לאחר אישור הצנזורה
אחרי צק’ 8 , המבחן החשוב הבא של חניכי ה”ראשוני” היה הסולו – טיסת יחיד במטוס הפוגה. זה היה מבחון המיון האולטימטיבי – או שאתה יכול ללמוד בפרק זמן נתון להמריא ולנחות לבדך ובבטחה, או שלא. ואם לא, משמע שלהיות טייס בחיל האוויר הישראלי אתה לא יכול.
החניכים עשו עוד כמה גיחות לאזורי האימון – באחת הטיסות הדגים המדריך לראשונה סיחרור ויציאה ממנו. לראשונה ראה ד’ מה זה לטוס עם אף גבוה והרגיש איך זה כשאף המטוס נופל אנכית מטה… זה היה פשוט מלהיב והשאיר טעם של עוד. מטיסה 10 והלאה סילבוס הטיסות התרכז בביצוע המראות, הקפות ונחיתות עד כדי טיסות שבהן ביצעו החניכים רק הקפות וללא יציאה לאזורים.
באותם ימים, לרשות בית ספר לטיסה עמד גם בסיס לשעבר של חיל האוויר המצרי באל-עריש. כמובן שתנאי המחיה והשהות שם היו שונים לחלוטין מאלה שבחצרים, אבל שם טייסת ה-“ראשוני” של בית הספר לטיסה הייתה היחידה שביצעה טיסות סדירות ולכן שם העומס בהקפה היה נמוך משמעותית מזה שבחצרים. וכשבהקפה אפרוחים “סוליסטים” זה שיקול בטיחות טיסה חשוב…
בדרך כלל ימי הטיסה נראו כך: ביום הראשון של השבוע אחד משני גפי טייסת ה-“ראשוני” שתורו היה לטוס אחר הצהריים, קיבל תדריך ראשי בחצרים. אחריו החניכים שלא תוכננו לטוס במטס הראשון היו עולים “עם החפצים” על דקוטה (מטוס ה-3DC האגדי) שהטיסה אותם לאל-עריש. אלה שטסו בפירט (גיחה) הראשון היו ממריאים עם מדריכיהם, ובסיום התרגול האווירי היו נוחתים באל-עריש. שם היו ממשיכים לטוס עוד 2-3 פירטים עד שעות הערב המוקדמות. מטוסים, מדריכים וחניכים היו לנים באל-עריש, ובבוקר מתחילים את יום הטיסות. עד הצהריים היו מספיקים לבצע 2-3 פירטים, כשהאחרון בהם היה נוחת בחצרים. חניכי הגף שלא טסו בפירט האחרון היו חוזרים לחצרים בדקוטה שהייתה מביאה חניכים של הגף השני לטיסות שלהם.
מזג האוויר באל-עריש היה יותר יבש מאשר בחצרים, ועם הרבה פחות עננות שהייתה יכולה להפריע לחניכים – לאפרוחים שעושים את צעדיהם הראשונים באוויר. לעתים קרה שהיו ממריאים בחצרים במזג אוויר שהקשה על הזדהות וטיסה, אבל, מכיוון שהיו מתרגלים ונוחתים באל-עריש, המדריכים היו עוזרים להם להתגבר על הבעיות עם העננות. לא בלי מקרים מיוחדים…
בבוקרו של יום אחד כזה עם עננות בוקר מערבית ומעל חצרים , ד’ ומפקד הקורס שלהם חיים ג’ המריאו בדרך לתרגול ההקפות ונחיתות באל-עריש. חיים ג’ היה בחור רציני ומאוד עסוק. הוא היה מדריך וותיק – בוחן בעל זכות לתת סולו. כמפקד הקורס וסגנו בפועל של מפקד הטייסת, הוא היה בא לטייסת לפני כולם ועוזב אותה אחרי כולם. החניכים ידעו, שבשלבים מסוימים של הטיסות הוא פשוט היה נח, במיוחד בדרך לאזור תרגול הטיסה. באותה טיסה הם המריאו מחצרים תחת מעטה העננים לכיוון מערב, ולאחר שחצו את שכבת העננים הדקה המדריך אמר לד’ “אתה לוקח” וניתק את המיקרופון שלו – שגרה, כשמדריך רוצה לדמות תנאי טיסה עצמאית לחניך.
ד’ המשיך להטיס את המטוס אל עבר ישוב גבולות מערבית לחצרים – נקודת יציאה סטנדרטית של הבסיס. אבל העננים מתחתיהם הסתירו את הישוב ואת כל הדרכים המובילות אליו וד’ מצא את עצמו בבעיה. הוא העיף מבט לאחור דרך המראה – המדריך עם משקף השמש המורד נראה כמנמנם בנחת… ד’ הסתכל שוב על העננים שמתחתם תוך ניסיון למצוא איזשהו רמז להמצאות הישוב, אך ללא הועיל… מה לעשות? המטוס טס קדימה, זמן “להתמזמז” אין, יש מטוסים שטסים מאחוריהם ולד’ ברור לאן צריך לטוס מכאן – מהגובה שהיו בו כבר ראה את חוף עזה ואת חן-יונס, הנקודה הבאה במסלול הטיסה שלהם לכן, מבלי לחשוב הרבה, בקול בוטח ורגוע הודיע ד’ לבקר שהם “אחרי המראה, גובה 3 וחצי, לא יודע איפה אני, ממשיך בטיסה לחן-יונס”. הבקר לא התרגש, ענה “רשאי” ונתן לד’ גובה לנתיב. מי שהתרגש ואפילו מאוד היה חיים ג’ – הוא “התעורר” מהתנומה המדומה וירד לחיי ד’ כל הדרך לאל-עריש, תוך הסברים שעכשיו, אחרי שהודיע ד’ “לא יודע איפה אני”, כל יחידות הבקרה בחיל האוויר מחפשים אותו, ושאו-טו-טו יוזנקו מטוסי ירוט והצלה כי פרח טיים מטומטם אחד הודיע שהוא לא יודע איפה הוא… ההקפות והנחיתות של ד’ באותו יום לא היו הכי טובות, בלשון ההמעטה… גם הציון שקיבל על הטיסה, וגם הרושם שקיבל מפקד הקורס עליו ועל יכולות הטיסה שלו..
אבל כעבור כמה ימים, לאחר טיסה 20, בהיותם באל-עריש, גילה ד’ להפתעתו שהוא מתוכנן שוב לטוס עם מפקד הקורס – חיים ג’. טיסת הקפות רגילה – המראה, 5 הקפות עם נחיתות והליכות סביב מהמסלול ונחיתה אחרונה עם עצירה מלאה על המסלול. למען האמת זה היה מבחן סולו – כמה חבר’ה כבר עשו כזה וחלקם אף ביצעו את טיסת הסולו הראשונה שלהם. הם נחשבו בעיני החניכים האחרים כ”אסים” של הקורס והתהלכו ביניהם עם אף מעלה. ד’, בהתבסס על ההיסטוריה של הטיסות שלו עם מפקד הקורס, לא תלה תקוות גבוהות בתוצאות הטיסה הזו.
המראה. לאחר ההמראה סגר המדריך את מפסק המיקרופון שלו. אבל ד’, כבר למוד ניסיון מר, ידע שחיים ערני לחלוטין, מקשיב לכל מילה שלו ושל פקחי הטיסה שבמגדל, שם לב לכל תנועת ההגאים שלו ולמה שעושה המטוס. ד’ השתדל לעשות הכל לפי הנהלים וכפי שהמדריך הקבוע שלו רן ג’ לימד אותו. הם נחתו, פינו את המסלול, הסיעו לליין. וכאן התחילו להתרחש דברים שונים – המדריך פקד לעצור לפני הכניסה לליין וקרא אליו את אחד הטכנאים. עוד לפני שהספיק ד’ להבין מה קורה אמר לו המדריך – “אתה הולך לבצע טיסת סולו – המראה, הקפה אחת ונחיתה אחרונה. תעשה הכל כפי שעשית עכשיו”. הטכנאי רץ למטוס עם רשת לכונס שמאל, המדריך יצא החוצה, קפץ לרכב ונסע למגדל. הטכנאי קשר את רצועות הכיסא והמצנח של התא האחורי כך שלא יפריעו לתנועות ההגאים, נעל את חופת התא האחורי מבחוץ וסימן לד’ “OK” עם בוהן באוויר.
עם קול מעט צרוד מהתרגשות ביקש ד’ אישור הסעה. הפקח במגדל אישר. ד’ פתח את המנועים והתחיל להסיע לתחילתו הדרומית של מסלול ההמראה, ניסה לעשות את זה לא מהר מדי ולא לאט מדי. תוך כדי ההסעה הביט במראה – מאחוריו ריק… אין מי שיגיד לו שהוא זוחל כמו צב, או שרץ מהר מדי.
ד’ הגיע לתחילת המסלול וביצע בד”ח לפני ההמראה. ליתר בטחון עושה אותו פעמיים… נשם נשימה עמוקה, ווידא שאין אף אחד בגישה לקראת הנחיתה, וביקש להתיישר על המסלול וקיבל “המתן”. הסתכל שוב על ה”פיינל” – יכול להיות שפיספס מישהו? אבל אין מה לעשות אלא לחכות לאישור הפקח. הסתכל על הדלק – בטיסה עם המדריך עשו 5 הקפות והיו באוויר כ-35 דקות, הדלק שנותר במטוס בקלות יספיק לעוד הקפה אחת או שתיים של טיסת הסולו שלו – אם לא יחזיקו אותו יותר מדי זמן כאן, ליד המסלול… אך לא – אחרי כמה דקות ספורות נתן לו מגדל ביוזמתו אישור להתיישר – בקולו של חיים ג’. כנראה שחיכו עד שהוא יגיע למגדל.
ד’ עלה על המסלול, בדק מנועים, איפס את האופק המלאכותי… הוא מוכן… הגניב שוב מבט במראה– שם אין אף אחד! הלב מתחיל לדפוק חזק יותר. ביקש אישור המראה וקיבל “רשאי” מהמגדל.
בתנועה אחידה ורצופה הזיז ד’ את מצערות המנועים קדימה, ראה שסיבובי המנוע מתייצבים על כח מלא ועזב את הבלמים. המטוס התחיל לרוץ על המסלול וד’ שכח מהכל והתרכז במה שרן ג’ לימד אותו.
המשימה פשוטה – המראה, הקפה, גישה לנחיתה ונחיתה בטוחה, עצירת ריצת נחיתה, פינוי מסלול והסעה לליין. ד’ עשה את הכל מבלי להסתכל אחורה, מבלי לבזבז רגע בכדי לחכות להערת המדריך שאיננו… רק לקראת הנחיתה באה ההכרה שבמטוס אין מלבדו מי שישבור את הגלישה ויעצור את התנגשות המטוס במסלול. אך זה היה רק לרגע… ד’ לקח את עצמו בידיים והתרכז בנחיתה – נגיעה, בלימה ופינוי מסלול טיסה. עצירה, בד”ח פינוי מסלול, הסעה לליין…
לאט לאט, בהתאם לקצב ההסעה, באה ההכרה – זה עתה השלים את טיסת הסולו הראשונה שלו !!
בליין כבר חיכו לו – ברגע שד’ “מחנה” את המטוס בליין, מכבה מנועים ופותח את חופת התא חבריו, שכבר עשו את טיסת הסולו שלהם עוזרים לו לצאת מהתא ומייד שופכים עליו כמה דליי מים שהוכנו הראש. אחר כך בא “שלב הבעיטה” – על פי המסורת, אחרי מקלחת צוננת (שדי מרעננת אחרי הטיסה), החניך “תופס פוזה” וחוטף בעיטה מכל החניכים שכבר עשו סולו, ממדריך שלו ומהבוחן. מסכן היה החניך שעשה סולו אחרון בקורס… למזלו, ד’ הייה בעשיריה הראשונה של אלה שעשו סולו בגף שלהם וישבנו לא היה צריך לסבול הרבה…
האוויר החם והיבש של אל-עריש ייבש במהרה את הסרבל הרטוב, אך לא את השמחה – ד’ עשיה סולו! עבר עוד שלב מיון חשוב ומעשי בדרך הארוכה אל הכנפיים הנכספות.
בתחקיר היומי בסעיף הערות המגדל, לכיוונו של ד’ לא הייתה שום הערה, חוץ מציון שהנחיתה שלו הייתה SHOOT (זאת אומרת נחיתה מדויקת).
שאר החבר’ה המשיכו בטיסות שלהם לקראת הסולו, ורובם אכן הצליחו לעבור את המבחן הזה בהצלחה. כעבור כשבועיים שלושה, כל מי שעשה סולו קיבל תעודה המעידה על כך – את שלו לקח ד’ בגאווה הביתה והוא שומר עליה עד היום.
אחרי “צ’ק סולו” נפלה על הקורס שלהם הפתעה נוספת…
שני דברים חברו יחדיו – ההכרה שחיל האוויר זקוק לגידול משמעותי מאוד בכמות טייסי המסוקים מחד, ומאידך ההבנה שכמות המסוקים והמדריכים שקיימים בבית הספר לטיסה של חיל האוויר לא מספיקה כגי להכשיר את “ההמונים” של הקורס שלהם – קורס מספר 79. לכן הוחלט לשלוח קבוצת פרחי טייס מהקורס שעברו את “צק’ סולו” להשלים את הכשרתם כטייסי מסוקים לארה”ב על חשבון כספי הסיוע האמריקאי. כך, חוץ מפרידה מכל אלה שלא עברו את הצ’קים הרגילים, נאלצו להיפרד לשנה מכמה וכמה חבר’ה טובים שעברו איתם “באש ובמים” את טירונות ה-“קדם מכין”, מסעות ה-“מכין”, צ’ק 8 וצ’ק סולו… החניכים מצד אחד קינאו בהם – הסיכוי “לעוף” מקורס טייס באמריקה היה נמוך יותר משלהם, והם נסעו לא לאפריקה אלא לאמריקה, חלומם של רבים. מצד שני המשיכו החניכים לטוס על פוגה עם סיכויים ממשיים להיות טייסי קרב. סיכוי כזה לאלה שנסעו לאמריקה כבר לא היה…
ד’ נפרד אישית מכמה חברים טובים, כמו עופר נ. הג’ינג’י מירושלים.
באותה עת הקורס שלהם נפרד גם מאקי – הוא עבר לנווטות והצטרף לקורס שמתחתם– והקריאות הפומביות על מעללי פטריק קים הסתיימו.
