המאמר הופיע במקור במוסף לשבת של עיתון “הצופה” 25.10.91
הזמזום שנשמע מרחוק דומה היה בצלילו לשאון מנוע של “טוסטוס” שגרתי הנע על הכביש. אבל במקום הכלי הדו- גלגלי הופיע לפתע מקצה האופק ה”אולטרלייט” של חברת “אומני הורייזן”, הקיף את השדה וגלש אל מסלול העפר שאורכו כמחצית מגרש חניה עירוני ממוצע. הטייס, איציק אפלבוים, הסיע את המטוס הזעיר אל סככת המוסך, הסיר מעל ראשו את הקסדה וחבש במקומה את הכיפה הסרוגה. מאוחר יותר שוב הלך אל המז”מ – מטוס זעיר משקל – הפעם בחברתי, לערור לי “טיסת היכרות” עם הכלי שמראהו – צינורות אלומיניום מחוברים לכנף בד – מעורר ספקות כלשהן, אם ראוי הוא לתואר המכובד “מטוס”.
ברם, לפני ההיכרות עם המטוס נערוך היכרות קצרה עם איציק אפלבוים, סגן המנהל ומנהל המבצעים של חברת “אומני הורייזן”. יליד קיבוץ סעד שבנגב הצפוני, בן למייסדי הקיבוץ החיים בסעד עד היום. נשוי ואב לארבעה, גר כיום בגבעת שמואל. התגייס לצבא בשנת 1966 לשריון, והגיע לתפקיד מ”פ סיור, תשע שנים שירות בצבא הקבע. כשהשתחרר, ראה עצמו מתחיל מסלול שגרתי של חבר קיבוץ, בו עבד כחשמלאי, אלא שמלחמת יום הכיפורים קטעה את תוכניותיו. צה”ל חיפש אנשי קבע, ואיציק החליט שאם הוא חוזר לצבא, אזי לקורס טיס. את הקורס סיים כטייס מסוק בחיל האוויר.
אל נושא התעופה הזעירה נכנס אחרי שהשתחרר מחיל האויר, דרך הפן השני של חייו – החקלאות. “נכנסתי לענין מהרצון להביא לקיבוצים כלי שבו כל חקלאי יוכל לרסס לעצמו את שדהו” – הוא מספר. נושא הריסוס האווירי אינו דבר חדש במדינת ישראל. כל אחד מכיר בוודאי את אותם מטוסים כרסתניים הצוללים על השדות החקלאיים, מעל ומתחת חוטי החשמל, ופולטים מקצות כנפיהם “גשם” של חומרי הדברה המתפזר על הגידולים.
מהאחים רייט ועד ה”אולטרלייט“
כדי להבין את יסוד הצעתו המהפכנית של אפלבוים בנושא הריסוס האווירי, כראי לסקור תחילה את הדרך הארוכה שהובילה לפיתוח התעופה הזעירה. הדרך ה”מעגלית” – אפשר אולי לומר, שכן התעופה הזעירה מהווה מעין חזרה לתעופה הבסיסית, הפשוטה, חזרה שנבעה דווקא מההתקדמות הטכנולוגית העצומה.
ימים רבים חלפו מאז ביצעו האחים רייט בשנת 1903את הטיסה הראשונה בעולם, ועד שנות ה-60 כאשר המוח האנושי הצליח לפתח רכב חלל, שיעזוב את כבלי כדור-הארץ וייצא לחלל החיצון, ויחזור בשלום לכדור הארץ מבלי שהנוסע בו יינזק.
אחת מתוכניות החלל של ארה”ב בשנות ה- 60, היתה תוכנית שנקראה “ג’מיני”, שהיתה אחד השלבים הראשונים של תוכנית “אפולו” שהצליחה להנחית אדם על הירח בסוף שנות ה- 60. במסגרת התוכנית פיתח מהנדס אמריקאי לחללית כנף משולשת, במטרה לאפשר לחללית לדאות עם שובה לכדור-הארץ ולנווט עצמה למחוז חפצה. הרעיון לא בוצע – החללית שבה לכדור-הארץ בצניחה, והמהנדס הציע את הכנף המשולשת שלו לבניית גלשן-אויר. כר נולד רעיון הגלשן.
גם הספורט הזה התחיל בעצם כספורט ימי. הגלשנים הראשונים חוברו למגלשי סקי מים, כשהגולש ממריא לאויר לאחר שצבר מהירות כשהוא נגרר אחרי סירה. אח”כ אנשים החלו לקפיץ עם הגלשנים מראשי ההרים.
השלב הבא היה הוספת מנוע לגלשן – וכך בעצם, הומצא מחדש המטוס. מדינת ישראל ערכה את ההיכרות הראשונה שלה עם הגלשן הממונע בנסיבות לא ספורטיביות במיוחד, כאשר מחבל הצליח בתחילת שנות ה- 80 לחדור עם גלשן כזה מגבול לבנון ולהגיע עד איזור אפק שבגליל חמערבי. המחבל נלכד. כמה שנים אחרי כן היה האירוע הקשה יותר של “ליל הגלשונים” כאשר מחבל שחדר למחנה “גיבור” על גלשון הרג שישה חיילי צה”ל.
המהפכנות בנושא נבעה ממבנה המטוס – יריעה מסיבים סינטטיים עם מבנה של צינורות אלומיניום מחוזקים בכבלי פלדה. “מבנה כזה” – מסביר איציק אפלבוים – “נותן משטח קל מאור בעל כושר הרמה גדול. שעה שמטוס רגיל יכול להרים משקל שהוא חצי ממשקל עצמו,הרי מטוס זעיר יכול להרים משקל שהוא כפול ממשקל עצמו.
השלב הבא, אגב, היה “יישור הכנף” – לא עוד כנף משולשת, אלא כנף ישרה עם זנב מאחור (דגם קודם היה בעל זנב מלפנים-תצורה הקרויה “קנרד”) . פיתוחי המז”מ – מטוס זעיר משקל – כתחילת שנות ה- 80 הובילו אותו לצורה הסופית. שהעניקה לו מראה דומה הרבה יותר למטוס “אמיתי”.
אם לרסס – אז עדיף במז”מ
כושר הנשיאה הרב של המז”מ הוביל את איציק אפלבוים למחשבה על מז”מ – מטוס זעיר משקל. “החישובים הוכיחו” – הוא מספר – “שהעלות במז”מ היא חצי מעלות הזמנת מטוס ריסוס, והיעילות היא פי 3 או 4, המז”מ טס לאט יותר, ובכלל, כל מה שאדם עושה לעצמו, הוא עושה טוב יותר מאשר קבלן שאדם שוכר”.
עם ההצעה הזו, חדור תקווה, הלך איציק אפלבוים לקיבוצו סעד. מרכז המשק דאז ומרכז גידולי השדה התלהבו בתחילה. גם האחראי על ההדברה נרתם לרעיון. איציק אפלבוים, וחבר נוסף מחברת ‘השילוח” יצאו לצרפת וחזרו עם שני מז”מים מדגם ‘אגריפלן’ מקופלים, שהובאו לשדות קיבוץ סער.
מה שהחל כתקווה גדולה הסתיים עבור איציק אפלבוים כמפח-נפש נוראי מקיבוצו. “עשינו ריסוס נסיוני של חלקה מול ריסוס של חלקה מקבילה בידי “כים – אוויר” – מספר איציק – “והתוצאות היו טובות מאוד. אבל הקיבוץ החליט שאין לו עניין בריסוס עצמי והחליטו שאלך לעבוד כחשמלאי”.
“הכוונה שלי היתה לפתוח בסעד ענף חדש, ענף תעופה” – נזכר אפלבוים – “להקים שם בי”ס לריסוס חקלאי ובי”ס לטיס במטוסים זעירים. ידידיה כהן ז”ל, למשל, תמר בי לכל אורך הדרך. הוא הבין שכדי שהקיבוץ יוכל להתפתח, יש לאפשר לכל חבר לפתח את עיסוקו. אבל הקיבוץ החליט שעבודה בחשמליה חשובה יותר מלפתח עוד ענף…”
אפלבוים החליט לעזוב את הקיבוץ, ואת עיסוקו התעופתי-חקלאי העביר לחברת “השילוח”. “עבדנו בשדות קיבוץ ה”העוגן” ולימדנו חקלאים להטיס את ה”אגריפלן” ולרסס בעצמם את שדותיהם” מספר איציק אפלבוים. בדיעבד גם כאן ההצלחה לא היתה רבה. “הסתבר” , אומר איציק – “שחקלאי צריך רקע תעופתי כדי שירסס כראוי את השדה. רוב טייסי הריסוס בישראל הם טייסי קרב לשעבר, ויש הרבה מהמשותף ביו שני סוגי הטיסה. קשה לקחת אדם וללמד אותו ישר לטוס טיסת ריסוס.”
“נוסף לכך, נפח החקלאות במדינה ירד גם כן, ובמקביל ירדה כמות הריסוסים האוויריים. מרססי קרקע-כמו מרסס המפוח שמיוצר בקיבוץ דגניה-התפתחו בצורה רצינית, והוזילו באופן דראסטי את עלות הריסוס. לכך יש להוסיף את העובדה שהקיבוצים לא רצו להתעסק בעצמם עם חומרי הדברה. גם מבחינת כח אדם הסתבר שלשם מימוש הרעיון היה צריך שני אנשים שיעסקו בכך במשרה מלאה, וקיבוצים לא רצו להפריש אנשים לכך.”
מזל”ט לריסוס חקלאי
באותה תקופה פרש איציק אפלבוים מ”השילוח” וביחד עם שלושה חברים נוספים-שלמה אברס, השדרן המפורסם דן חמיצר והמכונאי הראשי שבע טורפז- הקימו את חברת “אומני הורייזן”. “העלינו אז רעיון משוגע”- נזכר איציק-” לבנות מז”מ ללא טייס לריסוס. הלכנו ל”מוקד אלקטרוניקה” שהצליחו לפתח מערכת אלקטרונית ממוחשבת לבקרה מרחוק. הפרוייקט נקרא “היוגב”.
הפרוייקט נפל על הענין הכספי. “הגענו לשלב טיסה אוטומטי בתנאים אידיאלים” – הוא מספר – “כלומר: טיסה במצב שאין רוח חזקה ואין בעיות אחרות-ורצינו להמשיך לפתח מערכת שתוכל לטוס גם בתנאי טיסה קשים – אבל אז נגמר לנו המימון וכל העסק נעצר”.
ניסוי חקלאי נוסף נערך עם קיבוץ שדה אליהו, בנושא החקלאות הביולוגית. “בדקנו פיזור “עקריות” מהאוויר” – מספר איציק. “העקרית הוא עכביש קטן הטורף עכביש קטן אחר המזיק לאבטיחים. הבעיה העיקרית היא שעל ה”עקרית” להגיע לקרקע בעודה בחיים, אחרת אין כל תועלת בה. “כימאוויר” ניסו ריסוס בעקריות והן מתו” – מספר איציק אפלבוים. הניסוי של “אמני הורייזן” לריסוס ביולוגי הצליח. “הבעיה היתה” אומר אפלבוים – “שמדובר כל פעם בחלקות קטנות במקומות רבים כארץ, ולכן הסתבר שהעסק אינו כדאי מהבחינה הכלכלית. גם קבלני הקטיף לא התלהבו מההדברה הביולוגית, היקרה יותר. מה אכפת להם שתאכל קצת רעל? העיקר שהרווח שלהם יהיה גדול יותר”.
“היום כל נושא הריסוס החקלאי נמצא בירידה בכל העולם” – מסביר איציק – “באנגליה למשל, ישנם כבישי בטון בתוך השדות, וסמיטריילר נע עליו עם זרוע של 40 מטר במהירות של 80 קמ”ש ומרסס ביעילות את החלקות.”
בצד הכשלונות החקלאיים, נחל הצלחה מרובה התחום הספורטיבי. קנאת המין האנושי בעופות השמיים, ככל הנראה עדיין לא פגה לחלוטין, ולא מעט אנשים באים לטוס “סתם בשביל הכיף”. ואם “כיף”, מה יכול להיות מהנה יותר מלטוס בכלי בו אתה פשוט יושב על כיסא מרחף באויר?
להניע במשיכת חבל
לא מעט פרפרים בבטן ליוו את תשובתי החיובית לאיציק אפלבאום לצאת ל״סיבוב” קטן באוויר, במטוס זעיר מדגם “מקסאייר דריפטר”. שני כסאות מונחים על מוט אלומיניום, כנף בד ממעל ומנוע המונע במשיכת חבל, כמו ״גנרטור״ קטן צבאי. הרוחות המנשבות העלו עננים זעירים של אבק והאובך היה כבד. לא מהימים האידאליים לטיסה. במאמר שפרסם לפני כשנה בירחון התעופה הנפוץ “באוויר״ כתב איציק אפלבוים: “טייס טוב הוא טייס היודע את מגבלותיו. הוא ידע מתי לא להמריא וזאת מבחינת בעיות טכניות של המטוס, בעיות רפואיות של הטייס ובעיות מזג־האוויר… טייס מטוס זעיר חייב לדעת מתי לא ממריאים…״ ״זאת השיטה שלי עד היום״ – קובע אפלבוים. “ואם החלטתי שנמריא, סימן שהיום הדבר בהחלט אפשרי״.
אני מתיישב על המושב הקדמי ונקשר אליו ברצועות. איציק אפלבוים מאחורי. משיכה בחבל- והמנוע הונע. נסיעה על שביל העפר. על ראשי קסדה עם אזניות ומיקרופון, דרכם אני יכול לשוחח עם איציק תוך כדי טיסה. על העיניים משקפיים נגד אבק, שהרי אין חלון ואין חופה ־מכל הכיוונים – קדימה ולצדדים – פתוח לחלוטין.
ריצה קצרה על המסלול – והמראה. הנוף עוצר נשימה למרות הראות הלא טובה. יושב על כסא באוויר בגובה של 100־150 מ׳ ומתבונן בשדות החקלאיים ובמכוניות על הכבישים. הרוח טופחת על הפנים וגם מנדנדת מעט את כנפי המז״מ. בכל הטייה של המטוס נדמה לך שהנה אתה ״נשמט״ על הקרקע. תחושה מוטעית, כמובן. הרצועות רותמות אותך חזק לכיסא. ידיו של איציק אוחזות באיתנות במוט ההיגוי.
״ביהדות ישנו כלל חשוב האומר: ״ונשמרתם לנפשותיכם״. איך זה מסתדר עם הסיכונים שבטיסה כזו?״
את השאלה אני מפנה לאיציק אחרי הטיסה. איציק לא מתבלבל. ״המשמעות של ״נשמרתם לנפשותיכם״ בענף כמו שלנו הוא לעשות את הדברים בצורה נכונה ובטוחה. זה מתחיל בתחזוקת המטוס לפי כל הכללים וההוראות היצרן ולפי חוקי המדינה, וכן לפי הנסיון שנרכש במשך השנים. זה לגבי המטוס. נוסף לכל יש להגיע לרמת טיסה טובה בלי לקחת סיכונים, וגם לאורך השנים לטוס רק לפי הכללים, השומרים עלינו מפני תקלות״.
״עובדה״! – הוא מסכם – ״כל התאונות עד כה קרו למי שלא שמר על כל הכללים. מי שהקפיד וטס לפי כל הכללים עד היום אפילו לא נשרט!”
