השמים הם זוית אחרת

שיחת נפש עם דן חמיצר

דן חמיצר, חידונאי, טייס, לקח את ענת שרתוק לשמיים, כדי להסביר לה שתעופה זה לא רק אקט פיזי, זה מצב מוחי. “גן עדן, המלאכים, כל אלה הם למעלה, רק הגהינום הוא על הקרקע”. הרהורים על מצבם של בני האדם מאז שלמדו לעוף.

השמש החורפית קרעה את השמים לבוקר אחד, וצבעה אותם בתכול הכי עז שראיתי. מנחת ״תנובות” טבול בפרדסים ריחניים נראה אף הוא עליז. מטוסי אולטרה-לייט צבעוניים נסקו ממנו אל השמיים כמו ציפורים גדולות בתכלת האינסופית הזו. על אחד מהם היינו אנחנו, דני חמיצר ואני, ועל הבוקר הזה אני מודה לו בכל מאודי. הוא צדק כשאמר שצריך ״להרגיש״. אני “הרגשתי”. אי אפשר לתאר בדיוק במלים, אפשר לשרטט את תחושת ההנתקות מהאדמה, את הנסיקה המהירה למעלה, אל הרוח הקרה שגורמת לדמוע. אל התכלת, כשלמטה פרושים פרדסים וחממות ואפילו גמלים, ומאהל בדווי, והרים מתרחקים ומתקרבים ושוב מתרחקים. איך אפשר בעצם לתאר הרגשה של ציפור? זה היה מופלא וקסום ומסעיר ומדבק. ומאז הבוקר ההוא, מעבר לגעגוע, אני מרימה את העיניים בקנאה לכל דבר שטס בשמיים ורוצה להיות בו.דני הטיס את האולטרה לייט, ואני, למרות פחד הגבהים שלי, (שנוצח באותו בוקר בגדול) בטחתי בו. כשנחתנו, הוא הניח שני כיסאות בשמש החמימה על מצע של כוכבנים לבנים. נשענו על עץ בפרדס, הרחנו תפוזים, ואני הקשבתי.

הוא דיבר על התעופה, על החיידק, על הקסם. ברקע המריאו ונחתו אולטרה לייטים, והכל היה רגוע. גם קולו. הוא מאותם אנשים שהפה מתחייך להם מעצמו. נעים כל כך להקשיב לו, תוך שהוא מלווה בעיניים כל המראה, ומקדם כל נחיתה.

  • מה זה בעצם כל הסיפור, למה אתה בעצם נמשך?

“כשהתחלתי לחשוב מהי התעופה עבורי, קיבלתי הלם קטן. זה רק אתגר, רק התנסות, הרפתקנות, סקרנות? פתאום ראיתי אנשים שבאים לכאן, עמך, חכמים יותר, חכמים פחות, עשירים יותר עשירים פחות, נשים מבוגרות, נשים צעירות, כל אחד נכנס לעולם הזה, ורמת השינוי שאתה רואה בו כל כך מהירה, והיא הזדקרה לי בבת־אחת לעין. ואז חשבתי: מה קורה להם דרך התעופה, הקפיצה הזו באויר. זה לא רק משהו אנלוגי, זה משהו ממש פנימי.

אז התחלתי לחפש בצורה כמעט מבויישת אם יש לתעופה בכלל, מעבר לרמות הפסיכולוגיות, או לפילוסופיות, משהו אחר. חשבתי שבעצם כולנו, משחר התרבות, כל הזמן, כמהים למשהו שהוא מעבר לאופק, שהוא איפה שהוא בשמים, גן עדן, מלאכים, חלומות, הם תמיד למעלה. ואלוהים גם הוא בשמיים, ורק הגהינום תמיד מצוי איפשהוא על האדמה. המחשבה הזו יצרה אצלי צורך לפענח את החידה. האם התעופה היא עוד אלמנט טכני, מכני,לוגי? הגעתי לתאוריה מאוד יומרנית: כל האבולוציה האנושית ברמה מסויימת הולכת בכיוון “החוצה”. בסה”כ מאה שנה, מאז שהאחים רייט קפצו לשמיים, ומאה שנה הרי הם רק שבריר של ההיסטוריה, אז מה יהיה בעוד אלף, אלפיים שנה?

בעצם, האנושות כולה נמצאת כל הזמן באחוזים מסויימים באויר, בטיסות. התחלתי לחשוב במונחים כמו ‘תסביך קרקוע’. לכן אני רוצה לדבר על האני המרחף, שהוא חיבור בין תסביך קרקוע היסטורי וגם היסטרי, לבין יכולת ריחוף שהיא לא רק בדמיון או במחשבה, אלא גם פיסית. הנושא הזה הביא אותי לשיטוט ומחקר בכל מה שקשור באבולוציה, מטפיסיקה, פסיכולוגיה, לתאוריות עצמן, כדי לנסות לראות איפה אפשר להכניס את הדבר הזה, שנראה לי די מדהים, ולא התעסקו איתו. כל החלק המחקרי שעוסק בתעופה היה קשור למקצוענים, למי שעוסק בתחום, לחילות אויר, אף אחד לא עסק באדם הפשוט, בחיכוך שלו לתעופה.

פתאום הוא מצטחק. ״בזמן שאנחנו מדברים, אחד שם “גמר את המסלול״. ואני מביטה בכיוון שהוא מצביע עליו, ורואה איך מחלצים אולטרא לייט משדה ירוק. זה נראה מצחיק, ואנחנו צוחקים.

“טוב, זה הדבר היפה במטוסים הזעירים, שיכולים לנחות בכל שטח, והמסלול לגביהם הוא “מושג ספרותי”. המטוסים הזעירים הם באמת ביטוי בלתי רגיל למשהו חדש שקרה בעולם התעופה בעשור האחרון, אבל אחזור לנושא. הטריגר היה לראות איך אנשים משתנים לך מול העיניים נורא מהר. הם באים ללמוד לטוס, ותוך חודשיים עושים את ׳הסולו׳ הראשון ומקבלים רשיון טייס, ופתאום הם אחרים. מדברים אחרת, הולכים אחרת, מחייכים אחרת. זה יותר מסתם עוד הישג בעיני. זה נראה לי שהאדם הצליח לפתח סוג אחר של מוח, מפני שכדי לחיות על כדור הארץ מספיק מוח של אורנג־אוטנג.

והשאלה היא, האם בגלל הקרקוע של האנשים, כוח הדימיון והמחשבה הביא אותם מעבר לאופק. הם לא סתם ישבו וליחכו את העשב סביבם, גם אם לא יכלו לזוז משם, וזה נכון בכל התרבויות. המעבר אל השמיים, או כל מעבר אחר במחשבה, הוא מעבר. קראתי לזה המעבר הרביעי, כי המעבר הראשון זה צמחים שמתפתחים לאורגניזם החד תאי, משם המעבר בין הים והיבשה, ומהיבשה לאוויר. המעבר לאוויר הוא בהחלט דרמטי. ואנחנו, בכוח מוחנו, כנראה נצליח להקפיץ החוצה איזה אורגניזם חי, מכדור הארץ ליקום. זה קשור למוח, לדעתי, כמו אותה ציפור שהיתה זקוקה לכנף. בטענה האבולוציונית, זה מתנגש עם טענות אחרות, שמדברות על אקראיות, על גורל.זה לא מסתדר. אבל ברגע שהמוח האנושי הוא בעל הכרה, הוא עושה מניפולציות, וכללי המשחק משתנים.

ואז אתה אומר, רגע אחד, ההכרה היא כלי חדש שנכנס לשדה האבולוציה ולשדה ההתמצאות, ויצר את אותו מוח מופלא. כל מה שנעשה מביא אותך אל אותו רגע היסטורי, שהאדם מזנק החוצה. האדם יזנק החוצה מכדור הארץ אחרי שישמיד אותו, כי האדם תמיד השמיד את התחנות האחרונות. הרי כל התקדמות טכנולוגית, או תרבותית, היא על חשבון הרס תרבויות אחרות. וזו גם אפשרות, אולי למילוט, ואולי זה יהיה שלב מעבר. אני תמיד תמיד רואה בעיני שדה גדול, מלא זוחלים מוזרים, ופתאום צווחה על הר. זוחל אחד מנפנף ומצליח לקפוץ אל האויר, מנפנף בכנפיים.

והנה, זה הרגע ההיסטורי הראשון שהציפור הראשונה עפה באויר, ולצורך הרגע הזה היא סחבה אחריה מליון שנה עם נוצות מוזרות, שאף אחד לא הבין מה הן עשו על הגוף המסורבל הזה. כשמסתכלים על כנף, על המורכבות שלה, על האווירודינמיקה המופלאה שלה, וגם אם חושבים שהיא התפתחה במשך מליונים של שנים, קשה מאד להבין איך ברגע מסויים בכל זאת הדבר הזה קפץ לאויר.

אני חושב, שאף אחד מאיתנו לא שם לב, שבעצם אנחנו אחד הדורות הראשונים שחווה את המעבר הזה, ושמקבל את זה בצורה מאד טבעית. ללא מחשבה על המשמעויות הכל כך מדהימות שיש לזה בהיסטוריה האנושית, ובכלל בהיסטוריה. ואם מזה לחזור לקרקע, הרי שהכל התחיל פה, בשדה, מבחינת מחשבה של ענף תעופתי שהוא לגמרי תעופה, ותוך פחות מעשר שנים הפך להיות מחצית התעופה האזרחית בישראל. 150 מטוסים שאנשים בונים אותם, מחזיקים אותם בשדות מאחורי הבית, וטסים, כאילו בנפרד מהתעופה הקיימת, וחווים בעצם תעופה נטו.

יש פה אקוויוולנטיות מדומה, של פחד נוראי ומשיכה לכל מה שקשור לגובה הטיסה. ישנם אלה שפוחדים, ולא רוצים להתקרב, וישנם הנמשכים לזה, למרות הפחד. או נמשכים לפחד, אני לא יודע. הכל נמצא בתוך הסיפור הזה”.

את הדברים הבאים הוא אומר באהבה. “אנחנו״, והוא מתכוון אל הקבוצה שהקימה את ענף התעופה הזה, את ׳המועדון׳, “כולנו באנו מתעופה ממוסדת, מחיל האוויר, מחברות תעופה, והיה איזשהו דחף וחדווה בלתי רגילה להתחכך בחלוציות. פה אתה לא צריך להיות קשור במגדלי פיקוח ושדות תעופה. זה משהו שאתה יכול לבנות לבד, ולטוס איתו במינימום מיסוד. היום, כשאתה (והוא מתכוון לעצמו) מסתכל אחורנית, אתה פשוט לא מבין את זה. מה דחף אותנו, מה משך אותנו. ועד היום, לכל האנשים שמושקעים בזה, מבחינת משכורות וכסף, זה . עדיין על גבול הכדאיות, אבל הגדולה של זה קשורה להתלהבות שלא פגה אף פעם. בנושא הזה אני לא מדבר בשם עצמי, כמעט כל המשוגעים שישנם פה חווים את זה. כל המראה היא כאילו המראה ראשונה”.

אנחנו ממשיכים להמריא בעיניים. אני אומרת שיש בזה משהו דרמטי למי שמסתכל מהצד. ״אני חושב שזו המילה, זו הדרך להגדיר את הרומנטיקה, למרות שהיא שונה לכל אחד, היא מתבטאת במלה אחת: געגוע.”

  • זו כנראה גאווה של ציפור. אצילי כל־כך. יש כבוד לשמיים, לכל מי שמתקרב אליהם.

״כן”, הוא אומר, “בראש אנחנו כל הזמן באוויר, מעבר לקו האופק. תמיד נרצה מקום רחוק ממנו”. “ואולי״, הוא אומר, “אנחנו מתעסקים באמיתות הכי טריויאליות ולא מחדשים שום דבר, אבל זו זוית אחרת״.

ואני חושבת לעצמי שזה נכון, השמים הם באמת זוית אחרת.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *