פרטי המטוס:
דגם: P-51K-5-NT
יצרן: נורת’ אמריקן, מפעל דלאס,טקסס, ארה”ב
מס’ יצרן: 111-29944
מס’ חא”א: 44-11811
תיאור האירוע:
זוג מטוסי מוסטנג של טייסת 101 טסו בגיחת אימון מעל צפון הנגב ביום 16 ביוני 1953. את מטוס מוסטנג 2305 הטיס סגן אדם צבעוני ז”ל ובן זוגו היה אלדד פז.
לפתע החל המנוע לגמגם (בדיעבד היתה זו תקלה בקרבורטור) וסיבובי המדחף החלו יורדים. צבעוני דיווח על מצבו וחיפש מקום לנחות נחיתת אונס. לבסוף נחת בואדי חיון, כ-15 ק”מ צפונית לשדה אברהם. פז הודיע לבקרה על נחיתת האונס.לאחר כמה שעות נחת במקום מטוס פייפר של טייסת 100, וכן הוצנחו במקום שלושה צנחנים לשמור על המטוס. הפייפר חילץ את צבעוני.
המטוס ניזוק קשות. למחרת הגיע למקום הנחיתה רס”ן בר סלע על מנת לבדוק את דרכי הגישה למטוס ואפשרות הנצלת חלקים ממנו.בר סלע חזר למחרת היום למטה החיל ודיווח לסא”ל שלמה לנדאו, רע”ן אויר 3, שלדעתו אין אפשרות לחלץ את המטוס, שיש להנציל ממנו מה שיותר חלקים ואז לפוצץ אותו.
מטוס מוסטנג זה היה מיוחד מכיוון שהוסב לנשיאת ארבעה תותחי “היספנו” 20 מ”מ. לנדאו התקשר למפקד חיל האויר, מסר לו את מסקנותיו של בר סלע, ומפקד החיל אישר להנציל את החלקים ולפוצץ את המטוס.למקום נשלחו מכונאים שפרקו את כל המכשירים, את התותחים וחלקים אחרים.
בשעה 11:30 לערך קיבל קצין המבצעים של טייסת 103 שיחת טלפון ממג”ד 890 שביקש לשלוח צנחנים להגנת הטייס. הוא הורה להכין מטוס ולאחר 20 דקות קיבל את נקודת הציון. הצנחנים הגיעו בשעה 12:30, אך המטוס לא היה שמיש עקב תקלה באחד המנועים, ולכן הועלו הצנחנים על מטוס אחר שלא הוכן להצנחה, וזה המריא בשעה 15:00 והגיע לנ”צ בשעה 16:00.
לאחר שהמ”מ, הרופא והחובש הצליחו לצנוח, הצנחן הרביעי נשאר תלוי מחוץ למטוס. לאחר כ-5 דקות הצליחו למשוך את הצנחן פנימה אבל ההצנחה הופסקה. לאחר שהמטוס חזר לבסיס, הוחלט לא להמשיך ולהצניח לוחמים אלא רק אספקה, ואכן בשעה 19:30 לערך הגיע לשטח מטוס דקוטה שהצניח 2 חבילות שהכילו מים, מקלע ותחמושת.
פיצוץ המטוס תואם ע”י אג”מ/מבצעים ובוצע ע”י חוליית חבלנים שהגיעה למקום מאילת בקושי רב ולאחר תאונה שנבעה מתנאי השטח הקשים. אותה חוליה גם הוציאה מהמקום את המכונאים ואת החלקים שהונצלו.
סיפר צבעוני 1
| “זה היה בשנת 1953, כשעדיה (הבת שלי) הייתה בת חודשיים או שלושה, ואני הייתי בפריסה של טייסת 101 של מוסטנגים באזור הדרום, במקום שהיו בו מסלולי עפר עוד ממלחמת העולם הראשונה: במסלול אחד כיום יש את מושב נתיב העשרה, ולא נשאר כלום מהדבר הזה, והמסלול השני, גם מסלול עפר, במקום שאחרי זה בנו עליו מסלול אספלט ונקרא היום “תימן” – וזה על יד חצרים, לא רחוק מבאר שבע. אז, הקונספציה בחיל האוויר הייתה שבמקרה של מלחמה מפזרים את המטוסים, כמו שעשו במלחמת העולם השנייה (ברוב הארצות), ומשם יצאנו לאימונים – אימונים שכללו תקיפות וקרבות אוויר, וליווי של מטוסים. יום אחד יצאה כל הטייסת בבת אחת – שמונה מטוסים זה כל מה שהיה (גם לא היו יותר מדי טייסים דרך אגב), וטסנו ככה: רביעייה אחת של מטוס תקיפה – מטוסים מפציצים שבאים להפציץ מקום כלשהו (באזור הנגב), מעליהם, שני מוסטנגים ששומרים עליהם – נותנים להם חיפוי למקרה שתוקפים את המפציצים, ומעל זה שני מטוסים שתוקפים צריכים לעבור ולתקוף דרך המטוסים שמגנים ואני הייתי בין התוקפים – היינו זוג, התקדמנו במישורי הערבה – פעם אחת נכנסנו לתקיפה ויצאנו, ואחרי זה, בפעם השנייה, פתאום, הלך המנוע! אז נשארתי עם מטוס דואה באוויר… המנוע הפסיק לעבוד. אגב, הוא לא הפסיק לגמרי – הוא היה ב״סרק״, זאת אומרת לא היה כוח למנוע, כשאני פותח, זה כמו ללחוץ על הגז, אז לא הייתה תגובה, אבל הפרופלור המשיך להסתובב לו ככה והמנוע נכבה לגמרי. זה היה בגובה של כמה אלפי רגל, ואז הייתה לי האפשרות, קודם כל דיווחתי שאין לי מנוע ושאני מחפש מקום לנחיתת אונס. כמובן, הייתה לי גם האפשרות לנטוש את המטוס, אבל היה לי חבל, חשבתי שאם אמצא לי מקום שאפשר לנחות בו, ויש שם גבעות וואדיות, אולי באחד הואדיות… לא יכולתי להמשיך לטוס למקום שממנו יצאתי, זה היה רחוק מאוד. יכולתי לנחות בקרבת מקום איפה שנפסק לי המנוע. ראיתי איזה ואדי שנראה לי מלמעלה די ״חלק״. אמרתי לעצמי: ״פה יכול להיות שאני אעשה סיבוב ואנחת..״, כמובן גם בלי גלגלים (יכולתי להתהפך); אז ככל שהתקרבתי ראיתי שבעצם הוואדי הזה הוא לא לגמרי חלק – הוא היה מלא אבנים, והבנתי שמשם כבר לא אוכל לקפוץ יותר, אז כיביתי לגמרי את המנוע, העפתי את החופה – עשיתי את כל ההכנות לנחיתת אונס, כמו שכתוב בספר. העפת החופה התבצעה כי אז לא הייתה קסדה לטייסים. את החופה אפשר להעיף – החופה של הטייס – הטייס יושב, ומעליו יש חופה – המכסה של הטייס. מעיפים את החופה כדי למנוע מצב בו הטייס כלוא בפנים. הפקודה היא – לקראת הנחיתה להעיף את החופה, להיות קשור טוב (הייתי כל הזמן קשור), קסדה לא הייתה, להצליב את הידיים מול הראש וככה להתכופף קדימה ולהתפלל. וזה בדיוק מה שעשיתי, ונחתתי, והמטוס קפץ על האבנים, ולבסוף נעצר. הפרופלור כמובן התכופף והיה נזק. הכנפיים דווקא לא נפגעו כל כך. ואז, דבר ראשון התרתי את עצמי וברחתי מהמטוס, שאולי אם פתאום תהיה שריפה או משהו, שאני לא אהיה שם. ראיתי שאין שריפה, חזרתי למטוס. זה היה קרוב לצהריים, בחודש יוני – היה חם נורא. חזרתי למטוס, לקחתי את מכשיר הקשר וניסיתי להתקשר ולהודיע ״הנה אני פה!״. אף אחד לא טרח לבוא ולהסתובב אליי ולראות מה קורה. זה שהייתי בן הזוג שלו – הוא המשיך בתרגיל – הם ידעו ש”קורה משהו”, אבל הם לא שמו לב. בקיצור, ניסיתי להתקשר – אני שמעתי אותם אבל הם לא שמעו אותי. התיישבתי שם והוצאתי מראה מיוחדת של טייסים בשביל לאותת, וניסיתי לנצנץ – שמישהו יראה. בסופו של דבר הם הבינו שצריך לחפש אותי איכשהו, אז הם חזרו בערך למקום הזה ומהנצנוץ הם ראו איפה שאני ואז הם ירדו נמוך כדי שאבין שהם ראו אותי. היה יום נורא חם, הם אפילו זרקו לי מימיות של מים – יש מימיות של טייסים שלוקחים בתור ציוד. היה לי ספר ״פוקט-בוק״ באנגלית בכיס – תמיד לקחתי איתי. אני זוכר את שם הספר: The Young Lions, אכן תרגמו אותו לעברית – קראו לו “כפירי אריות” – ספר מעניין מאוד על מלחמת העולם השנייה – ספר פציפיסטי על המלחמה. זה רומן, אבל מבוסס על מאורעות שהיו במלחמת העולם. ישבתי מתחת לכנף, קראתי את הספר וחיכיתי שיהיה טוב. הסתובבתי קצת וראיתי שיש שם עכבות וגם ״תוצרת״ של גמלים, אז הבנתי ששם היה איזשהו נתיב הברחה בין סיני. כל הערבה הייתה פרוצה – לא היה שם כלום, זה היה ב-1953, מדינת ישראל עוד לא השתלטה על המקום הזה כל כך. הואדי הזה יותר קרוב לאילת מאשר לבאר שבע. אז הוא נקרא “ואדי חיאני” והיום קוראים לזה בעברית “ואדי חיון”, זה לא רחוק מבסיס עובדה. יש את הואדי הגדול יותר ה”ג׳יראדי”, הוא יותר צפונית, אבל לשם לא הגעתי. נחתתי שם, חיכיתי, ובערב בא פייפר עם מפקד הטייסת, נחת שם, ולקח אותי חזרה לבסיס. זה היה מטוס “מוסטנג 05” – המטוס היחידי שהיו בו תותחים במקום מקלעים. זה היה ניסוי שעשו בארץ, לשים ארבעה תותחי 20 מ״מ במקום ששה מקלעים של 05, ככה היה אצל האמריקאים ובכל מקום. החמשים היו נורא מבסוטים ש״נפטרו״ מהמטוס הזה שעשה צרות עם החימוש המיוחד הזה, אבל שלחו מטוס דקוטה עם צנחנים בשביל לאבטח את המטוס – עברו שם שיירות. צנח המפקד, ואחריו סגן המפקד, אחריו הרופא, והחייל הראשון ניסה לצנוח אבל נתפס בגלגל-זנב של מטוס הדקוטה (זה מקרה שקרה בעבר – הגלגל-זנב מועד לפורענות), והצליחו למשוך אותו בחזרה למטוס. אז הם נשארו רק שלושה לשמור על המטוס (אפשר היה להגיע גם ברכב , רק שזה לקח שעות ואת המטוס אי אפשר היה להוציא משם) היום יש אמצעים מכניים שלא בעיה להרים מטוס כזה. החליטו לפרק את כל מה שאפשר, בייחוד את החימוש, ואת כל המכשירים שאפשר להשתמש בהם, ונשאר שם מטוס עומד. ידעתי איפה המטוס נמצא. היינו טסים לניווטים בערבה וזו הייתה אחת מנקודות החיפוש למצוא את המקום הזה, להגיע לשם. קראו לזה “שדה אדם”. אני טסתי וראיתי את זה, ולאט-לאט כל הבדואים שהיו שם פירקו את המטוס, לקחו את המתכת ונשאר שם בסופו של דבר שלד קטן. אחרי הרבה הרבה שנים, טייס אחד שבקושי הכרתי, בחור צעיר, הוא ועוד חבר שלו, נסעו במקום הזה ופתאום גילו שיש מטוס נטוש. היה סיפור וכתבו על זה בעיתונים – זה הסיפור על נחיתת האונס. |
הערות המערכת:
1.כפי שסיפר לנכדתו יונה, מתוך אתר “הקשר הרב דורי”
