פורסם במקור במגזין “באויר” אוקטובר 87
יום שבת 10.10.87 לאחר התארגנות חפוזה, לאור ביטול תיכנון וקדם לדרום, החלטנו לטוס ולבקר את ידידנו בקיבוץ רשפים.
המזכירה האוטומטית-הפלא שהוכנס לעידכון החברים-עם קולו העבה של כרמל,קבעה-06:30 עין שמר, תדריך אחרון לטיסה.
עם שחר הגעתי למנחת העוגן, התחלתי בעבודה המפרכת של הוצאת כל המטוסים מההנגר של דודיק, “למה המטוס שלי הכי בפנים? מי עושה לי את זה?” במקביל החלו להגיע חבר’ה נוספים. דודיק עצמו, מנכ”ל השילוח עם ה-GT שלו (שמוציא את העיניים לכולם…). איתן עם ה-MX ולומברזו, שהחליטו בגלל בעיות שונות לא להצטרף הפעם.
בדיקה דקדקנית של המטוס, לבוש חם, וקדימה לעין שמר לתדריך.
השעה 06:15 לערך, אויר קריר ושקוף. מגובה הטיסה רואים את הים ואת הרי שומרון צחים וצלולים-יום נהדר!
06:30 בדיוק נחיתה בעין שמר, ותחילת האצה ב”מקומיים” להתארגן.
בעשר דקות לשבע החל התדריך. כרמל מסביר ע”ג תרשים את הסיכומים האחרונים שנערכו עם רשפים. מתחלקים למבנים-ולדרך.
אני ממריא ראשון בשלישיה המובילה. מרגיש לפחות כמו ג’ימי דוליטל שהוביל את ההפצצה לטוקיו, ונכנס להקפות מעל לשדה וממתין לשוויצר ולמיטלמן, שוויצר ממריא ומצטרף להקפה ומיטלמן מיד אחריו, מתארגנים ומתחילים בנתיב.
שוויצר “יושב לי” מצד ימין, ואני מנסה לאתר אם זה גדי או דני. שניהם עם האוברולים הכחולים והקסדה הגדולה, נראים זהים ממרחק זה. מיטלמן משמאל למעלה. שומרים על גובה מותר ומתיצבים על 40 מי”ש (מצחיק, לא?) חוצים את צומת עירון ורואים את ראשוני הישראלים הממהרים לכינרת. פניה קלה לצפון מזרח ומתחילים להיכנס לוואדי ערה. ואדי ערה, למי שלא יודע, היה אימת טייסי האולטראלייט. סיפורים אודות הטרמיקות שלו והרוחות (שלא לדבר על מצוקים שמחכים לנו למטה) גרמו לנו להכנות נפשיות לפני כל כניסה אליו. כל זה היה נכון עד שגילו לנו הוותיקים, שמצפון לוואדי הדרך כולה ישרה ושטוחה, מלבד כ-2 ק”מ ביציאה הצפונית שלו, וכך אומנם אנו עושים.
מרחוק רואים כבר את עמק יזרעאל. אד דק משוך עליו בשעת בוקר זו, אד שיעלם עד אשר נגיע אליו.
אני מסתכל ימינה ושמאלה ולמען האמת אני די לבד. בעיטות קלות בדוושות-“הפטנט” שמאפשר להסתכל אחורה, בלי להתאמץ- והנה באמת שוויצר ומיטלמן עדיין אחרי. אני מחליט להמשיך כך עד ליציאה מהשטח ההררי, ואכן כך מבוצע מיד עם היציאה לתענכים. אני נכנס ל-360 רחב, וברגע שאני פונה חזרה לכיוון ההגעה, אני רואה מחזה מרהיב- כמו עדת חסידות ענקית כ-11 אולטראלייטים, איש איש במקומו, מרחפים לאיטם- ה”ווקטורים” עם זנב הפרפר המבדיל אותם מהשאר, ה-MX עם צורתם האופיינית, כל אחד וצבעיו. הצלחתי לזהות את שוויצר ומיטלמן עם צבעיהם, גמרתי את ה-360 והמשכתי בנתיב. מרחוק רואים את הגלבוע, אני מכוון לפינתו השמאלית, ומנמיך לגובה המתחייב מעצם היציאה מהשטח ההררי.
משמאל נראית עפולה ומאחוריה התבור. הכל שקט, נקי, צלול. איזה רעיון כביר היה לצאת הבוקר לטיסה!
הגלבוע מתקרב ולפתע תעלומה. אני מבחין בשלושה מטוסים, אולטראלייטים ללא ספק, הנמצאים לפני כ-3 ק”מ. “לא מבין מי אלה, שובר את הראש איך הצליחו לעקוף אותי”, שתי דקות אחרי כן נפתר הענין. אני מצליח להבחין בחטף בצללית הלאזאייר של איתי מבית לחם הגלילית. מטוס מיוחד זה, דו מנועי היחיד בארץ, מבהיר לי שלפני חברינו מהצפון- פיני מחיפה,אמנון מנהריה ואיתי שנפגשו אי שם ביוקנעם עם אורי שטיין, והגיעו מכיוונם למפגש.
עוד מספר דקות, ואני עובר בין בית אלפא לניר דוד, עפ”י התדריך המפורט של שאול בדי מרשפים, שהתרה בנו “לא להעז להעיר את הזקנות שבעמק אם אנו רוצים להיות כאן פעם נוספת”. נצמד לגלבוע ורואה מרחוק את רשפים, והעשן המיתמר מהצמיג הבוער שהם הבטיחו לנו בתחילת המסלול.
פנייה שמאלה עדינה וכאן מתחילים לפתע חיתחותים, שלא מהעולם הזה, זרם עולה/יורד, השד יודע מה, שנובע כנראה מהגלבוע, מטלטל אותנו נאמנה…
הנמכה, נגיעה עדינה במסלול העפר, ריצה, עצירה, פינוי זריז של המסלול ע”מ לא לחסמו, לזה שבא אחרי, ודימום המנוע. (הזקנות, אתם זוכרים?…)
החברה מרשפים, במסורת התנועה הקיבוצית על שפת הבריכה וכו’. ממש טיפול ואירוח כיד המלך. בינתיים מגיע גם הלל מכפר תבור עם הפיוניר שלו, ממש פגישת מחזור.
אחרי כשעה מתארגנים לחזרה. תידלוק, בדיקה ויציאה באותו נתיב, הפעם האויר קצת יותר חם, קופצים קצת, אבל עדיין “סולידי”. רצים חזרה על אותה דרך ללא אירועים מיוחדים.
כשנחתנו בבית,שאלו אותי למה אני צרוד כל כך, לך תסביר להם ששרתי כל הדרך….
