אני משרת כמפקד טייסת תעופה וסגן מפקד בסיס חיל האויר ‘עציון’, הממוקם בבקעת הירח, על רמת ההרים שמערבית לאילת, ב’סיני’, מעבר לגבול הבין לאומי עם מצרים. בבסיס טסים מטוסי ‘נשר’ (מיראז’ים תוצרת תעשיה האווירית) ומטוסי עיט (A-4, סקייהוק).
במסגרת תפקידי, אני מקפיד לבקר בכל הטייסות ולהשתלב בהן בטיסות הסדירות. היום אני טס בטייסת 140, המצוידת במטוסי עיט ומתקיים בה בין השאר גם ‘קורס האימון המבצעי’, הקורס הראשון בטייסת קרב, אותו עוברים הטייסים הצעירים לאחר סיום קורס הטייס.
עכשיו מבצעים בטייסת טיסות אימון בקרבות אויר בודדים. המוביל, טייס מנוסה כמדריך במטוס אחד, והחניך, טייס צעיר במטוס השני, מדמים קרב אויר אחד כנגד השני. שולבתי להוביל את החניך סג”מ שי כהן.
המפגש עם הצעירים האלה תמיד מעורר בי תחושה טובה של הכרות עם ‘נוער’ כשרוני, העולה ביכולותיו על מי שהיינו אנו בגילם, הרגשה טובה שיהיה על מי לסמוך בעתיד. שי, בחור חביב, מתאים לתיאור הזה והנו מייצג טבעי של קבוצת הצעירים האלה.
יש היום הרבה טיסות עם חניכים ב’סולו’ (‘סולו’: החניכים טסים לבד במטוסים שלהם כשהמדריכים במטוסים האחרים). כל המטוסים ה’חד מושביים’ כבר אוישו בזוגות אחרים ולשי ולי נותרו שני מטוסים דו מושביים, אשר כל אחד מאיתנו יטוס בהם ללא טייס נוסף בתא האחורי.
הנה אנחנו באויר, באזור הטיסה שהוקצה לנו ונכנסים לתחילת תרגול קרבות אויר מדומים. כדי להתחיל, אנחנו פותחים למרחק גדול בינינו, אשר יאפשר לנו לפנות חזרה זה מול זה, לחליפה קרובה, אשר מיד אחריה כל אחד מאיתנו ינסה לבצע תמרונים שיביאו אותו אל ‘זנבו’ של האחר ו’להפילו’ בדימוי מצולם של ‘ירי’.
אנחנו חולפים זה לשמאלו של זה (‘חליפה כמו בכביש’) ואני מודיע ברדיו ‘רשאי להתחיל’. אנו פונים אופקית אחד אל השני, שי בפניה שמאלית ואני בימנית. בתחילה המרחק בינינו הולך וגדל, עד שאנו מגיעים לכיוון מקביל, רחוקים זה מזה על המעגל, ושוב המשך הפניה מצמצם במהירות את המרחק ואת זווית החליפה הנגדית הצפויה. אלא שי שתמרן ‘חריף’ יותר, יוצר עלי חליפה ביתרון זווית קטן לטובתו וכבר הוא מגלגל לפניה ימנית.
ברור לי מאידך, שלי יש יתרון במהירות המטוס והאנרגיה, לכן, כשאני מגלגל את המטוס והופך הטיה שמאלה אליו אני גם מושך בעדינות יחסית את המטוס למעלה, ליצור ‘מדרגת גובה’ מעליו. מכאן, שבחליפה הבאה אנו כבר עוברים בהפרשי גובה, שי נמוך ועובר ל’משיכה’ אלי ואני ממתין ויורד אליו.
כך, למעשה, עברנו מתמרון אופקי לתמרון אנכי, מתמרון זה אל זה, לתמרון במעגל כמעט אנכי זה אחרי זה.
אופי תמרון כזה מכונה ‘גלגול חבית’ (Barrel Roll), לפי המסלול הדמיוני שיוצרים המטוסים במרחב, מעין גלגול ספיראלי סביב חבית. המהירות הגבוהה שנצברת בחלק התחתון של תמרון ה’חבית’, יוצרת מעגל גדול יחסית עם תנועה גדולה קדימה ולכן גם שיעור פניה איטי יחסית. מאידך, בחלק העליון של ‘החבית’, מהירות הטיסה נמוכה יחסית, רדיוס הפניה קטנטן ולכן, בתוספת משיכת הגרוויטציה, שיעור הפניה בתמרון כלפי מטה הנו זריז מאוד. מכאן, שלטייס ב ‘קרב גלגולי חבית’ יש תחושת ‘חיסרון’ כשהוא בחלק התחתון של ה’חבית’ ומאידך תחושת יתרון כהוא בחלק העליון, כאילו הוא יכול ‘לקפל’ את מטוסו למטה ולתפוס חזרה את המעגל העולה של יריבו…
אלא שתחושה זו שוב ושוב תתברר לו כאשלייתית, כל פעם שמטוסו שלו יחזור ויהיה בקטע התחתון של ה’חבית’, עם ‘אף מטה’ במהירות גדלה וכך חוזר חלילה…
הסכנה שבאשליה זו, הנה הדחף לנסות ולהמשיך את התמרון הזריז וההדוק, כדי להגיע למצב יתרון על היריב, גם לאחר שכבר נסתיימה ‘הורדת האף’ ומתחילה הרמתו הקשה חזרה. במצב זה, כשראש הטייס מלווה את יריבו העולה כלפי מעלה, בעוד מטוסו שלו כבר צולל עם אף כלפי מטה, המשך משיכת סטיק לדרישה לא מבוקרת ליתר תמרון, יכולה להביא את המטוס עד מעבר ליכולתו להכיל זאת. חוסר תשומת לב לשנייה אחת והמטוס ייכנס לאיבוד שליטה. ואכן, אל תחושה אשלייתית זו נכנס שי, אשר כנראה ראה בדמיונו שהנה והוא כבר תופס את ה’זנב’ של מדריכו. יכולתי להבין זאת לפי שזיהיתי את התמרון החריף אותו המשיך וניסה לבצע במצב זה. בדרך כלל, ניסיון שגוי כזה אינו מסתיים באיבוד שליטה, אלא בחוסר הצלחה טקטי, ללא הישג, כשלחילופין, החניך ‘נתקע’ במהירות נמוכה, מה שמאפשר למדריך להשלים עליה למדרגת גובה ומשם לשפוט תמרון ירידה אל ‘זנבו’ של החניך וללמדו לקח לעתיד.
אלא ששי המשיך ומשך את הסטיק לאחור לתמרון חריף ולא מבוקר, עד לכדי איבוד שליטה ומטוסו נכנס לסחרור.
באחת עברתי מתרגול קרב אויר, בו יש אלמנט של מעין יריבות הדדית, לטיפול במצב החירום אליו נכנס שי. היינו בגובה של קרוב לעשרים אלף רגל, די והותר להיחלץ ממצב בלתי נשלט, גם מסחרור. זיהיתי ששי בסחרור שמאלי ובאמצעות קשר הרדיו סיעתי לו בהנחיות להיחלצות מהסחרור. לקח לו זמן מה, אבל, נראה היה שאכן הוא עושה את פעולות ההטסה הנכונות, מצליח לייצב את המטוס למצב נשלט באנך כלפי מטה, שזה השלב הראשון והאופייני בדרך להיחלצות מסחרור. מכאן, יהיה עליו להיחלץ מהצלילה בתמרון עדין ומבוקר, עד להבאת אף המטוס חזרה אל האופק. אז, אנחנו נפסיק את האימון ונחזור לנחיתה לתחקור האירוע.
אלא שלא כך התנהלו הדברים. להפתעתי, אני רואה שלפתע שי מושך חריף מאוד להיחלצות מהאנך והנה הוא נכנס שוב לסחרור, הפעם לצד ימין. עברה בראשי המחשבה, שכנראה הוא נבהל ממצב הטיסה האנכי ולכן שוב משך בסטיק חזק מדי.
הפעם הגובה כבר היה כאחד עשרה אלף רגל. עד לגובה ששת אלפים רגל ניתן לפי ההוראות להמשיך בניסיונות ההיחלצות ושם על הטייס לנטוש את המטוס ולפלוט עצמו בכסא המפלט. עם זאת, על אף שלכאורה היה זה גובה מספיק לניסיון היחלצות נוסף, בנסיבות אלה הגעתי למסקנה שיהיה זה מסוכן לשוב ולהנחות את שי לניסיון היחלצות נוסף, בעיקר מסיבה מנטאלית. לכן החלטתי כבר בגובה זה להורות לו על נטישת המטוס!
“שתיים נטוש” קראתי בקשר הרדיו. אני ממתין שתים שלוש שניות, לא רואה נטישה, שי ממשיך להסתחרר כלפי מטה. שוב אני: “שתיים נטוש”! “שתיים נטוש”! שוב המתנה קצרה, הוא ממשיך בסחרור כלפי מטה והגובה הנותר הולך ומצטמצם.
מדוע הוא לא נוטש?!
לצערי, התשובה ידועה לי, מניסיוני האישי ומקרים של אחרים: החלטת הטייס לנטישת מטוסו היא מהקשות שיש! לא רק שהוא ‘רגיל’ לחזור מהטיסה בנחיתה על המסלול ולרדת מתא הטייס דרך הסולם. אלא, במיוחד ההחלטה קשה כשהטייס יודע שהוא והוא לבדו אחראי למצב החירום שנוצר ולתפישתו – נטישת המטוס תהיה ‘באשמתו’, על כל תחושת אי הנוחות האישית הכרוכה בכך. מה גם, שאולי יש עדיין ביכולתו להיחלץ מהמצב ולחזור עם מטוסו כרגיל?
אלא שאני כבר סיכמתי לעצמי, שבמצבו המנטאלי – סביר שהוא לא יצליח. לכן, ניסיתי ‘להפקיע’ ממנו את הלבטים ולהחליט עבורו. אלא שאני בתא הטייס במטוס שלי והוא בתא הטייס במטוסו שלו. זה לא כמו בטיסות האימון ה’דו מושביות’, בהן אני כמדריך יושב בתא האחורי ויכול בכל עת לחלץ את החניך ממצבים מסוכנים. הפעם קצרה ידי.
אני עובר לקרוא לו בשמו, “שי תנטוש”! “שי תנטוש”!… אני ממשיך ומלווה אותו מסביב עם המטוס שלי וכל כך רוצה כבר לראות את הנטישה! הגובה הנותר ממשיך להצטמצם במהירות. אני חש חסר אונים, אילו יכולתי לעזור ולמשוך עבורו בידית ההפלטה שלו. “שי תנטוש”! “שי תנטוש”!! “שי תנטוש”!!! “שי תנטוש…שש”!!!!…
הגרון שלי נחנק כשאני מבחין במטרים האחרונים לפני התמזגות מטוסו עם הקרקע. התרסקות. שי נהרג. אני עוד רואה בדמיוני את עיניו השחורות בולעות את התדריך לקראת הטיסה, לפני רגע הוא עוד טס לידי, דיבר אתי בקשר הרדיו, איש צעיר וחי מאוד, בתוך מטוס קרב תוסס… והנה תוך שנייה ולא נותר כלום, רק כתם דומם, שחור ועשֵן על הקרקע שמתחתי.
סא”ל ישראל בהרב
© כל הזכויות למאמר זה שמורות לתא”ל (מיל’) ישראל בהרב.אין להעתיק או לשמור בכל צורה ואין להשתמש במאמר לכל שימוש שהוא ללא היתר מראש מאת המחבר
שי היה חברי הטוב. למדנו יחד בכתה, יחד בילינו, ויחד הפלגנו לחול.
בהרב, היית מפקדי במטה. ועכשיו משחלפו שנות דור, חש אני החמצה, שלא עלה בידינו לשוחח על שי.
אחלתי לאביו השנה מזל טוב ליום ההולדת.
הוא קרא את הסיפור?