בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים היו מטוסי המיראז’, חוד החנית והזרוע הארוכה של חיל האוויר. המיראז’ים שטסו אז בארץ כבר כשש שנים שימשו כמטוסי יירוט והיו גם אלה שנועדו להפציץ שדות תעופה של האויב בטווחים רחוקים. בגלל ריבוי וגוון המשימות המבצעיות, היו מטוסי המיראז’ כל הזמן בפעילות מתמדת של החלפת חימוש, תליית בידונים (מיכלים נתיקים) ופרוקָם, החלפת פצצות בטילי אוויר-אוויר ועיסוק רב במרעומים למיניהם.
מטוס המיראז’ תוכנן לשאת שתי פצצות בנות 500 ק”ג כל אחת, שנתלו בגחון. חיל האוויר הצטייד במגוון מרשים של מרעומים, בעלי תכונות שונות של חדירה, השהייה ואף מרעומי קרבה, כל סוג של מרעומים נועד לסוג מטרה אחר, חדירת קירות בטון, פגיעה במסלולי אספלט, או פגיעה במבנים על-קרקעיים. לחַמָשים היתה יראת כבוד מיוחדת למרעומי ההשהיה הארוכה שנועדו להתפוצץ כעבור זמן ממושך (כשעה) מזמן דריכתם, מאחר והיה מורכב בהם גם מלכוד מתוחכם כדי למנוע את פירוקם.
בחודש יוני 1967, תקופת ההמתנה וההתכוננות למלחמת ששת הימים, היו אנשי החימוש בטייסת 101 עסוקים בטיפול ואחזקה של החימוש לסוגיו, ובטיפול במטוסים ובציוד המגוון שסביב מטוסי המיראז’. אנשי מילואים רבים שגויסו והגיעו לטייסת לתגבור, עסקו בלימוד והדרכה על סוגי החימוש השונים, ביניהם מרעום השהייה חדש שיוצר בתע”ש והגיע זה עתה לטייסת.
רס”ר אריה שמואלי שהיה אז קצין החימוש של טייסת 101 היה בדרכו לדת”ק מס’ 2 משהבחין בהתקהלות והמולה של המכונאים בדת”ק. התברר שמרעום השהיה מתוצרת תע”ש התפרק בעת שאיש מילואים טיפל בו. מערכת הדריכה נותרה ביד החַמָש וחלקו נשאר בתוך פצצה 500 ק”ג שהיתה מורכבת על מטוס מיראז’ שחנה עם שלושה מטוסי מיראז’ חמושים נוספים בתוך הדת”ק. נשקפה סכנה לאירוע קשה, ארבעה מטוסי מיראז’ יקרים וארבעה טון פצצות עמדו בסכנת התפוצצות. רס”ר שמואלי נתן הוראה להכין ציוד להורדת הפצצה אל הקרקע וחש אל המשרד כדי לנסות לגלות בשרטוטי המרעום מהי הדרך הנכונה לפרקו מן הפצצה. יחד עם קצין החימוש הכנפי סרן זאב פלד ועוזרו רס”ל כהן-ציון דניאל שהגיעו לדת”ק החלו השלושה בפעילות להורדת הפצצה מן המטוס.
הפצצה נגררה אל מחוץ לדת”ק. לאחר שהורידו את זנב הפצצה נתגלה גוף המרעום, שהוברג החוצה וסולק מן המקום. על פעולתם הנחרצת להצלת חיי אדם וציוד לחימה יקר, קיבלו השלושה: סרן זאב פלד, רס”ר אריה שמואלי ורס”ל כהן-ציון דניאל את עיטור המופת, עליו חתום (באפריל 1973) רב-אלוף דוד אלעזר, הרמטכ”ל.
אריה שמואלי עלה עם הוריו מבולגריה בהיותו בן שש, למד בביה”ס “שבח” ובבי”ס הטכני של חיל האוויר, ולאחר גיוסו הוצב כחמָש בטייסת מטוסי סופר-מיסטר בחצור. ב-1962 הוצב לטייסת 101 שהצטיידה במיראז’ים, שם שימש קצין החימוש במלחמת ששת הימים ובתקופות של לחימה, כוננויות ויירוטים. עבר למדור ציוד שם עסק בקליטת מטוסי הפנטום והסקייהוק, עם מגוון החימוש מתוצרת ארה”ב. לאחר מלחמת יום הכיפורים למד בטכניון והוסמך כמהנדס אלקטרוניקה. היה רע”ן מערכות חימוש בדרגת סא”ל, פיקד על יחידת האחזקה האווירית, ופרש מחיל האוויר בדרגת אל”מ, לאחר 28 שנות שירות.
שמואלי השתלב כמנהל מפעל “רוקַר” בהר חוצבים בירושלים ושימש כ-15 שנים סגנו של נשיא החברה – אל”מ (מיל.) משה פלד. בשנת 2001 מונה כמנכ”ל ונשיא החברה. ב”רוקַר אינטרנשיונל” מייצרים ומפתחים מערכות לוחמה אלקטרונית, מערכות ניווט לוויני GPS לשימוש צבאי, ומשווקים את הציוד לחיל האוויר הישראלי ולחילות אוויר בעולם. המפעל העסיק כ-110 עובדים מהם כ-50 מהנדסי חומרה ותוכנה בטכנולוגיה מתקדמת בעולם. אריה שמואלי נשוי ואב לשניים, גר בנווה-מונסון.
