דאיה בנמיביה

למה נמיביה

נמיביה פי 30 משטחה של ישראל, עם שליש מכמות התושבים שלנו, רובם מרוכזים בצפון המדינה, דרומית לעיר הבירה, שטחי הדאייה נמצאים מדרום לעיר הבירה, מדבר עצום עד דרום אפריקה בדרום, במזרח לתוך בוצוואנה, מערבה עד קרוב לאוקיאנוס אטלנטי.

אפשר לטוס לכל כיוון מאות קילומטר, הגבלת הגובה כ 20,000 רגל, וחשוב לא פחות יש גם תנאיי דאייה שמאפשרים לנצל את השטח העצום והגובה שניתן לנו. כשלושה חודשים בשנה מנובמבר ועד כמעט פברואר ישנו מזג האוויר המאפשר לבצע טיסות שלמעלה מ 1000 קילומטר.

שלושה מרכזי דאייה קיימים בנמיביה הם פעילים רק בחודשים האלו, לצורך כך מובילים את הדאונים בקוטנרים בהובלה ימית, מאירופה הקרה בחורף לקיץ החם והמדהים בנמיביה, הדאונים הטובים בעולם שכולם מצוידים במנוע (אין מטוסים גוררים).

כל מרכזי הדאייה מאפשרים תנאיי מגורים מפנקים ואת כל השירותים המיוחדים לביצוע טיסות במדבר הנמיבי, המשמעות היא שניתן לקבל דלק לדאונים, חמצן, מטאורולוגיה עדכנית, ונוחות מרבית לטייס שטס בכל יום 8-9 שעות. מיטב הדואים מעולם מגיעים לנמיביה, ושם באווירה חופשית נוצרים קשרים חדשים אחד המענינים שייצרנו זה עם הנסיך הסעודי פייסל, שנה שניה שיצא לנו לפגוש אותו הפעם גם נוצר קשר מענין יותר הוא טייס קרב, וגם אסטרונאוט שנשלח לחלל באחת המעבורת האמרקאיות.

הקשר הישראלי

השנה הגענו 6 טייסים ישראלים בשיא העונה טל עוז ארי בפעם הראשונה שצוות שטס עם אברון שזו לו הפעם השנייה, אברון בשנה הקודמת היה בין זוגי.
עופר שרון וארז שזו להם השנה החמישית יחד בנמיביה, לפני כשלוש שנים עופר היה בן זוגי בנמביה.

יהודה חן חברי ושותף לדאון בארץ בפעם הראשונה בנמיביה טס איתי, לי זו הפעם החמישית בנמיביה.

בכל הפעמים הקודמים יצא לי לטוס על מפלצות של 28 מטר כנפיים, כלים מאוד מורכבים שדרשו רמת מיומנות גבוהה מאוד, אבל הביצועים של הכלים הם מהטובים שייצרו אי פעם.

כשבועים לפני שהגענו שני טיסים מניו זילנד טסו על הדאון שטסנו בו אברון ואנוכי שנה קודמת, בשל טעות שביצעו הם התרסקו שניהם נהרגו. תזכורת קטנה שיש לשמור על רמת מיומנות ובטיחות גבוהה לצד הרצון העז לשבור שיאים.

השנה כולנו השכרנו דאונים מעולים מסוג ארכוס ממונע, היתרון הגדול שלהם הוא מוטת הכנף שהיא רק 20 מטר מה שעשוי לשפר את הבטיחות במיוחד עם צריך לבצע נחיתת חרום בשדה שאיננו הבית שלנו, לשמחתי יתרון זה שנראה לגמרי דמיוני או תיאורטי בשנים הקודמות שלי בנמיביה, בא לידי ביטוי השנה באופן מעשי ועל זה אספר בהמשך.

סדר יום

המקום שבו התאכסנו הוא חווה חקלאית שמשמשת גם לאירוח “קירופוטיב”, בחודשי העונה של הדאייה ישנם רק את הדואים שמגיעים מכל העולם, יש כ 15 חדרי אירוח שהמרחק בינם לבין הדאונים עשרות מטרים בלבד, תנאי אירוח ברמה גבוהה מאוד, בישולים של שפים, בריכת שחיה ויחס מפנק ואדיב מאוד.

קמים בבוקר קיצי בשעה 6:30 מקלפים את הדאון מהכיסויים, ומכינים אותו לטיסה מחזירים בלוני חמצן שמולאו במהלך הלילה, מתדלקים את מיכל הדלק, מנקים בודקים ומעמיסים את כל ציוד הניווט החיצוני מצברים וכד.

ב 8 ארוחת בוקר מפנקת שמתמשכת עד שעה 9 שבמהלכה אנו גם מכינים סנדוויצ’ים לשעות הטיסה הארוכות הצפויות, ב 9 תדריך בוקר, ע”י המד”ר שבו מציינים טיסות של יום קודם, טיפה על נהלים ובטיחות, הרבה מאוד מטאורולוגיה שלא תמיד מתאימה למה שעלול להיות בפועל.

משעה 10 ועד 11 ממריאים מהמסלול העפר באורך של קרוב ל 2 קילומטר שנראה תמיד קצר מידי בגלל הטמפ’ הגבוהה וגובה השטח 1400 מטר מעל פני הים.
נוחתים ברוב הפעמים בשעת השקיעה 19:30 – 19:50 או טיפה אחרי, כשהבנות מהאירוח מחכות לנו עם מטליות קרות או חמות ובירה קרה ישר עם יציאתנו מהדאון (החיים הקשים). בקושי נשאר זמן למקלחת וישר לארוחת ערב מפנקת מאוד וחגיגית שבו שותים מדברים מספרים חוויות ואז זוחלים למיטה לקראת יום חדש.

תכנון הטיסה

בכל יום המטרה לבצע טיסות ארוכות במיוחד המטרה תמיד מבחינתי 1000 קילומטר ויותר, האילוצים רבים שעלולים לשבש את התוכנית.

מאוד נוח להמריא כשתנאיי הדאייה טובים מאוד וישנם עננים, אבל הבעיה שזה יוצא בערך בשעה 12 בצהרים ואז אין מספיק שעות לבצע מרחק של 1000 קילומטר. לכן ההמראה תמיד לשמים כחולים כשטסים מרחק של 70- 150 קילומטר עד לעננים רחוקים או להתעוררות תנאי הדאייה, לא נחמד לטוס מעל סוואנה אינסופית בגבהים של 1000 – 2000 רגל מעל השטח בכל בוקר מצאנו את עצמנו מתמודדים עם גבהים נמוכים, לפעמים שיתוף בין החברים בדאונים האחרים היה טוב, ואף עזרנו אחד לשני לדלג מטרמיקה לטרמיקה, ברוב הפעמים היינו לבד קדימה מדלגים ומנסים תוך קריאת שטח למצוא טרמיקות בוקר שיאפשרו לנו להגיע ולשרוד את המאה הקילומטר הראשונים.

ואז זה מתחיל עננים שפורצים לתוך הכחול העז שכל ענן כזה מסמל טרמיקה שעוצמתה יכולה להגיע גם ל 9 מטר לשנייה, המהירות משתפרת גובה עבודה משתפר לגבהים של 16,000 – 20,000 רגל.

בד”כ בהמשך היום מתחילים להיות כיסוי ייתר של עננות סופות גשם מקומיות צריך לקרוא את השמים היטב לא להיקלע לצד הלא נכון של הסופות, לחשב מסלול תוך שמירה על לגים ישרים כמה שיותר, לעשות משולש גדול כמה שיותר ולכן רצוי רק שלושה לגים וזאת ע”פ משימות ליגת ה OLC.

יהודה ואנוכי כבר בשעות הצהרים המוקדמות ידענו להגיד ולתכנן את הנקודה האחרונה שממנה נחזור הביתה, נשמע פשוט והגיוני אבל ממש לא, לחזור הביתה ממרחק של למעלה מ 200 קילומטר שנשאר פחות משעתיים אור יום, ובדרך יש הפתעות של ענני סערה או רוחות ערות, לפעמים יש שמש אפריקנית גדולה ששוקעת בכיוון הטיסה שלך ומסנוורת, בכל מקרה תמיד הייתה לנו עבודה קשה בסוף היום, וזה בגלל הרבה שעות באוויר כשאנו עייפים קפואים מקור ואז צריך להיות הכי ממוקדים והכי חדים ומדויקים בביצוע.

סיפור “המינוס”

התראות רגילות לסופות רעמים וגשמים פזורים יהודה ואנוכי בניגוד לרוב הטייסים מהשדה שלנו מחליטים לטוס צפון מזרח לכיוון בוצוואנה, לאחר כ 200 קילומטר אנו משנים כיוון מערבה ללג שצריך לקחת אותנו לטיסה במקביל לים קו של מפגש חזיתות הצפוי להיות ולהתממש כשנגיע לשם בצהרים המאוחרות.

כבר בתחילת הדרך מערבה נראה לנו ענן סערה ענק שיושב ע”פ הערכות שלנו באזור השדה שלנו, 100 קילומטר לפני אנו בודקים מזג האוויר בקשר עם השדה ואז מתברר שאכן הענן הסערה שגדל בינתיים ולא רק בגלל שהתקרבנו אליו אכן יושב על שדה האם שלנו ממטיר גשם שלא נמדד כמוהו מעולם במקום. רוחות עזות שלמעלה מ 100 קמ”ש שעוקר עצים בחווה ועושה נזקים רבים במקום.

ההמלצה הייתה להישאר באוויר עוד כ 4-5 שעות, מצפים שהסערה תיגמר ונוכל לחזור הביתה, בינתיים אנו מכוונים את האף לקצה הסערה ,אם ההתקדמות אני מגלה שכיוון הטיסה משתנה יותר ויותר דרומה הסערה מתפשטת בקצב מהיר מאוד דרומה לאחר זמן קצר אנו בכיוון דרום 70 קילומטר מאיתנו בשמש יש שדה גדול של דאייה “ביטר וואזאר” אנו שומעים על דאונים מהשדה שלנו שנוחתים שם, קדימה על האף ביטר נעלמת בסופת חול, ענן גדול מתפתח ישר באף והדאון נכנס לשקיעה מטורפת של למעלה מ 10 מטר לשנייה כלפי מטה, אנו מוצאים את עצמנו בצד הגרוע של קולינמבוס החדש שפרץ קדימה מאיתנו ושולח שלוחה של סדאן מעלינו אנו פונים חזרה מזרחה ומכוונים את עצמנו לאגם יבש שיכול אולי לשמש כמסלול חרום לנחיתה, השקיעה נמשכת אני מגביר מהירות למקסימום כדי לברוח משם, אין סיכוי גם עם מנוע לצאת ממצב כזה זוויות הגלישה לאגם נראים רע מאוד, יהודה ואנוכי עובדים יחד בשיתוף פעולה מדהים, מחשבים וחושבים על אפשרויות נוספות אבל לשמחתי אנו נחלצים בזמן ובגובה סביר מהסערה, אין זמן לשאננות ולמנוחה אנו אוספים מהר גובה, נאלצים לטוס מזרחה המקום היחידי שיש בו שמש, הגוש השחור מאחור שומר על קצב התפשטות הדומה לקצב הטיסה שלנו למעלה מ 150 קמ”ש, אנו מחפשים שדות חרום ויש לנו אחד על האף ליאורנדו מסלול עפר של קילומטר, התחושות שלי לא טובות לגביו יש גם עוד זמן, ומבחינתי כדאי להישאר באוויר כמה שיותר מתוך תקווה שהסערה תסתיים, השדה הבא שלנו זהו אגם ענק הגדול מסוגו בנמיביה בד”כ הוא יבש ולידו זכרתי שיש מסלול עפר של 900 מטר, הדרך לשם היא תוך התקדמות מפחידה של גוש שחור שנבנה מעלינו מייצר זרימה אנכית עולה בעוצמה שגדלה כל הזמן תוך זמן קצר אני מוצא את עצמי במהירות המקסימאלית שמותר לנו לטוס ועם מעצורי אוויר פתוחים כדי לא להישאב לתוך הענן, חוויה מפחידה לא פחות מהשקיעה החריפה שחווינו קודם, אנו נחלצים משם בגובה בסיס הענן 4 קילומטר.

יהודה בינתיים מקריא נתונים לשדה אחר צפונה טיפה מאיתנו “גובביס”, אבל מרחק גדול מידי ויותר מידי נעלמים בדרך לשם, הסערה בינתיים ממש קרובה החשש הגדול הוא שלא נספיק לנחות לפני הגשם הברקים.והרוחות העזות שמלוות אותה, צריך להחליט מהר על השלב הבא מזרחה הוא 40 קילומטר למדינה השכנה בוצוואנה נחיתה שם משמעותה ימים של עיכוב והרס מוחלט של ימי הדאייה הקרובים.

הגובה שלנו עצום ולא מאפשר זמן להנמכה מסודרת, אני מבצע פניות בקטע שמים שוקע כשמעצורי האוויר פתוחים, אנו מנצלים את הדקות האחרונות שלנו באוויר להחליט אגם או מסלול, באמצע המסלול אני מזהה צמחיה, קשה לי להבחין בגודל שלה, האגם נראה מפתה וגדול אבל נראה שיש בו מים אנו לא בטוחים, ההחלטה קשה מעבר מהיר מעל שני האפשרויות אני מקבל החלטה מסלול עפר, יש לנו חשש שהמסלול לא מספיק רחב, נראה לי שנוכל להכניס את 20 מטר שלנו בין עצי הסוואנה שצומחים פרא בשולי המסלול, בודקים מהאוויר איך מגיעים ברגל לכמה בקתות ובתים של מקומיים שיש ליד, אני פשוט מפחד שניתפס ברגע האחרון בתוך סערה של רוח, חוויתי מצב דומה לפני מספר שנים נחיתה בתוך סערה של רוח בנמיביה אבל אז המתינו לנו עשרות אנשים עם רכבים וכל אמצעי אחר. עכשיו יהודה ואני לבד כל טעות משמעותה ימים של היתקעות במקום והמתנה ארוכה מאוד לחילוץ קרקעי, שיא הריכוז, יהודה מקריא גובה ומהירות אני משתדל לנחות קצר ומהר, תחילת מסלול אני מתחיל בהצפה והדאון מסרב לגעת בקרקע אנו במסלול שיש בו ירידה די תלולה נחיתה לאמצע המסלול לתוך השיחים שראינו קודם באמצע, למזלנו אלו שיחים קוצניים גדולים אבל מאוד גמישים אנו עוברים דרכם ללא בעיה ונעצרים בשלום ללא שום נזק.

תוך דקות רוח מתחזקת וגשם מתחיל, ואז מגיע המלאך שלנו בדמותו של כומר אפריקני של הכפר הקטן שנמצא ליד, הוא מגיע עם שלושת ילדיו בטנדר טויוטה, איש חביב דובר אנגלית טובה שמקבל אותנו בסבר פנים נעים, אנו כבר מתכננים את היציאה משם ואת הלילה. מתברר לנו שיש בית הארחה חדש שנבנה סמוך למקום.
משא ומתן קצר עם המלאך שלנו והסיכום כדלקמן: המלאך מקים אוהל במקום ליד הדאון, מקפיץ אותנו לבית הארחה, חוזר וישן באוהל שומר על הדאון ששווה מעל 250,000 אירו. מגיע בבוקר לאסוף אותנו ונשאר איתנו עד שנמריא מהמנחת וכל זה בתמורה ל 40 דולר אמריקניים. זה שכר של חודש בערך במושגים שלו, הוא מאושר ואנו יותר מאושרים שבמקום לישון בשטח עם הנמרים והאריות ויותר גרוע עם היתושים, נישן במלון עם מזגן, ארוחת ערב וארוחת בוקר, נקבל הסעה ויום דאייה מלא למחרת, אז כולם מאושרים הולכים לישון.

כל הלילה ירד גשם בבוקר זרחה שמש אפריקנית חמה וטובה ואנו חוזרים למנחת עם צוות המלון שלא מוכן לפספס את החוויה של הטייסים הראשונים שביקרו במקום, אוהל יפה הוקם ליד הדאון שבו ישנו בלילה המלאך שלנו אשתו ושלושת הילדים, אנו ממריאים ליום טיסה חדש מ”אמינוס” מאושרים עד הגג ליום טיסה של 1020 קילומטר. וחווית חיים שלא נשכח ועוד נספר אותה לכל מי שרוצה לשמוע וכנראה במקרה שלי גם למי שלא ירצה לשמוע.

אוזני ארנבת

אנו מנסים לחזור ממערב כבר בסוף יום הדאייה חצי שעה לחושך 80 קילומטר מהבית רוח אף קלה תנאיי דאייה אפס נראה חסר סיכוי לחזור הביתה החישובים מראים לנו שאנו צריכים לחלץ מהדאון שלנו ערך גלישה של 1:45 בפועל כדי להגיע בלי סנטימטר עודף למסלול שלנו, נראה חסר סיכוי אבל מה יש להפסיד מתחילים את הדרך הביתה, הדאון מבצע ערך גלישה דומה לנדרש אבל בכל רגע וכל שינוי הכי קטן עלול לשבש את הגעתנו למסלול יהודה שלא רגיל ובצדק בשילוב קיצוני כזה של נתונים מחפש נואשות פיתרונות, משום מה ההרגשה שלי טובה, יהודה קובע חד משמעית לא מגיעים, אני מציין שיש חווה בדרכנו 15 קילומטר לפני השדה שלנו שם יש מנחת קצר, המסקנה שיש פתרון עד 15 קילומטר מהבית, ההחלטה לאחר דיונים שניתן לעבור מעל החווה שבדרך להמשיך לכיוון השדה שלנו ואחרי מספר קילומטר נקבל החלטה האם ממשיכים או חוזרים למסלול החלופי.

יש לנו דקות ארוכות של טיסה והנמכה שמתבצעת על ידי שנינו לסירוגים אם אחד מאיתנו סוטה ב 2 מעלות מכיוון הטיסה או חורג ה 2-3 קמ”ש מהמהירות האופטימאלית יש מיד הערה לתיקון. הטסה מאוד מדויקת מובילה אותנו ל 1000 רגל מעפ”ש 15 קילומטר מהמסלול נתונים לא מתאימים להמשך, ואז אני משכנע את יהודה שנמשיך בכיוון הסיבה היא כשממריאים לכיוון שלנו מהמסלול יש קטע כביש שמשמש אותנו לחרום, במידה של כשל מנוע ולכן נוכל להשתמש בו בכיוון ההפוך, יהודה קונה את זה ואני ממשיך, הזווית ממש שטוחה אבל אני גם בונה על כך שבגובה נמוך הרוח האף נחלשת, בונה על אפקט קרקע, ושנקודת ה GPS של המסלול לא בתחילתו. יהודה נלחץ מבקש שאני יעשה תיקון של 10 מעלות לכיוון הכביש שלנו, לי הנתונים בעין נראים טובים ההחלטה שלי ממשיכים לכיוון. ערך הגלישה משתפר בטיפה.

מהשדה שלנו דורשים שנדווח גלגל בחוץ אנו שומרים את הוצאת הגלגל לשנייה האחרונה, אנו שולפים את הגלגל רגע לפני הנגיעה בקרקע ממש בתחילת המסלול בלי מעצורי אוויר כשהדאון פשוט מתגלגל לו לנקודת החניה שלנו בלי ברקסים.

אני לא ראיתי שום ארנבת אבל יהודה טעון שרגע לפני שהגענו למסלול כמעט הורדנו אוזניים של ארנבת שהיו זקורות בזווית הגלישה שלנו.

יהודה תיקונים בע”מ

יום דאייה טוב לפנינו אנו יוצאים כמו רקטה לצפון מזרח הגעה לעננים מוקדמת מהצפוי גובה של 10,000 רגל.זה הרגע לחמצן ואז מתברר שיש תקלה, חמצן לא מגיע לשנינו.

תקלה חמורה יהודה מתחיל בעבודות מאחור, המשימה שלי להטיס ולא לטפס גבוהה לאפשר ליהודה זמן לתיקון התקלה יהודה מכבה קשר ורוצה דממה אני מתבקש מידי פעם לעביר צינור ליהודה משימה לא קלה התא הקדמי שאני יושב בו מלא ודחוס וכל תזוזה בו קשה ומסורבלת, אני מרגיש בחסרונו של יהודה בתכנון הטיסה, ההחלטה שלי להיצמד לדאון שנראה טס נמוך יחסית, אני נצמד אליו כמו צל הוא קובע קווי התקדמות הוא קובע טרמיקות הוא קובע הכול ואז מנטאלית אני פנוי לעזור כמה שאפשר ליהודה, בינתיים יהודה תיקונים מפרק הכול מסמן כל צינורית ומצליח בשלב ראשון להרכיב מערכת אחת עובדת אני מקבל אותה, והוא בינתיים מטפל במערכת השנייה. אנו מתקדמים בגובה נמוך 250 קילומטר עד שיהודה מאשר תיקון המערכת שלו, התיקון מסתיים ואנו מודים לדאון המוביל שלנו ומתחילים לעבוד עצמאית, באותה הטיסה אנו חווים חוויה נוספת והרי היא לפניכם

חציית קו גשם

שוב סוף יום, קו גשם ארוך שסוגר לנו את הדרך הביתה, אנו עם למעלה מ 900 קילומטר מתים לסגור 1000 קילומטר אברון שטס עם טל מדווח על פרצה בקו הגשם הוא חוצה את הקו בהצלחה בדרך הביתה יהודה מקבל ביטחון אני מאבד את הביטחון שלי חושב על נחיתה בביטר וכל מיני סרטים קשים רצים לי בראש, יהודה קובע ממשיכים לאורך קו הגשם שם נמצא פרצה בקו הגשם, זה לא נראה לי, מעלינו גג של ענן גדול שעושה חושך שמש משמאל, אני יודע ששם אוויר יציב לגמרי והסיכוי למצוא משהוא זה קרוב לגשם, ברקים וגשם מימין, משמאל קדימה ורחוק מתחולל משהוא חריג עמודי חול מתרוממים אין ספק שרוחות ערות מאוד שם, המשחק בין הגשם לשמש קטן אין שום פלוס, הגובה יורד אנו מהמרים על קרוב יותר לגשם שם האנרגיה הנפלטת מהגשם עשוי לעזור לאסוף גובה, הברקים מפחידים אותי סופת החול שכבר קרובה מדאיגה אותי יהודה שומר על אופטימיות ומנסה להמשיך להתקרב ליעד ה 1000 קילומטר בכך שהוא מאריך את הלג שלנו.

הצל הגדול שאנו טסים בו הרבה זמן גורם לי לרעוד אני בודק טמפ’ נראה תמוהה חם יחסית, נראה שהרעד נובע מהפחד מהלחץ שאני שרוי בו. יהודה רגוע, אולי אני חושד שהשפעת חוסר החמצן גרמה לאומץ הבלתי מוסבר או פשוט הידע והניסיון שנצבר קיבלתי יהודה אחר.

קשת מדהימה מימין בתוך הגשם שמסמנת לנו מעבר בתוך שמים אם פחות גשם יחסית, אנו פונים לקשת גשם חזק מקבל אותנו אבל אוויר טוב בדרך, אנו אפילו אוספים גובה ומצליחים להגיע 10 דקות אחרי השקיעה לנחיתה ברוח חזקה עם שלל של 975 קילומטר וחוויה מיוחדת במינה של אחת הטיסות מהמדהימות שחווינו

פיליפ אכל אותה

יום טיסות אחרון אין תנאיי דאייה טובים, אין סיבה לטוס רק בשביל 500 או 600 קילמטר, אבל במקום סתם יום בריכה החלטנו על יום תחרות. פליפ מכריז על המשימה, הוא הטייס הכי בכיר שמבלה בנמיביה כל שנה כחודשיים וכל משימתו לשבור שיאים של מדינתו, הוא גם הטייס השלישי הטוב בנמיביה טייס אירופי עם ביטחון עצמי גבוה.

מזג אוויר באר שבעי טיפוסי ענני צירוס בשמים, יבש וחם תנאיי דאייה כחולים לגובה 5000 רגל מעפ”ש.המשימה שלנו 330 קילומטר, כדי לא להתאבד על המשימה חובה לחזור בגובה של 500 מטר מעל השדה שלנו. משתתפים 5 דאונים, שלושה דאונים ישראלים כשפליפ תופס את מקומו של אברון וטס עם טל, שני גרמנים שטסים יחד וצכי אחד ולנטין שגם הוא מגיע לשבור שיאים.

המשימה שלי ושל יהודה לנצח את פליפ, היתרון שלי הוא יותר ניסיון בתחרויות של ממש וניסיון עשיר במזג אוויר באר שבעי. הטקטיקה פשוטה מאוד לתת לפליפ לצאת לפנינו כ 10 קילומטר ולסגור לאט את המרחק בכך שנבצע פחות שגיאות מפיליפ.

אנו ממתינים לכולם שיצאו לדרך פליפ חושב שיצאנו אבל אנו חוזרים לנקודת ההתחלה ושומרים 10 קילומטר מאחורי פליפ.פליפ מצליח לאט ובהתמדה לעבור את עופר וארז שנקלעים זמן ממושך לגבהים נמוכים, חולף על ולנטין הצכי, חולף על 2 הגרמנים שטסים יחד ואנו לאחר כ 150 קילומטר צמודים אליו כנף לכנף, כל הניסיונות שלו לנער אותנו לא צולחים והא מספר לטל שיושב מאחור על התסכול שלו לראות אותנו כל הזמן יחד.

ההטסה שלו מאוד אגרסיבית ולא מתחשבת מה שמאתגר אותי יותר ויותר. ואז מגיע הרגע שחיכינו, נשאר עוד כ 70 קילומטר לסיום המשימה, פיליפ מבצע את הטעות שלו, שנינו חולפים טרמיקה הוא מתחיל פניה קלה ימינה לא מרגיש שהיא שווה משהוא ולכן מוריד את האף ורץ קדימה אנו פונים שמאלה קלות, הטרמיקה מתחזקת משמעותית מה שלוקח אותנו לשיא הגובה בקצב מהיר ואת פליפ לאכול עשב בגובה נמוך.

ניצלנו עד תום את היתרון סימנו את המשימה ראשונים בגובה המתאים פיליפ סיים אחרינו מתחת לגובה שקבענו כך שמלבד הניקוד שהוא היה צריך לחשב הוא גם קבע כמה קנס מגיע לו.

לסיכום

יש עוד הרבה חוויות של טיסות מהירות לגים יפים גבהים עצומים דולפינים בשמי נמיביה אבל נראה כבר בנאלי לספר על טרמיקה או על מרחק של יותר מאלף קילומטר, מגרש המשחקים הגדול ששיחקנו בו במשך 12 ימי טיסה המיוחדים עם דאון מעולה חברה ישראלית רועשת וחמימה, בן זוג טוב לחוויה. אין ספק שזה משאיר חשק לביקור שישי בנמיביה.

מקווה שנהניתם לקרוא מהחוויות, אשמח לתת הרצאה בנושא ולחשוף צילומי וידיאו מדהימים וסיפורים נוספים ממיטב סיפורי לוסקי תגובות הערות או סתם כתבו לי למייל luskir@zahav.net.il

נחיתות רכות