סולו בסקייהוק
את הצ’אנס לסולו שלו בסקייהוק, קיבל ד’ כמה ימים אחרי תחילת שבוע הטיסות השלישי – אחרי כמה טיסות שעשה עם מדריך מחצרים באזורי הבסיס.
טיסת הסולו עצמה הייתה כמובן חוויה – בפעם ראשונה לטוס לבד על מטוס חדש זה תמיד מרגש. אבל האירוע האמיתי היה בחזרה מהטיסה…
מכיוון שד’ עשה את הסולו בין האחרונים בקורס, “טקס הטבילה” שלו היה המוני ופומבי. בתור מאגר המים נבחרה המזרקה הקטנה בחצר טייסת ה”מתקדם”, ולמרות שזה כבר היה תחילת ינואר הטבילה ארכה זמן ממושך – עד שכל החברה ניצלו את זכותם ל-“בעיטת סולו” ונרגעו…
לא פלא שאחריה נראה ד’ כמו אפרוח רטוב ומוכה…
מבחן ההתקדמות
אחרי חגיגות הסולו חזרו החניכים לשגרת הטיסות – טיסות אווירובטיקה עם מדריכים, טיסות סולו, טיסות מבנה, טיסות ניווט, טיסות מכשירים וטיסות לילה. עם כל טיסה תחושות השליטה במטוס הלכה ועלתה, ואתה גם הכייף מהטיסה עצמה.
טיסות האווירובטיקה לא היו מורכבות – הן פשוט דרשו התמקדות בפרטים של התרגילים ושיפור מתמיד של הביצוע. בטיסות סולו כמו ב-“בסיסי” היו החניכים מתרגלים את הנושאים שהמדריכים היו מעירים להם בטיסות ההדרכה. “שיעורי בית” אלה נבדקו ע”י המדריכים בטיסות הבאות. תמיד היה להם מה להעיר לחניכים ולאלה תמיד היה מה לתרגל ולשפר בטיסת הסולו הבאה.
טיסות המכשירים היו קלות מאלה שבפוגה – לוח מכשירים החדיש והיכולות של הסקייהוק היו ברמה אחרת מאלה של הפוגה. מהשלב שבו התגברו על בעיות בשוני ובעדינות ההטסה בין הפוגה לבין הסקייהוק, אהבו החניכים את הדינמיקה של הטיסה של הסקייהוק ואת הדיוק שבו אפשר היה להטיסו על סמך המכשירים. משקלו וצורת כנפיו של המטוס היו הרבה יותר חסינים לחיתחותי זרמי האוויר מאלו של הפוגה, ותהליך ה-GCA בסקייהוק היה הרבה יותר נחמד ממה שחוו בפוגה.
גם טיסות הלילה – תאורת המכשירים וארגון התא עזרו להתמצאות, טכניקת ההנחתה של הסקייהוק שהיה בנוי לנחיתות כבדות על נושאות מטוסים, הקלו עליהם ללמוד את רזי נחיתות הלילה בו.
הניווטים בסקייהוק היו פשוט מרהיבים – לרוץ בגובה נמוך במהירות של 420 קשר (לעומת 240 של הפוגה) זה כייף שקשה לתאר אותו במילים. בכל דקה אתה גומע 12.6 קילומטר, הנוף מתחלף במהירות מדהימה, ואם גילית את הסוד הגדול של הניווט – למצוא נקודה בולטת רחוקה – הניווט נעשה פשוט. יותר פשוט מפוגה, אשר עקב מהירות הטיסה הנמוכה שלה בניווט, היתה הרבה יותר רגישה לסחיפות רוח. בסקייהוק אפשר להיסחף מהנתיב בגלל מצפן בעייתי, אך בעיקר מכיוון שלא הבנת נכון את השטח ולא היתה לך נקודת עוגן ברורה להזדהות…
טיסות המבנה היו מורכבות יותר וקשות ללימוד. מעבר למבנה המכונס שלמדו החניכים לא רע ב-“בסיסי” התחילו
ללמוד “מבנה להגנה”. סוג זה של מבנה היה “פתוח” – מטוסי המבנה היו פרוסים חזיתית במרחק של כמה מאות מטרים אחד מהשני, והפואנטה הייתה לשמור את המיקום במבנה בסיום פניות של 90 ו-180 מעלות. בהתאם לכיוון פניית המוביל – אליך או ממך – בתור מובל היית צריך לחלוף לפני או אחרי המוביל ולצאת מקביל וחזיתית לו בסיום הפניה. זה דרש מאיתם ללמוד הרבה דברים חדשים – זיהוי קווי טיסה, שיפוט מהירויות המטוס, הטסת אופק כשעיניך דבוקות למוביל, עבודת מנוע מושכלת ועוד. הנושא היה קשה ללמידה, גם כי טיסות סולו לאימון המבנה לא היו להם בשלב זה… כך שכל טיסות המבנה היו עם מדריכים שראו ורשמו את כל הפשלות… כך שיחד עם השמחה והעונג משאר סוגי הטיסה, הקשיים בטיסות המבנה הורידו את שביעות הרצון העצמית של ד’ מהתקדמות שלו בטייסת.
וכנראה לא רק את שלו…
יום בהיר אחד, כשעלה ד’ אחרי תדריך בוקר למבצעים כדי לראות מתי ועם מי הוא טס, גילה להפתעתו שהוא מתוכנן לטוס עם המדריך הראשי של בית הספר לטיסה – דני פ’. ולא סתם לטוס אלא “מבחן התקדמות” – טיסה שהיו עושים בוחנים מוסמכים בלבד לחניכים חלשים, על מנת לגזור את גורלם לחסד (להישאר) ולחובה (להדחה מקורס הטייס). איך הגיע ד’ למצב כזה לא היה ברור לו. המדריך האישי שלו של אז היה עובד ד’, שהיה טייס סקייהוק בעצמו ומדריך די צעיר, לא התריע לו שמצבו בכי רע, מפקד הקורס או מפקד הטייסת גם לא… אפילו רמז שמצבו כה חמור שהו צפוי ל”מבחון התקדמות” לא קיבל…
מה גם שדני פ’ היה בוחן קשוח שכמעט כולם היו נכשלים אצלו במבחני ההתקדמות… גם בטיסות הדרכה רגילות שהוא היה נוהג לטוס מדי פעם עם חניכים מן השורה. הוא היה עצבני, חסר סבלנות, קפדן ודרשן. החניכים ידעו שהוא כזה על הקרקע, סבלו מזה במסדרי המפקד איתו ובאירועים אחרים. , אבל באוויר, במיוחד במבחני ההתקדמות, הוא היה חיה רעה… מה גם שפרשת “כרמלה היקרה” הייתה עוד טרייה בזיכרון של ד’ ולבטח גם בזיכרונו של דני פ’.
עם לב כבד והרבה חששות התייצב ד’ בפני דני לתדריך, והלך למטוס “עם הראש באדמה”… דני בא לליין אחריו, עלה לתא האחורי, והצרות של ד’ התחילו… מעצם העובדה שנקלע למבחן התקדמות היה ד’ חצי הלום וחצי המום, וכל פיגור קטן של בפעולה כלשהי, מייד גרר תגובה מילולית חריפה של דני שרמזה או ציינה מפורשות שד’ איטי מדי, שוכח דברים ובכלל מה הוא עושה כאן?…במשך חצי טיסה עוד ניסה ד’ להתארגן על עצמו ולהראות שהוא בכל זאת יודע משהו, אבל כל מה שעשה מייד זכה להתייחסות שלילית של דני פ’ שהיה שואל מדי פעם “מה אתה עושה? ו-“מי לימד אותך ככה?” בטון שלא השאיר ספקות לגבי אי רצונו לשמוע את התשובה… החצי השני של הטיסה היה סיוט מלא… לאחר הנחיתה גזר הדין של דני פ’ היה חד וחלק – נכשל במבחן התקדמות…
מייד, כאילו בהינף שרביט קסמים, או ליתר דיוק שרביט המכשף, נוצר סביב ד’ וואקום והוא מצא את עצמי מבודד – שמו הורד מלוח הטיסות ולא היה לו יותר עניין משותף עם החברים לקורס – הם המשיכו לטוס וד’ לא. המדריך האישי – עובד ד’ – התחמק מלדבר איתו או להיפגש במבטים… החברה החלו להתייחס אל ד’ כאל מודח…
אבל קרה נס – חניך במתקדם שנכשל במבחן התקדמות זכאי ל-SECOND OPINION, כלומר למבחן התקדמות נוסף עם בוחן בדרג בכיר יותר מזה שהכשיל במבחן הראשון. וכאן הסתבר שמזלו של ד’ שדני פ’ טס איתו במבחן הראשון, כי הבוחן הבכיר יותר מהמדריך הראשי הוא מפקד בית הספר לטיסה – אל”מ יוסי חנקין בכבודו ובעצמו… ומכיוון שמפקד בית הספר לטיסה הוא איש עסוק, הוא לא יכול לבוא לטוס בטייסת בכל יום, אלא רק בימים שיש לו זמן, ועד אז היה על ד’ לחכות בסבלנות.
נו טוב, לחכות אז לחכות… ובזמן שחבריו המשיכו טיסות לפי הסילבוס – ניווטים, טיסות מבנה ולילה וכו’ – ד’ חיכה, מבלה את רוב זמנו במועדון.
הוא חיכה כשבועיים… בזמן הזה הפך למומחה לתפעול מכונת האספרסו, שיפר את רמתו בשש-בש, והפך לחבר הכי טוב של פקידות הטייסת – כל פעם שצריך היה לעשות משהו, החל מלהסיע מישהו לאן שהוא, וכלה בלהרים דברים כבדים, או להזיז רהיטים הן קראו לו.
מה שחשוב. שפרק הזמן הזה נתן לו שהות להירגע… ביום שבו מפקד בית הספר בא לטוס איתו היה ד’ רגוע ומוכן לכל…
התדריך, היציאה למטוס, ההתנעה וההסעה היו בלי אירועים מיוחדים – מצידו של ד’. מצד הגף הטכני הכל היה נקי, משופשף עד לכדי ברק, מסויד עד גובה המותניים ומצוחצח למשעי. ד’ כמובן היה רחוק מכדי להתפעל מכל זה – היו לו צרות אחרות על הראש.
מרגע ההמראה חנקין היה שקט עד אמצע הטיסה. עד אז הספיק ד’ להצטרף למוביל למבנה מכונס, ולטוס כך כל הדרך לאזור התרגול, באזור “לפתוח” למבנה להגנה ולבצע מס’ פניות במבנה פתוח.
ואז חנקין החל להתעניין למה ד’ עושה את מה שהוא עושה כך ולא אחרת. כשענה לו ד’ כי זה מה שלימדו אותו, הוא לקח והדגים לו כמה תרגילים וביקש שיחזור עליהם. ד’ עשה כמבוקשו ללא מתן חשיבות יתרה לנושא.
בדרך הביתה הוא “תקע לד’ עז”, ז”א ביקש שיצטרפו ויבצעו הקפה לא סטנדרטית תוך תרגול חרום. ד’ התגבר על ה”עז” והם עשו עוד הקפה ונחתו. מהמטוס חנקין ירד בלי להגיד לד’ מילה ומייד “נפל” לידו מפקד הגף הטכני של בית הספר לטיסה שרצה לקבל ממנו משהו – הרי חנקין היה גם המפקד שלו.
ד’ “זחל” לבדו לטייסת לחכות לפסק הדין של הסמכות האחרונה… כעבור שעה הופיע חנקין וישר הלך למבצעים לדבר עם מפקד הטייסת. כעבור זמן מה הוא יצא משם ועל כוס קפה שהכין ד’ במכונת האספרסו, עשו תחקיר. היה לו מה להגיד לד’ לגבי ביצוע התרגילים שלו באוויר… אבל משפטי הסיום של התחקיר אמרו הכל. הוא אמר לד’ “אתה עברת את המבחן. ודע שאמרתי למפקד הטייסת שאתה עושה כפי שלימדו אותך. שילמדו אותך יותר טוב והכל יהיה בסדר”.
אבן כבדה ירדה מליבו של ד’… סכנת ההדחה הפסיקה לרחף מעליו – לפחות לזמן מה… הוא שוב חבר מן המניין בקורס הטייס… החברה של הקורס מייד החזירו אותו לתוך מעגל החיים… אשפר היה להירגע ולהתארגן על המשך הטיסות.
למחרת קיבל מדריך חדש – גיל רגב. גיל, כמו אליאל, היה טייס פנטום בטייסת 201. מושבניק במקורו, הוא היה גבוה ורחב כתפיים ומאוד רגוע באופיו. את ד’ הוא קיבל בתור משימה, וכאיש שמבצע על הצד הטוב ביותר את כל משימותיו, הוא החל להשקיע בד’ מזמנו וממרצו. למעשה הוא החל ללמד את ד’ מחדש כמה וכמה נושאים, במיוחד את כל הקשור לטיסה במבנה. די מהר ד’ היה יכול לשמור על מקומו ביחס למוביל בפניות – מה שלא כל כך צלח לו קודם… למרות שפיספס שבועיים טיסות ופיגר בכמה נושאים אחרי החברה – למשל טיסות לילה וניווטים – די מהר חזר לבצע את סילבוס הטיסות עם כולם.
למרות הפער בגיל – 5 שנים – ובמעמד בינו לבין גיל, נוצרו ביניהם יחסי אמון ששרדו שנים רבות…
כך או אחרת התקדמו החניכים בסילבוס הטיסות, והגיעו לשלב “אוויר-אוויר” שבו למדו איך לתפעל יחסית למטוס שני באוויר, כאשר המטוס ההוא מהווה אויב בשבילך. זה התחיל בתרגילי רדיפה בשורה, שבהם למדו לשמור את מיקומם על זנב המטוס המתמרן, המשיך בתרגילי “תפירת מאזנות” שבהם למדו איך בעזרת תמרון אנכי “לחתוך” אל זנב המטוס שלפניהם, ועוד מיני תרגילי הכנה לתירגול קרבות אוויר. בשלב זה גם הם קיבלו סולו מבנה אחד או שניים…
שלב הטיסות הזה היה הכי כייפי ונתן את הטעם של מה שיהיה בהמשך, בטייסות הקרב…
