לאחר אישור צנזורה
הסתבר שעדיין היו חניכים רבים מדי בכדי שטייסות בית הספר לטיסה יכלו “לעכל” אותם על פי תוכנית המיון והכשרה הרגילה. מכיוון שרוב עומס טיסות המיון נופל על השבועיים – שלושה הראשונים של התקופה מחד, ובשלושת השבועות האחרונים של התקופה כמות החניכים בשלבים הבכירים כבר קטנה, מתחילות ההכנות למסדר כנפיים (כולל חזרות לצעדות) ומתפנים משאבים שונים (מטוסי הדרכה ומדריכים, למשל) מאידך. לכן הוחלט להקדים עבור הקורס של ד’ את שלב המיון בפוגות הידוע כ”צ’ק 8″. השם הזה בא מכך, שאחרי ה-8 הטיסות הראשונות במטוסי הפוגה מגיסטר נערך דיון גדול של ועדת הערכה שבו נקבע גורלו של החניך. הדיון נערך על סמך כל הנתונים הנצברים עד כה – נתוני המבדקים הראשונים בירפ”א, תוצאות טיסות המיון ב”פייפר”, חוו”ד של מדריכי ה”מכין” וכמובן ההתרשמות של המדריכים מהטיסות בפוגה.
החניכים ידעו שכ-30% מהם עפים בצ’ק 8 ועוד אחדים מועברים לנווטות. החניכים ידעו שזה רציני והתכונו לזה ברצינות – הם למדו את מבנה המטוס של הפוגה, שיננו בעל פה את הבד”ח שלה, רצו בכל בסוף השבוע לליין של המטוסים על מתן לשבת בתאים – ללמוד את מיקום המכשירים והמפסקים ולתרגל את פעולות הבד”ח… עד עכשיו זמן רב למגע עם המטוסים לא היה להם – המסעות והפעילות ה”צבאית” החזיקו אותם הרבה זמן מחוץ לבסיס. על פי לוח הזמנים הרגיל היה לפניהם עוד כחודש ימים לפני תחילת הטיסות – מספיק כדילהספיק ללמוד את כל מה שצריך…
ופתאום מודיעים להם שאין להם את החודש הזה, אלא בקושי שבוע, שבו במקום קורס צניחה יעשו הכנה קרקעית של 3 ימים בבית הספר לצניחה בתל נוף… כמובן שהחניכים נלחצו..
ימי ההכנה הקרקעית לצניחה בתל נוף עברו בפעילות מוגברת – מדריכי הצניחה קיבלו משימה ללמד אותם לצנוח “בהתכתבות” – ללא צניחה מעשית וללא תרגילי הכנה רבים של קורס צניחה מלא. הם סיפרו להם מה לעשות אחרי פתיחת המצנח, איך להתארגן לנחיתה, איך להתגלגל ועוד כיוצא בזה… אפילו תרגלו אותם בגלגלים ובקפיצות מהרמפות הנמוכות… אבל הראש של החניכים היה כמובן במקום אחר…
וה”אחר” הזה “התנפל” עליהם בכל העוצמה כבר בשבוע לאחר מכן…
השבוע הראשון בטייסת “ראשוני” היה לחוץ – כל בוקר הם צעדו בשלושות אל עבר הטייסת, ישבו בתדריכים והדרכות עד הצהריים. אז צעדו לחדר האוכל ומייד בחזרה לטייסת למנה נוספת של תדריכים והדרכות. אחר כך לארוחת ערב ובחזרה לטייסת – לשבת במטוסים עד שיחשיך… בסוף השבוע מבחנים – במבנה מטוס, בד”ח, נהלי טיסה וקשר. מי שעבר – כשיר לטיסות…
לד’ היה השבוע הזה לא קל – המון חומר חדש והכל בעל פה ובעברית של מושגים שלא הכיר… משיקולים מובנים הוא השתדל מאוד שלא להראות לאף אחד שהוא לא מבין משהו. אך מכיוון שרוב המידע החדש נמסר להם בעל פה, וד’ עדיין לא יכול היה לכתוב מהר ונכון את כל מה שהושמע להם, הוא יכול היה לסמוך רק על זכרנו ולהשלים את הפערים בעזרת האינטליגנציה הטבעית…
את כל הזמן הפנוי הוא בילה במטוסים – ניסה ללמוד בעל פה את מיקום המכשירים ולהביא לידי אוטומטיזציה עיוורת את הפעילויות הכתובות בבד”ח. תא הטייס של פוגה נבדל מאוד מהפייפר – הרבה יותר מכשור מנוע, הרבה יותר מכשירי טיסה… ועוד כמות גדולה של ידיות, מפסקים ונתיכים שאת כל אחד היה צריך להכיר ולדעת על מה הוא משפיע ומתי צריך להפעיל אותו…
את היום של הטיסה הראשונה התחיל ד’ כרגיל – השכמה, התעמלות בוקר, סידור מגורים, ארוחת הבוקר וצעדה לטייסת. שם תדריך בוקר – מה עושים בטיסה הראשונה, מה החניכים צריכים לעשות בטיסה זו, מה לבקש מהמדריך להראות להם, וכיוצא בזה. מעטים הקשיבו למתדרך – את רוב מה שאמר המדריך המתדרך הם כבר ידעו – המחשבות של רוב האנשים בחדר תדריכים היו במקום אחר, ליתר דיוק במבצעים של הטייסת… שם קבעו מי יטוס עם מי ומתי…
בסיום התדריך עלו למעלה והסתבר שד’ לא על לוח הטיסות… המדריך המיועד שלו לא היה באותו יום בחצרים ולעת עתה ד’ לא היה מתוכנן לטוס… עצוב ומאוכזב ירד ד’ למועדון פרחי הטייס של טייסת “ראשוני” שם צפה בפנים קורני האושר של חבריו שכבר טסו ובמתח על פני אלה שתוכנו למטס השני. ד’ הרגיש את עצמו כצופה זר במחזה החיים… עד שאי שם באזור צהרי היום קרא הרמקול במועדון “ד’ למבצעים!”
במבצעים חיכתה לו הפתעה – הוא מתוכנן לטוס!
טייס לא מוכר, סגן בדרגתו, שאל “אתה ד’?”, וכשד’ ענה בחיוב הוסיף – “בוא נטיס אותך”… לאחר תדריך קצר שהיה חזרה על תדריך הבוקר יצאו למטוס. שם בקפידה יתרה בהנחיית המדרך ביצע ד’ את בד”ח ה”בדיקות חיצוניות” – סיבוב מסביב למטוס לבדיקת תקינותו ומוכנותו לטיסה. אחר כך התיישב ד’ בתא הקדמי ונקשר כשהמדריך עומד לצידו ומשגיח שהוא עושה הכל נכון. הטכנאים בשלב זה שמו על כונס המנוע השמאלי רשת מיוחדת וחיברו עבור המדריך כבל מאריך למערכת קשר הפנים. המדריך הרכיב על ראשו כסדה, בדק עם ד’ קשר פנים ואמר לו להניע מנועים. לאט, אבל ללא טעויות דקלם ד’ את הבד”ח “לפני ההתנעה” ו”התנעה” כשהמדריך רוכן מעליו. הם התניעו מנועים והרעש מחריש האוזניים של טורבינות הסילון הקטנות אבל הצרחניות של הפוגה כיסה את הסביבה. המדריך התיישב בתא האחורי, טכנאים הסירו את הכבל המאריך ואת הרשת מכונס המנוע. ד’ סגר את החופה ונעל אותה, המדריך אמר “אני לוקח”, בדק קשר עם המגדל וביקש אישור הסעה.
רגע אחרי זה הוא ביקש מד’ לשחרר את ה”פארקינג” – בלם חרום בעל מצב נעילה שבו הוא שימש כבלם חניה – והמטוס החל להתגלגל קדימה ממקום החניה שלו. בדיקת בלמים קצרה של המדריך, פקודה לכיוונו של ד’ לבדוק גם כן, והמדריך תימרן את המטוס ממבוך המכשולים של ליין הפוגות של בית הספר לטיסה.
הפוגה הוא מטוס “נמוך ושטוח”, עם כני נסע לא גבוהים תחת כנפיים רחבות שיוצאות ממרכז גוף המטוס. הגחון של הפוגה נמצא כ-30 סנטימטרים מעל לאספלט של המסלול, ישיבת הטייס בו נמוכה, כמו במכונית בינונית. ולכן תחושתו של ד’ בהסעה אל מסלול ההמראה הייתה קצת מוזרה, שהוא או-טו-טו ישפשף עם תחתית כיסא הטייס שלו את מסלול ההסעה…
כנראה שלמדריך אצה הדרך – על מסלול ההסעה הישר שמקביל למסלול ההמראה הוא נתן “מכת מנוע” והמטוס שלהם צבר מהירות שנראתה לד’ מאוד רצינית. ד’ בשלב זה הייה “תייר” – אסף את הידיים והרגליים על מנת לא להפריע למדריך והסתכל סביב, אך בעיקר קדימה, דרך חצי ה–O של החופה הקדמית.
כשפנו מהמסלול ההסעה אל רחבת עמדת ההמראה, לרגע הרגיש ד’ עת עצמו כאילו הוא יושב בסרט סובייטי על טייסי המיגים… פלטות הבטון שנראו דרך המסגרת קדמית של החופה היו דומות להפליא לתמונות מהסרט, אבל הקול של המדריך והשפה העברית באוזניות החזירו אותו למציאות, שהייתה מעבר לכל דמיון – ד’, עולה חדש, שרק לפני פחות מ-3 שנים עלה ארצה, יושב כחניך מן המניין במטוס סילון של חיל האוויר הישראלי!
אבל אין הרבה זמן לאמוציות ורגשנות – המדריך הזה משדר חוסר סבלנות – ד’ לא חניך שלו, הוא עושה טובה שטס איתו – והוא מעביד אותו ומאיץ בו כל הזמן…
בעמדת פלטות הבטון שלפני המסלול עושים בד”ח “לפני המראה” ולאחר אישור מהמגדל הם עולים על מסלול. המדריך מיישר את האף לאורך הפס המרכזי המצויר על האספלט, מדווח למגדל הפיקוח מוכנות להמראה ומקבל בחזרה אישור להמריא.
המצערות של שני מנועי ה “מרבורה” של הפוגה זזות קדימה עד הסוף, סיבובי המנועים עולים לעבר 22 אלף סיבובים לדקה, מנועי המטוס עוברים לצווחה מחרישה, טמפרטורת צינור הפליטה עולות גם הן…
המטוס מוכן ומתחיל לרעוד רעידה קלה כאילו מבקש לפרוץ קדימה. המדריך עוזב את הבלמים והפוגה שלהם מתחילה לרוץ על המסלול תוך כדי האצה… תוך כמה שניות מד המהירות מתחיל להגיב והינה הוא כבר מראה 70 קשר – מהירות הרמת האף. תנועה בלתי מורגשת של המדריך בסטיק ואף המטוס עולה… עוד כמה שניות והמהירות מגיעה ל-100 קשר, עוד תנועת סטיק קלה והמטוס מתנתק מהמסלול…
הם באוויר! המדריך מקפל גלגלים ומדפים וממשיך טיפוס על ציר המסלול תוך כדי האצה ל-200 קשר…
תחושת עילוי הנפש מהטיסה שחש ד’ בחמשת הטיסות של הפייפר חוזרת אליו.. יחד עם זה הטיסה בפוגה הרבה יותר חלקה ומהירה מהפייפר, בעל מנוע הבוכנה והפרופלור, ולמרות שקצב האירועים גדל, הכיף מהטיסה גדל גם כן…
הם עושים סיבוב באזורי האימונים במהירות של 240-250 קשר (בסביבת 450 קמ”ש) – טיסה ראשונה זו טיסת הכרות עם המטוס, עם האזורים, עם המדריך… המדריך הראה לד’ את מצבי הטיסה היסודיים ונתן מעט להטיס – הפוגה היא הרבה יותר רגישה להגאים ממה שזכר ד’ מהפייפר… את הישובים ואזורי טיסה זיהה בקלות, אבל כרגיל הייתה לו בעיה עם השמות – הוא הצליח לקלקל את הרושם מזה שהוא מכיר את הישובים בזה שקרא להם בשמות הלא נכונים… אבל המדריך לא השקיע מאמץ כלשהו לתקן אותו תוך כדי הטיסה…
בסיום הסיבוב חזרו לנחיתה מכיוון באר שבע. הקפה מעל לבסיס, פניה לצלע “עם הרוח” ומעבר מעל המגורים .. חוויה, אין מה להגיד… המדריך הטיס כל הזמן – סבלנותו כנראה נגמרה – הוא אפילו לא ביקש מד’ לבצע את הבד”ח…
נחתו… המדריך הסיע לעמדה, כיבה את המנועים, קפץ החוצה והלך… ד’ סגרתי את כל המפסקים כפי שכתוב בבד”ח, השתחרר מרצועות הכיסא והמצנח ויצא מהתא. ד’ הרגיש טוב מצד אחד ומבולבל משהו מהמדריך מצד שני… כשהגיע לטייסת, המדריך כבר חיכה לו. בזריזות העביר “תחקיר לאחר טיסה” שמשמעותו היה – “ראית? כן? יופי!” ושחרר אותו…
עדיין מבולבל ירד ד’ לתחקיר יומי כללי. כמעט כל החברה היו שמחים ומרוצים. היו כמה שקטים יותר – בחילות הפריעו להם ליהנות מהטיסה. מפקד הקורס תחקר – שאל כמה אנשים בצורה אקראית איך היה. העביר את התרשמות המדריכים שהם לא יודעים מספיק טוב את הבד”ח ואת הנהלים ושלח אותם למגורים להתכונן לטיסות של מחר.
למחרת ציפתה לד’ הפתעה… מסתבר שבתור מדרך אישי קיבל מישהו ששמו אהוד בן אמיתי. השם לבדו לא אמר לו שום דבר, אבל כשראה אותו מייד זיהה בו את הטייס הגבוה והשקט שעשה להם מבדקי גיבוש… ד’ ידע מהמבט שהוא נתן בו שגם הוא מזהה אותו…
הטיסות עם בן אמיתי היו שונות לחלוטין מהטיסות עם המדריך הראשון. בן אמיתי היה שקט וסובלני, הוא היה נותן לד’ להשלים את הבד”ח בקצב שלו, הדגים ולימד מצבי טיסה ומעברים ברוגע ובעניין… תיחקר באופן מלא אם הדגשים על מה שצריך לשפר ולתקן לפעם הבאה. ד’ ציפה בשמחה לכל טיסה איתו ולא שם לב איך עברו הימים והשלים את טיסה מס’ 8.
בבוקר של תוצאות צ’ק 8 כולנו היו כולם מתוחים ועצבניים – זה היה טבעי… בשקט מתוח צעדו לטייסת “ראשוני” והתיישבו בחדר תדריכים… כשמפקד הטייסת נכנס לחדר אחרי קריאת “הקשב!” של החניך התורן השתרר שקט מוחלט. את האווירה בחדר אפשר היה לחתוך בסכין… המפקד הקריא רשימת שמות – שמו של ד’ לא היה שם…
חבריו ששמם היה ברשימה יצאו את החדר עם ראשים מורכנים… הנשארים היו שקטים וכל הזמן סובבו את ראשם בכדי להביט מי נשאר ומי לא… מפקד הטייסת עזב, מדריך אחר החל תדריך בוקר של טיסה מס’ 9… BUSINESS AS USUAL…
והם, – שמחים שעברו את ה-צ’ק הנורא, ויחד עם זאת עצובים שחבריהם שכבר התחברו אליהם במסעות ה”מכין”, לא המשכו איתם הלאה…
