פורסם במקור בעיתון “חדשות נתניה” 22.9.89
לבריג’יט לימור, רופאת עיניים במקצועה, יש סדרה של תחביבים שהיו מכווצים אותנו, אוהבי ספורט הצפייה בטלוויזיה, בביישנות לכורסה. צניחה ממסוקים, שיט נהרות, רכיבה על אופנועים, צלילה, סקי מים, סקי שלג, בנוסף לכך, בימים אלה היא משלימה קורס טייס במטוסים קלים. הדבר היחיד שמפחיד אותה, שילדיה, כשיגדלו, ירצו גם הם לעסוק בכל התחביבים האלו.
בריג’יט אדר-לימור היא רופאת עיניים, שעלתה לישראל מצרפת לפני כשנתיים ומחצה בעקבות בעלה דניאל, עולה ותיק בעצמו, אשר עלה לארץ מאורוגוואי בשנת 1961. בריג׳יט, שנולדה באלג׳יריה ועברה עם משפחתה לצרפת כשהיתה בת 7, החלה ללמוד רפואה רק כיוון שזה היה חלומו של אביה שנפטר כשהיתה בת 16. בגיל 26 כבר היתה רופאה מוסמכת לאחר הסטאג׳ ועבדה בבית חולים בצרפת. לאחר שזכתה בפרס חשוב על עבודתה, נסעה לארה״ב לתקופה קצרה ועברה גם שם במספר בתי חולים. את דניאל פגשה בריגי׳ט בצרפת, כאשר הוא היה שם כעובד שגרירות בשליחות מטעם המדינה – הרומן בין השניים התלקח כאש בין קוצים “זה היה בדיוק כמו שכתוב בספרים״ היא נזכרת ״לוהט ורומנטי״.
כיוון שמדינת ישראל היא כל חייו של דניאל, כאשר נגמרה שליחותו והוא החליט לחזור לארץ, לא שקלה בריג׳יט את הנושא פעמיים ולמרות שצרפת היתה עבורה גן עדן אמיתי, הצטרפה אליו עם בתם פרנסואז בת התשע וחצי ובנם ג’וליאן בן החמש.
בריג’יט שוקלת רק 50 ק״ג. עקב העובדה שעל המטוס צריכים להיות לפחות 65 ק״ג לפני ההמראה, היא עולה למטוס עם משקולות.
בתחילה היו בריג’יט ומשפחתה במרכז הקליטה ברעננה – מקום אשר זכור לה לטובה -“יש במרכז הזה רק אקדמאים מארצות שונות בעולם, אשר לומדים עברית ומחכים לשיבוצם בעולם העבודה הישראלי.
האנשים מאוד נחמדים זה לזה ומשתדלים לעזור ככל האפשר”. ההשתלבות בעבודה עצמה היתה מסובכת מעט יותר. כבר לאחר מספר חודשים בארץ, החלה בריג׳יט לעבוד בבית החולים השרון בפ”ת – והשילוב של יותר משעתיים נסיעה ביום – מנתניה לפ”ת וחזרה והעובדה כי “דיברה עברית כמו ילדה קטנה” היקשו על השתלבותה. אמנם רבים מהרופאים במקום, כמו גם האחיות ואף החולים עצמם ניסו לעזור לה, אולם חוסר היכולת להתבטא ולומר את אשר ברצונה להגיד, הרגיז אותה. על מנת לפרוק חלק מקשיי ההשתלבות שלה, נתן לד דניאל במתנה שיעורי טיסה. אמנם בתהילה מעט חששה לנסות, אבל לאחר מעט מאמצי שכנוע מצד דניאל, שכבר היה בעל רישיון טיס בעצמו ובעקבות טיסת ניסיון אחת, החליטה כי הדבר הוא כיף אמיתי והחלה ללמוד.
לבחינות העיוניות, שהיו בשפה העברית, למדה עם יונת חברתה, אשר גם היא התכוננה לאותן בחינות – “אחת אחת עברתי את חמשת הבחינות”, היא מספרת. גם את הבחינה המעשית עברה בריג׳יט וקיבלה את רשיונה. בשבילה הטיסה היא דבר מרגיע וכלל לא מפחיד – “בשמים אתה אחראי רק לטעויות שלך ועליהן אתה משלם״ – היא אומרת בהחלטיות – ״בכביש אתה יכול לנסוע ללא שום טעות, אבל מישהו אחר שוגה ואתה זה שמשלם על השגיאה שלו”. עקב העובדה, שמשקלה הוא 50 ק״ג בלבד, כשעל המטוס צריכים להיות לפחות 65 ק״ג, אחרת אי אפשר לנחות, היא צריכה לעלות כל פעם למטוס עם יותר ויותר משקולות. כולם צוחקים עלי כל פעם שהם רואים אותי מסתובבת עם המשקולות – “פעם אחת שכחתי להוציא את המשקולות מהמטוס .לפני טיסה בה היה גם המדריך שלי – זה היה יותר מדי משקל עבור המטוס וכמעט נפלנו לרצפה – ממש מזל שהמדריך תפס את מוט ההיגוי ומשך אותו”. גם בעקבות הנסיון הזה לא הפסיקה את התעסקותה במטוסים קלי משקל, כמו שלא תשפיע עליה העובדה,כי היא יודעת שהמנועים במטוסים הללו (השוקלים כ-150 ק”ג בלבד) הם לא אמינים במיוחד ויש בהם תקלות לא מעטות. “אפילו אם המנוע יפסיק לעבוד, המטוס לא יתרסק” היא מסבירה. “ללא מנוע, הוא פשוט מתפקד כמו דאון ואפשר להנחית אותו ללא בעיות. מלבד זאת, אנחנו כל הזמן מתרגלים נחיתות אונס, כדי שנוכל לעשות אותן במקרה הצורך״.
מטוס כזה, מטוס קל המכונה “אולטראלייט״ טס במהירות מקסימום של 100 קמ״ש ואינו מיועד לטוס למרחקים ארוכים לחו״ל. לשם אמנם אי אפשר לטוס איתו, אבל לטיולים בארץ הוא מאוד מתאים. היופי בטיסה הוא, שבכל פעם רואים מלמעלה נוף שונה, השדות משנים גוון, הערפל מוסיף נופך אחר… בריג׳יט ודניאל אפילו קנו בשותפות עם חברים מטוס משלהם. ״בסה״כ המטוס כולל ציוד צניחה, מכשירי הקשר וכמובן כל מה שקשור למטוס עצמו ועלה כ-8,0001 $ כך שאם מחלקים את הסכום בין כולנו, זה בכלל לא כ”כ הרבה״. השותפים טסים במטוס בתורנות ודואגים להודיע כל הזמן זה לזה על מצב המטוס, ובדרך זו מצמצמים את הסיכונים.
את חופשתם האחרונה בילו בני הזוג על נהר כלשהו בתאילנד. “בקרוב נחזור לשם כדי לגלות את מקורות הנהר”. הדבר היחידי שיודעים על האיזור הוא שעד לפני שנים מועטות עדיין היו בו קניבלים
בריג’יט ובעלה לא מסתפקים רק בטיס, אך גם התחביבים האחרים של השניים אינם קשורים בשום אופן בכורסה שבסלון. את חופשתם האחרונה בילו בשיט על נהר כלשהו בתאילנד, אשר אפילו במפות המקומיות אין סימונים מדויקים להיכן הוא מגיע – “אנחנו מתכוונים לחזור לשם בקרוב עם מספר חברים נוספים ולגלות מה בדיוק קורה בסוף הנהר”. הדבר היחידי שיודעים על האזור המדובר לבטח, הוא כי עד לפני מספר שנים מועטות בלבד, עדיין היו בו קניבלים. במידה שלא יסיימו השניים את הטיול כמרק לוהט כלשהו או בבטנו של איזה קניבל עליז, הם מתכננים טיולים גם לאמזונס, לאפריקה ולמקומות נוספים מעין אלו. מה שבטוח זה, שלטיול הזה לתאילנד הם יצאו עם נשק.
אחר מתחביביהם החדשים הוא צניחה ממצוקים עם מצנחי רחיפה – ״זה ממש כיף לא נורמלי״ -זורחת בריג׳יט – גם בענף הזה היא סובלת מעט ממשקלה המועט. “כל פעם שיש רוח אני עפה באויר כמו בלון וצריכים להחזיק אותי. כדי שאני לא אעלם אי שם בשמים”.
לפחות עקב כך היא יכולה להשאר באויר הרבה יותר זמן לאחר הקפיצה, מאשר החבר’ה הכבדים יותר.פעם אחת הגיעה בריג’יט בטעות לחוף הדתי בנתניה- בזמן בו התרחצו בו הגברים- “הייתי לבושה במכנסיים קצרים וממש התביישתי, התעטפתי כולי במצנח וברחתי משם בכל המהירות האפשרית”. את הקפיצות הבאות שלהם הם מתכננים לעשות מהמצוקים של רמת הגולן, כיוון שעקב גובהם נשארים באויר למשך מספר דקות. “אני כבר מחכה לזה בקוצר רוח” היא מוסיפה.
לדניאל יש כמובן אופנוע כבד, ובריג’יט מתכננת כבר בעתיד הקרוב לעשות רשיון על אופנוע בעצמה – “אותי פחות מעניין לנסוע על הכביש במהירות אדירה כמו דניאל״ היא מודיעה ״אני דווקא מתעניינת בנושא של המוטוקרוס״ אשר, לדעתה, פחות מסוכן מנסיעה על הכביש. ״גם אם נופלים על החול זה-לא כל כך נורא. וחוץ מזה, אף אחד לא ייתקע בי עם מכוניתו״.
גם בענפי ספורט המים עוסקים השניים. הם נהנים במיוחד מצלילה וזאת למרות שאינם עוסקים בה באופן מקצועני – “אנחנו דווקא מתכוננים לעשות קורס כדי ללמוד את הנושא באופן הרבה יותר רציני״. בריג׳יט כמו כן עוסקת בסקי מים ושיט מפרשיות. גם סקי שלג לא נעדר מרשימת ענפי הספורט בהם היא עוסקת.
ענף אחד בו הם עדיין לא התחילו, הוא נושא טיפוס ההרים – ״אני דווקא מאוד רוצה להתחיל גם את זה, אבל בארץ עושים את זה כמעט אך ורק בשבת, וכיוון שאני לא נוסעת בשבת, אני לא יכולה להגיע למקום הטיפוס״ – למרות זאת אין לה ספק, כי יימצא לנושא פתרון ובקרוב תתחיל להתמודד בהרים.
לשאלה האם היא מתגרה במוות בכוונה תחילה, היא משיבה בשלילה וטוענת, כי למען האמת אין היא מתגרה במוות כלל. כל החוכמה היא לדעת מהי הרמה שבה נמצאים ולהישאר באותה רמה. ״אסור בשום פנים ואופן לעשות שום דבר, אשר עליו אני לא אמונה״ היא מסבירה – ״אני עושה את זה רק עבור ההנאה שלי ולא עבור השוויץ. עם הזמן והניסיון הרמה משתפרת, ואז אפשר לעשות יותר דברים. בטיסה, למשל, אני אף פעם לא מנסה לעשות כל מיני צלילות וטריקים נוספים אחרים, כיוון שאני לא אוכל לשלוט במטוס. המדריכים שלי, לעומת זאת, יכולים לעשות כאלה דברים ולא תהיה להם שום בעיה״.
כאילו על מנת ללעוג לנו – האנשים אשר מעדיפים את ספורט הצפייה בטלוויזיה מספרת בריג׳יט, כי התאונה הכי מסוכנת שקרתה לה, לא היתה בעודה עוסקת באחד מתחביביה, אלא דווקא כאשר נסעה בלילה עם מכוניתה מפ״ת לנתניה. ״גלגל המכונית נכנס לחור כלשהו בכביש שלא ראיתי אותו עקב החשיכה, בולם הזעזועים של הגלגל נשבר מהמכה ואיבדתי את השליטה על המכונית. המכונית שטה על הכביש במו מטורפת ואני לא יודעת איך מכוניות שנסעו במסלול הנגדי לא נתקעו בי. פתאום חטפתי מכה בכתף ועפתי על הכסא – כבר הייתי בטוחה כי הגיע סופי וראיתי לנגד עיני את בעלי וילדי״. המכונית עפה מהכביש לא רחוק מכפר שמריהו ישר לתוך כניסה לאחד השדות כשהיא מפספסת בסנטימטרים ספורים מכל צד את הקירות שעמדו במקום. ״כנראה שזה היה סימן שמישהו למעלה דווקא די אוהב אותי״. בריג׳יט יצאה מהמכונית כסהרורית והתנדנדה קצת בשדה, למזלה חוץ מהסחרחורת וההלם לא נגרמו לה שום פגיעות אחרות.
הדבר היחידי אשר מפחיד את בריג׳יט בענפי הספורט והתחביבים בהם היא עוסקת, הוא מה יהיה כאשר ילדיה יגדלו וירצו לעסוק בהם גם כן.”כבר עכשיו הם מתעניינים בכל הדברים האלה” היא אומרת.”אז מה יהיה כשהם יגדלו?”
