעה הגיעה באיחור לגורמי המטכ”ל, ורק בשעה 19:40 הופעלו צופרי ההזנקה בבסיסי חיל האוויר.

לביצוע פעולת החילוץ, הוזנקו כוחות אוויר רבים אשר כללו בין היתר 11 מסוקי S-58 ו-3 מסוקי סופר פרלון. בדרכם אספו המסוקים לוחמי קומנדו ימי, והמשיכו לאזור הטביעה. מטוס נורד המריא ובבטנו סירות הצלה אשר יועדו להטלה אל הים, שני מטוסי ווטור ומטוס סופר מיסטר האירו את האזור בנורים, ומטוסי מיראז’ הגנו על הכוחות בשטח. ניסיונות כושלים של מסוקי הסופר פרלון לבצע נחיתה על המים, אילצו אותם לבצע חילוץ נפגעים תוך כדי ריחוף באוויר. אל פעולת החילוץ של כוחות האוויר, הצטרפו שתי ספינות טורפדו של חיל הים.

חלק מהניצולים אשר שהו במים מספר שעות בציפייה לחילוץ, כוסו לחלוטין בדלק ושמן שחור אשר נפלט בעת טביעת האונייה. עובדה זו, בצירוף החשיכה ששררה במקום בעת החילוץ, הקשו מאוד על איתור הניצולים.

משה לוי, מניצולי אח”י אילת מתאר בספרו “הנשמה ה-48” את הקושי הרב והתסכול של החילוץ מהאוויר:

החילוץ מהאוויר בוצע על ידי שלשול סולם חבלים אל עבר הניצולים שבמים והעלאתם אל בטן המסוק. משה לוי ממשיך ומתאר:

ניצולים אשר חולצו מהמים על ידי שתי ספינות הטורפדו הועברו מהן ישירות למסוקים בעזרת כבל.

לקראת הבוקר, לאחר כ-6 שעות של עבודה רציפה, חולץ אחרון הניצולים אל חוף רומאני (צפון סיני). בחוף זה הוקמה תחנת איסוף גדודית (תאג”ד) בראשותו של ד”ר יהודה דנון, לימים קצין הרפואה הראשי, ובה ניתן טיפול רפואי וייצוב ראשוני. גם הרמטכ”ל הגיע על מנת לעקוב מקרוב אחר המתרחש. מחוף רומאני הועברו הפצועים ברכבת אווירית לארץ, מרביתם אל בית החולים סורוקה, להמשך טיפול. העברת הפצועים בוצעה במטוסי נורד, סטרטוקרוזר ודקוטה.

באירוע הטביעה של אח”י אילת נהרגו 47 ימאים ונפצעו 91 מחיילי המשחתת, 20 ימאים לא נמצאו והוגדרו כנעדרים.

יחידת ירפ”א 386

היחידה הוקמה בתל-נוף בשלהי מלחמת ההתשה על בסיס היחידה הקודמת – כיתת פינוי בהיטס, שהוקמה ע”י ד”ר דוד דנון בימיו של מפקד החיל – דן טולקובסקי. אנשי כיתת הפינוי בהיטס השתתפו בכל האירועים הצבאיים והאזרחיים כגון השריפה בבנין “צים”, ובמלחמת ששת הימים פינו בעזרת צוותי 124 ו-114, כ-860 פצועים (חלק מן הפינויים בוצעו על ידי צוותי המסוקים ללא אנשי רפואה, בעת שהזדמנו בשטח במשימות אחרות, וכן בגלל חוסר תקשורת מתאימה בין כוחות הרפואה הקרקעיים לבקרה האוירית ולטייסות המסוקים.

עד תקופת מלחמת ההתשה, הפיקו לקחים מהניסיון המר של ששת הימים. בינתיים קלט חיל האויר מספר רב של מסוקי בל 205 ב-1968, ואלה הפכו לסוס העבודה של הפינוי הצבאי והאזרחי כאחד. עם העברת ירפ”א 112 לתל השומר בתקופת כהונתו של ד”ר ירדן כקרפ”ח, נשאר בתל נוף הגרעין של ירפ”א 386 החדשה. היחידה הופעלה על ידי צוות סדיר קטן של רופא סדיר, חובש מוטס בקבע בדרגת רס”ר (הראשון היה רס”ר אלי קינן ז”ל), עם תגבור שוטף ומתוכנן היטב של רופאים וחובשי מוטסים במילואים. מפקד היחידה הראשון היה ד”ר יוסף מאיר ז”ל ואחריו ד”ר אילן קוץ יבדלח”א. היחידה צרפה לוחמים ושייטים מחיל הים למשימות היותר מורכבות, אבל רוב פעילותה היתה בפינוי בהיטס צבאי ואזרחי, עם צוותים של רופאים וחובשים מוטסים.

לאחר הקמת יחידה 669, המשיכו שתי היחידה לפעול במקביל, כאשר ירפ”א 386 הפעילה את המשימות הרפואיות הרגילות, והפעולות המורכבות יותר, בוצעו על ידי יחידת 669 בצירוף רופאים מירפ”א 386. בשנים אלה פותחו נהלי העבודה והכשרת הלוחמנים של היחידה. לבסוף אוחדו שתי היחידות בשנת 1978 תחת פיקודו של רס”ן (דאז) ד”ר אפרים סנה. כאן המקום לציין את אחד ממבצעי הפינוי הכי מורכבים גם בהיקף וגם במורכבות המדינית-צבאית וכמו כן במורכבות לוגיסטית רפואית. “מבצע אנטבה”. יחד עם הכוחות הרפואיים של הסיירת, תחת פיקודו של סא”ל ד”ר אפרים סנה, השתתפו צוותי פינוי בהיטס של ירפ”א 386 – תחת פיקודו של מי שהיה אז קצין הרפואה החילי – סא”ל ד”ר ג’וסי פקטור. חלק מהצוותים טסו במטוס הקרנף, וחלק נוסף במטוס הבואינג. בדרך חזרה ארצה נחת הקרנף בניירובי לתדלוק, ומספר קטן של חטופים פצועים נשארו שם לאשפוז בטיפולו של ד”ר אילן קוץ.

מלחמת יום הכיפורים

הפינוי הראשון של ירפ”א 386 במלחמת יום הכיפורים בוצע בשעה 17:00 מנפחא אשר ברמת הגולן. הציוד אותו קיבלו אנשי היחידה לצורך ביצוע המשימות לא היה מספק הן בכמותו והן באופן הפריסה שלו. בנוסף, הציוד לא הותאם לצרכי פינוי מוטס. אחת הבעיות המרכזיות הייתה עם הציוד למתן חמצן. מיכלי החמצן לא היו מספקים הן בנפחם והן בלחץ החמצן. בפינוי הראשון מנפחא פונו שני פצועי חזה, כאשר האחד נזקק לניקוז פגיעת חזה ולהנשמה. ד”ר ולד מספר כיצד בעת הפינוי של אותו פצוע חש כל העת שהחמצן הולך ואוזל ועלול להיגמר לפני השלמתה של המשימה. בסופו של דבר החמצן הספיק והפצוע הגיע חי לבית החולים.

הרופא המוטס פרופ’ עדי שני מספר על מלחמת יום כיפור:

נועם דן, חייל מגדוד 50 של הנח”ל המוצנח, היה בחורף 1974/75 במסע בודדים מנואיבה שבסיני לסנטה-קטרינה. בתחילת הדרך שרר מזג אויר נעים, ונמשך עד שנועם הגיע לבי”ס שדה של סנטה-קטרינה. שם נמסר לו שצפויים גשמים ושלג. נועם לא לקח ברצינות את ההתרעה והמשיך לג’בל מוסה. מזג האויר הלך והורע, ערפל כיסה את הדרכים והראות ירדה לאפס. החשיכה, השביל החלק והראות האפסית אילצו את נועם להפסיק ללכת ולחכות שהערפל יתפזר. בחצות הלילה התבהר מזג האויר, ואז גילה נועם שהוא ניצב על סף תהום, אין דרך חזרה. נועם ירה מספר יריות וציפה שמישהו יבחין באותות המצוקה. רק למחרת, באור היום, התגלה החייל. החילוץ היה מורכב. סלע ענק הסתיר ממעל את החייל מעיני המחלצים במסוק. הלוחם מיחידה 669 ביצע תמרון מסוכן כשהוא תלוי על הכבל המשתלשל מן המסוק, ואז הגיע אל הניצול, קשר אותו, ויחד עלו בכבל אל תוך המסוק. למזלו של החייל – הוא יצא רק בכוויות קור ובמספר שריטות. החייל הועמד לדין, בעיקר בגלל העלות הגבוהה של מבצע החיפוש הלילי והחילוץ המורכב.

מלחמת שלום הגליל (1982)

ד”ר אוריאל דרייפוס מתאר גיחת פינוי אשר לקח בה חלק במהלך המלחמה:

פינוי פצועים במלחמת לבנון השנייה (2006)

במלחמת לבנון השנייה נמנו נפגעים רבים בקרב תושבי הצפון, כמו גם בקרב לוחמי צה”ל בדרום לבנון. פינוי הפצועים משטחי הלחימה בלבנון אופיין במורכבות רבה, אשר נבעה מחד ממגוון איומי אויב, ומאידך מקיומם של תנאים טופוגרפיים קשים ביותר. אלו, כמו אלו, הגבילו באופן משמעותי את יכולות הפינוי הקרקעי באמצעות כלי רכב ממוגנים.

יכולות הפינוי המוסק הוגבלו גם הן באופן ניכר על ידי מגוון איומים קרקעיים. למרות המגבלות, פונו באמצעות מסוקים למעלה מ-300 נפגעים במהלך ימי המלחמה. מרבית הפינויים בוצעו באמצעות מסוקי ינשוף. במקביל, נטל חיל האוויר חלק במאמץ הויסות השניוני של נפגעים מבתי החולים בצפון לבתי חולים במרכז הארץ. לאור מיקום הלחימה בגזרה הצפונית, בתי החולים בצפון הארץ קלטו את מספר הנפגעים הגדול ביותר. רובם המכריע של הפינויים המוסקים בוצעו לבית החולים רמב”ם בהיותו מרכז הטראומה הגדול בצפון. בית חולים זה קלט 68 פינויים (74% מכלל הפינויים) בהם פונו לבית החולים 243 נפגעים. בית חולים זיו בצפת, קלט 15 פינויים (50 מפונים), המהווים 16% מכלל הפינויים. עשרת האחוזים הנותרים נחלקו בין בתי החולים תל השומר, נהריה ובילינסון. מובן כי התפלגות זו יצרה עומס רב על בית החולים רמב”ם.

כאמור,במלחמת לבנון השנייה ביצעו מסוקי הינשוף את מרבית הפינויים המוסקים. גודלו של הינשוף מאפשר לו על פי רוב, לשאת מספר קטן של נפגעים (1-4 כתלות בחומרת הפציעה), באופן המאפשר טיפול רפואי במהלך הטיסה. נוכח האיומים הקרקעיים הרבים במלחמה, והעובדה כי מרבית הפינויים בוצעו תחת אש, נוצר קושי בהכנסת מספר רב של מסוקים לאותה נקודת פינוי. על כן, במקרים מסוימים, נאלצו צוותי הרפואה המוסקים של יחידה 669 להתמודד עם מספר רב של נפגעים במסוק. ב-32 מתוך 94 הפינויים שבוצעו (34% מהפינויים), פונו למעלה מארבעה נפגעים בגיחה (מספר הנפגעים באחד הפינויים הגיע ל-12). ממוצע המפונים בגיחת פינוי מוסק מתוך לבנון היה 4.5 מפונים בגיחה. לשם השוואה, ממוצע המפונים בגיחת פינוי מוסק בפעילות הבט”ש באיו”ש וברצועת עזה, היה במהלך השנה החולפת 1.2 מפונים לגיחה.

לנוכח קרבת שדה הקרב לבתי החולים בצפון, ולאור העובדה שזמן הטיסה במרבית הפינויים היה קצר מאוד, נדרשו רק במקרים ספורים הצוותים הרפואיים המוסקים, לבצע פעולות רפואיות מורכבות במהלך הטיסה. בין הפרוצדורות הדחופות אשר בוצעו על ידי צוותי הרפואה המוסקים היו צנתורי קנה, הכנסת נקז חזה, והחדרות מחט בין צלעיות לניקוז חזה. בשל זמן ההמתנה הממושכים יחסית על הקרקע, טרם הגעת הצוות הרפואי המוסק, נדרשו הצוותים המוסקים לתת למספר פצועים מנות דם תוך כדי טיסה, דבר אשר שיפר רבות את מצבם ההמו דינאמי.

במלחמת לבנון השנייה, בוצעו מרבית הפינויים ע”י צוות רפואי מלא, דהיינו – רופא, פרמדיק ושלושה לוחמים. מתארי הפינוי ואופי האיומים בשטח, הצריך שילוב הלוחמים כמעט בכל פינו מוסק. בחלק מהפינויים, הורכב הצוות הרפואי הבכיר משני פרמדיקים או שני רופאים. פינויים בודדים בלבד בוצעו בנוכחות רופא בלבד או פרמדיק במסוק, נדירים אף יותר היו פינויים בהם לא נכלל צוות רפואי כלל במסוק המפנה (פינוי במסוקים מזדמנים).

מרבית הנפגעים באורח חמור (93%), פונו אל בתי החולים באופן מוסק. אומנם טווחי הטיסה אל שדה הקרב וממנו היו קצרים, אך התנאים אשר שררו בשדה הקרב, השפיעו רבות על זמני הפינוי. ריבוי האיומים ותוואי השטח, הקשו לעיתים על הכוחות הקרקעיים להגיע אל הפצועים, לחלצם לאחור ולהכינם לפינוי בהיטס. על כן, פעמים רבות, המתינו מסוקי הפינוי לאישורו של מפקד הכוח הקרקעי, על מנת שיוכלו להיכנס לנקודת הפינוי שהוגדרה.

פינוי הפצועים בהיסק מגזרת הלחימה במלחמת לבנון השנייה, היווה מרכיב מרכזי בסך מאמצי הפינוי, מרבית הפינויים האוויריים במהלך הלחימה, בוצעו תחת אש מאסיבית, תוך דבקות במשימה להחזרת הלוחמים הפצועים וההרוגים הביתה. כמעט מחצית מכלל נפגעי צה”ל, פונו במסוקי חיל האוויר משטח לבנון. סה”כ בוצעו 94 משימות פינוי וחילוץ. במשימות אלו פונו 332 פצועים ו-16 חללים. בנוסף בוצעו 16 משימות העברת נפגעים בין בתי חולים ובהן הועברו 21 פצועים.

פינוי פצועים במבצע עופרת יצוקה (2009)

במהלך מבצע עופרת יצוקה הועמדה במבחן פעם נוספת, יכולת הפינוי הקרבי של פצועים משטחים מאוימים. מורכבות הפינוי נגזרה ממגוון האיומים על כלי הטיס, כמו גם מתנאי מזג האוויר ותוואי השטח. חלק מהפינויים במבצע בוצעו באזורים בהם קיים איום ניכר על כלי הטיס, בין אם מתוך שטחי הרצועה, או מאזורים סמוכים. בחלק מהמקרים, פונו הפצועים מתוך אזור הלחימה עצמו תחת אש. מבצעי החילוץ והפינוי הרבים שבוצעו, תרמו תרומה ניכרת לטיפול המהיר והמיטבי בפצועים.

669 יישמה את לקחי מלחמת לבנון השנייה

במהלך מבצע עופרת יצוקה בוצעו 33 משימות פינוי אשר במהלכן פונו 82 פצועים (בהשוואה ל-94 משימות ו-332 פצועים במלחמת לבנון השנייה). במבצע עופרת יצוקה לא פונו חללים באופן מוטס (16 חללים פונו במלחמת לבנון השנייה). מספר הפינויים המוטסים מהווה 45% מכלל הפינויים במבצע (יתר הפינויים בוצעו על ידי כוחות קרקעיים בלבד או דרך הים). כל הפצועים שהוגדרו כזקוקים לטיפול דחוף, פונו באופן מוטס. נתון הדומה למספר הפצועים הזקוקים לטיפול דחוף במלחמת לבנון השנייה (95%). במהלך המבצע בוצעה העברה אחת (של ילדה פלסטינאית שנפצעה מירי טנק) מבי”ח ברזילי לבי”ח תל השומר.

פרט לכך לא בוצעו העברות בין בתי החולים (במלחמת לבנון השנייה – 16 העברות לצורך ויסות שניוני, 21 פצועים). מרבית הנפגעים במבצע עופרת יצוקה אשר פונו באופן מוסק משטחי הלחימה הועברו לבתי החולים סורוקה בבאר שבע, ולבית החולים שיבא בתל השומר. גיחות בודדות פינו נפגעים לבית החולים בלינסון בפתח תקווה ולבית החולים הדסה עין כרם שבירושלים.