מזכרונותיו של קולונל דיק וולף, צבא ארה”ב
תרגום:אבינעם מיסניקוב
ב-2 באפריל 1974 נקראו מייג’ור דיק יוריק, ראש ענף התעופה ביחידת ניסויי ההוכחה של צבא ארה”ב וקפטן דיק וולף, לפגישה בפנטגון,לתדרך את אלוף מרדכי הוד מחיל האויר הישראלי על יכולות מכ”מ ה-SLAR (מכ”מ צופה צד) של מטוס ה-OV-1D מוהוק.לאחר הצגת סיכום של הצלחת השימוש במכ”מ בגיחות בדרום מזרח אסיה,נשאלנו שאלות רבות על המשימה ועל התכנון של תכנית Great Lakes Ice המשותפת לצבא ארה”ב ולנאס”א, ולהצלחת ניסויי אב הטיפוס של מערכת תקשורת הנתונים אויר/קרקע
ב-17 באפריל 74 הם זומנו לפגישה במפעל סטיוארט של חברת גרומן בפלורידה,לתיכנון העברה לישראל של שני מטוסי מוהוק,חלפים וציוד עזר.
ביוני 74, מטוסים 69-17021 ו-68-16993 הועברו ליחידת ניסויי ההוכחה של הצבא בבסיס פורט הואצ’וקה שבאריזונה מפלוגת האויר המיוחדת ה-131 שבסיסה היה בפורט הוד שבטקסס.המטוסים אופיינו ל-SLAR ע”י חברת מוטורולה, וקבלנים אחרים, שתמכו במכלולים שונים של המטוסים כגון גרומן, עזרו להכין את המטוסים לטיסות הוכחה סופיות שנערכו ביחידה.
בחודש יולי,השלימו צוותי האויר והקרקע מישראל את הכשרתם בבסיסים פורט ראקר ופורט הואצ’וקה, אולם גורמים ישראליים רשמיים ואנשי פיקוד המערכות של צבא ארה”ב ביקשו שהיחידה תבצע הדרכה נוספת לצוותי האויר הישראליים לפני מסירת המטוסים, וכן תספק אימון מבצעי טקטי המדמה מתאר שטח ישראלי.
בשלב האחרון של ההדרכה,ניתנו לצוותי האויר ולמפעילי המערכות הישראליים פרופילי משימה לביצוע,והם טסו ביחד במטוסים שהיו אמורים להימסר. (אבל היה גם מטוס מוהוק של היחידה שעקב אחריהם בטיסות אלו שבוצעו בשמי דרום אריזונה,מסיבות מובנות).
היחידה החזירה את המטוסים למפעל גרומן בסוף יולי או בתחילת אוגוסט, כדי להכינם לטיסת ההעברה.הוחלט כי רק שני טייסים ואיש צוות נוסף יעבירו את המטוסים לישראל. סמל מיכאל קסטרו היה ברמה מקצועית גבוהה ובעל ידע נרחב במערכות המטוס והוא צוות להטיס את מטוס 69-17021 עם מייג’ור יוריק ואילו קפטן וולף הטסתי את המטוס השני לבדו.
שני המטוסים המריאו ב-18 באוגוסט 74 ממפעל גרומן-סטיוארט שבפלורידה.למטוסים ניתנו היתרים לטיסה במשקל עודף ע”י פיקוד המערכות של הצבא, והם הוטסו עם 2 מיכלי דלק חיצוניים,עם אנטנת ה-SLAR וציוד נוסף אחר.הטייסים תודרכו ע”י אנשי להק העברת המטוסים השני בבסיס וורנר רובינס שהיה בנתיב הטיסה שלהם, ונאמר להם למה לצפות בקשר לבעיות אפשריות בתיאומים הדיפלומטיים. כן הודיעו להם שהם בעיקר יהיו לבדם.
במשך הטיסה אל בסיס וורנר רובינס, וממנו לבסיס מקווייר, הטייסים בחנו את זרימת הדלק ואת נתוני הטיסה. המטוסים תפקדו להפליא והטייסים נהנו להטיסם.
כשנחתו בבסיס גוז ביי בקנדה,קיבלו את התדריך האחרון לקראת טיסתם בנתיב הצפון אטלנטי.זהו אותו נתיב ששימש להטסת מטוסים לבריטניה במלחמת העולם השנייה, ובסיס סונדרסטרום בגרינלנד היה תחנת עצירה מעניינת בדרך.
וולף לא הטיס את מטוסי המוהוק בנתיבים בין לאומיים חוץ מאשר בדרום מזרח אסיה.מערכת הניווט האינרציאלית הייתה עזר מצויין בניווט ובדיווח או השערת מיקום המטוסים.טייסי מוהוק רבים העבירו מטוסים לאירופה ו-וולף חש שהיתה להם תחושה דומה בלגים בין גוז ביי, סונדרסטרום ,קפלאוויק ופרסטוויק.
ב-24 באוגוסט הגיעו המטוסים לבסיס טורחון שבמדריד.כאן הסתיים חלקו השני של המסע.
שני הטייסים היו בקשר רציף עם האחראים על האישורים הדיפלומטיים במבצעים של הבסיס,ובהמתינם לאישור נוסף יצאו לחופשה קצרה במדריד.לאחר שהגיע האישור, המריאו לנאפולי. אות הקריאה שלהם, שהיה עד כאן HAWK 21 הוחלף ל-BIMBO 21 .הם נחתו בנאפולי ולמחרת
הגיע האישור הדיפלומטי והם המריאו במהירות לאתונה.
כשהגיעו לאתונה החלו העניינים להסתבך. מסתבר שההוראות של נאט”ו התירו להם לטוס רק עד אתונה, והתקיים דיון בשאלה האם להחזיר אותם לנאפולי. השגרירות האמריקאית עורבה בעניין ונאמר להם שאסור להם לעזוב את רחבת החנייה.היה עליהם לתדלק ולעזוב את המרחב האוירי של אתונה תוך שעתיים.הגלגלים הדיפלומטיים הסתובבו, ולבסוף אושר למייג’ור יוריק להמשיך, והוא חזר לרחבת החנייה עם האישור בידו.
הם המריאו במהירות, ולאחר שעזבו את המרחב האוירי של אתונה שידר יוריק לוולף להנמיך,והם טסו בגובה נמוך ביותר מעל לים התיכון חוץ מהגבהה קצרה ליד כרתים. בהמשך, ניתן לטייסים תדר UHF מסווג כדי ליצור קשר ולהזדהות עם הכניסה למרחב האוירי הישראלי.כשהגיעו אליו, טיפסו לגובה 5,000 רגל, ועל אותו תדר ניתן להם קוד זע”ט וכן הוראות איך להמשיך לנחיתה בנתב”ג.
מיג’ור יוריק קרא לוולף להדק את המבנה, וחוץ מהתרחקות קצרה לשם צילום,טסו המטוסים ונחתו בנתב”ג במבנה הדוק. בזמן הנחיתה, תיאר וולף, הוא הצליב את אצבעותיו כשיוריק פקד “הפיכת דחף” והתפלל ששני המנועים יכנסו למצב הפיכת דחף יחדיו.
אמר לטייסים להסיע את המטוסים הרחק מחלקו האזרחי של נתב”ג.וולף הבחין בקהל גדול שהתאסף במקום בו הם היו אמורים לחנות, והוא גם הבחין בפנים מוכרות. כשירד מתא הטייס,הבחין באנשי צוות קרקע קרבים למטוסים עם שבלונות של סמלי חיל האויר הישראלי. הוא מציין שלבעלים החדשים לא לקח הרבה זמן כדי לצבוע את סמלי ח”א על המטוסים.
הצוותים נלקחו לבניין קטן בסמוך לרחבת החנייה ונאמר להם להוריד את כל ציוד הטיסה שלהם ולהחליף את סרבלי הטיסה בבגדים אזרחיים.הם פגשו בישראלים רבים שהתרגשו למראה המטוסים שסוף סוף הגיעו .
הם שהו בנעימים במשך שלושה ימים במלון הילטון בתל אביב ונלקחו לסיורים מודרכים בירושלים, בית לחם, חיפה ותל אביב. בערב שלפני חזרתם נאמר להם לארוז ולהתכונן ליציאה מהירה מהמלון, דבר שאכן קרה. הם לא ראו שוב את המטוסים.
לסיכום, שני מטוסי OV-1D הוטסו לישראל ממפעל סטיוארט בפלורידה, מרחק של 7,400 מייל ימי לערך, לאחר שטסו במשך 37 שעות וביצעו 10 המראות ו-10 נחיתות. לא נמצאו תקלות במטוסים בטיסת ההעברה.
